--- סוף עמוד 113 ---
לעניין זה הודתה המדינה כי אכן הוצגו לשנהב מסמכים ושאלות, ואולם הצורך ברענון נרחב שכזה נדרש בתיקים מורכבים רחבי היקף כגון התיק דנן, בהם לעיתים מתבררת התמונה כולה לאחר תום חקירתו הראשונית של העד. המדינה טענה כי הצגה של גרסאות עדים אחרים נעשתה בזהירות, ללא הדרכת העד ותוך הקפדה כי הדבר לא יגלוש לתאום עדויות, וכי מכל מקום תרשומת מלאה בעניין הועברה לבאי כוח המערערים. בנוסף לכך נטען כי מכל מקום, הדברים שהוצגו לשנהב לא התייחסו לנושאים העומדים בליבת עדותו, אלא בשוליה.
278. לאור התייחסותם הרחבה של המערערים במסגרת סיכומיהם לסוגית עדותו של שנהב, נדרש אליה בית המשפט המחוזי באופן ממוקד, על אף שציין כי איננו שותף לתחושת הצדדים באשר לחשיבותה של העדות האמורה לצורך ההכרעה בתיק. בית המשפט פתח וציין כי על אף ששנהב היה איש מפתח בחלק מן החברות, עדותו לא עמדה בפני עצמה בשום מקרה, אלא היוותה חלק ממארג של עדויות שונות, לרבות עדויות המערערים עצמם.
279. אשר למעמדו של שנהב כעד מדינה, דחה בית המשפט המחוזי את טענות המערערים. בית המשפט סקר את ההלכה הפסוקה, לפיה התנאים להגדרת עד מדינה הם היותו שותף לאותה עבירה, מתן טובת הנאה מצד רשויות התביעה, או הבטחה לנתינתה, וזיקה בין טובת ההנאה האמורה לבין מתן העדות. ברם, קבע בית המשפט, בענייננו לא התקיים ולוּ אחד מהתנאים האמורים. ראשית קבע בית המשפט כי לא יכולה להיות מחלוקת כי שנהב כשל בתפקידו באופן מוחלט, וכי עומדת לו אחריות מסויימת למהלכים הכספיים הבלתי תקינים של הקבוצה שבה שימש כסמנכ"ל כספים, ולוּ בשל הסכמתו שבשתיקה להם. אכן, אילו היה שנהב מבצע את תפקידו נאמנה, יתכן וחלק מהכספים שהוזרמו מחוץ לקבוצה היו נותרים בקופתה. אף על-פי כן, כך נקבע, מהראיות עולה כי לא היתה לשנהב המודעות הפלילית הדרושה על מנת להחשב כמבצע בצוותא, וכי הוא תומרן בקלות על-ידי יגרמן, בברכתם של בעלי השליטה, שהבהירו לשנהב כי עליו להישמע להוראות שניתנו לו. שנהב לא יזם אף מהלך שהוביל לביצוע העבירות מושא כתב האישום, ולא היה חשוף למלוא התמונה העובדתית וליחסים המורכבים שבין החברות השונות ובין המערערים לבין עצמם. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט, לא בכדי החליטה הפרקליטות בסופו של דבר שלא להגיש נגדו כתב אישום. יתרה מכך, הוסיף בית המשפט וקבע, כי גם בהנחה ששנהב אכן היה שותף לביצוע העבירות, הרי שלא ניתנה לו טובת הנאה כלשהי, שכן ההחלטה שלא להגיש כתב אישום התקבלה באופן עצמאי וענייני, וללא קשר לדברים שמסר בעדותו. בנוסף לכך לא הוכחה כל זיקה מיוחדת בין העדות לבין ההחלטה שלא להגיש