223. נזכיר בצד האמור את הסמכות המוקנית לוועדת השחרורים לפי סעיף 7 לחוק שחרור על תנאי ממאסר להורות על שחרור זמני או מלא ממאסר של אסיר שעקב חולניותו ימיו ספורים או שבשל חולניותו המשך שהות במאסר עלולה לסכן את חייו באופן ממשי (ראו: רע"ב 11860/05 פלוני נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, [פורסם בנבו] פסקה ז' (25.1.2006); עניין פלוני, פסקה 14)). אבהיר כי הסדר זה אינו מציע מענה לענייננו, שכן הקבוע בחוק שחרור על תנאי ממאסר עניינו בשלב שלאחר גזירת הדין. אל לו לבית המשפט הסבור כי אין זו תוצאה עונשית ראויה לשלוח נאשם למאסר בפועל להניח, א-פריורי, כי מלאכת השחרור תתבצע בידי אחרים, לאחר מתן גזר הדין.
מן הכלל אל הפרט
224. הקדמנו מסקנה לניתוח באומרנו כי לא מצאנו להשית על לופוליאנסקי, נוכח מצבו הרפואי הקשה, עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. למסקנה זו הגענו לאחר שעמדנו מן הצד האחד על חומרת העבירות שבהן הורשע לופוליאנסקי, על נסיבות ביצוען ועל הנסיבות הקשורות בלופוליאנסקי עצמו – שיקולים שתומכים, חרף הזכויות הרבות שצבר לופוליאנסקי בהקמת יד שרה שהייתה למפעל חייו, בהשתת עונש מאסר בפועל; ומן הצד השני על נסיבות המקרה המיוחדות של לופוליאנסקי – שבעניינו ניתנה חוות דעת מקצועית ומנומקת שלפיה שהייתו במאסר תביא להרעת
--- סוף עמוד 631 ---
מצבו הרפואי ולקיצור תוחלת חייו. באיזון בין אלה לבין אלה, לאחר שנתנו דעתנו גם לכך שחרף חומרת המעשים שבהם הורשע לופוליאנסקי לא נשקפת ממנו סכנה לשלום הציבור – ראינו להקל את עונשו מעבר למתחם הענישה שנקבע ולקבוע כי יהא עליו לשאת בעונש של 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות.
נדרש שינוי חקיקתי
225. לא ניתן לסיים דיוננו מבלי להפנות למחוקק קריאה לשקול שינוי חקיקתי בהקשר הנדון. המצב הנורמטיבי הקיים אינו רצוי. לגבי הסוגיה שהרחבנו עליה בדברים נאמר, ובצדק, כי היא זו "שמעוררת את הקשיים המשפטיים המשמעותיים ביותר והיא שגורמת ללבטים יותר מכל סוגיה אחרת בשלב גזירת הדין עקב התיקון" (ליבדרו, בעמ' 4). יטיב המחוקק אם יפעל להסדרת הסוגיה על דרך תיקון לחוק.
עונש הקנס
226. כזכור בית המשפט המחוזי הטיל על לופוליאנסקי, בצד עונש המאסר, קנס בסך של 500,000 ש"ח או 8 חודשי מאסר תמורתו. לופוליאנסקי טוען כי על רכיב זה להתבטל לחלוטין בשים לב לכך שלא נטל את המתת לכיסו ובמצב דברים זה – אין הלימה בין העונש שהוטל עליו לבין העבירה שהורשע בה. לכך מוסיף לופוליאנסקי כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא התייחס ליכולתו הכלכלית, שאף היא הורעה בשל הטיפול הרפואי שעליו לקבל, שעה שהטיל עליו קנס בסכום דנן.
227. אין בידי לקבל טענות אלו. אקדים ואומר כי בחינת הוראות חוק העונשין לעניין שיעורם של עונשי הקנס שבית משפט רשאי להטיל במקרה של עבירות לקיחת שוחד, אף בשים לב לכך שלופוליאנסקי לא נטל שוחד לכיסו, הביאה אותי למסקנה כי עונש הקנס שהושת עליו מידתי הוא. העובדה שלופוליאנסקי לא קיבל שוחד בדרך של מתת שניתנה לכיסו הפרטי לא מוציאה את האפשרות לכלול במתחם העונש ההולם בעניינו עונש קנס. סעיף 61(א)(4) לחוק העונשין קובע כי בעבירה שבצדה עונש שעולה על שלוש שנים יעמוד הקנס המירבי על 226,000 ש"ח (ראו גם סעיף 1(3) לצו העונשין (שינוי שיעורי קנסות), התש"ע-2010). בענייננו לופוליאנסקי הורשע ב-7 עבירות לקיחת שוחד – עבירה שהעונש המקסימלי בצדה עמד, נכון למקרה שלפנינו, על 7 שנים. לפיכך, סכום הקנס המרבי שניתן להטיל עליו מכוח סעיף זה עומד על סך
--- סוף עמוד 632 ---
של כ-1.5 מיליון ש"ח. עוד נציין כי, בפרט בהתייחס לעבירת קבלת השוחד, סעיף 290(א)(1) לחוק זה מאפשר לבית המשפט להטיל על עובד ציבור שקיבל שוחד עונש קנס שעומד על פי 5 מהקבוע בסעיף 61(א)(4) וזאת מבלי להתחשב בטובת ההנאה שקיבל עובד הציבור בפועל (השוו לסעיף 290(א)(2) לחוק העונשין, שלפיו עונש הקנס בגין לקיחת שוחד יכול לעמוד גם על פי 4 מטובת ההנאה שעובד הציבור השיג או התכוון להשיג). במסגרת דיון זה לא אדרש לשאלה איזו מן החלופות (זו המנויה בסעיף 290(א)(1) או זו שבסעיף 290(א)(2) לחוק זה) היה ניתן להחיל במקרה שלפנינו, שבו טובת ההנאה שקיבל עובד הציבור היא – בעיקרה – תרומה לעמותה היקרה ללבו. בחינת הוראות אלו יש בה כדי ללמד על סדרי הגודל של עונשי הקנס שראה המחוקק לאפשר לבית המשפט לגזור בגין עבירת לקיחת שוחד. כבר עמדנו על כך שבקביעת מתחם העונש ההולם בנסיבות ביצוע העבירות שלפנינו היה מקום להתחשב בכך שהשוחד שקיבל לופוליאנסקי התקבל בעיקר כתרומות ליד שרה – עמותה המוקדשת כל כולה לטובת הזולת. שיקול זה אף ראוי שישפיע על מתחם ענישה שכולל קנס. דא עקא, לופוליאנסקי הורשע ב-7 עבירות של לקיחת שוחד, שעל נסיבות ביצוען החמורות כבר עמדנו. בשים לב לשיקולים אלה; לשיעורי הקנס המרביים שהיה רשאי בית המשפט לגזור על לופוליאנסקי לפי איזו מהחלופות הנוגעות לעבירת קבלת השוחד; ולכך שלופוליאנסקי לא ירצה את עונשו בדרך של מאסר בפועל – לא ראיתי להתערב בגובה הקנס שהשית עליו בית המשפט המחוזי.
228. לכך אוסיף כי בקביעת עונש הקנס על בית המשפט להתחשב במצבו הכלכלי של הנאשם וזאת בשים לב לשווי נכסיו ולהכנסתו הממוצעת (יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרך א 1484 (מהדורה שלישית, 2014)). לופוליאנסקי לא הביא תימוכין לטענתו שלפיה מצבו הכלכלי מחייב הפחתה של הקנס שהוטל עליו, לא כל שכן לבטלו לחלוטין. לפיכך לא מצאתי הצדקה לסטות מהקנס שהטיל בית המשפט המחוזי על לופוליאנסקי. בצד האמור, פתוחה לפני לופוליאנסקי הדרך לפנות בבקשה למרכז לגביית קנסות לפי סעיף 5ב(א) לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995, שלו הסמכות המינהלית לפרוס או לדחות את תשלום הקנס, בין היתר בשל נסיבות אישיות מיוחדות של החייב המצדיקות זאת (ראו למשל עניין מלכה; בש"פ 10616/05 אגא נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 5 (30.11.2005); ע"פ 7176/04 תלמי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 22 (2.2.2006)). למותר לציין שאין בדברים אלה משום נקיטת עמדה לגופה של בקשה מסוג זה ככל שזו אמנם תוגש. יוער כי נוכח מסקנתי שלפיה לא ראוי להשית על לופוליאנסקי עונש מאסר בפועל, לא יוטל על לופוליאנסקי מאסר כזה תמורת הקנס (וראו סעיף 71(א) לחוק העונשין שלפיו בית המשפט רשאי להורות על מאסר חלף קנס).
--- סוף עמוד 633 ---
חריגה ממתחם העונש – סיכום
229. מצאתי כי יש לאפשר לבית המשפט לחרוג לקולה ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי צדק. קביעת חריג זה נובעת מעקרון המידתיות בענישה הנגזר מהחובה החלה גם על בית המשפט לפעול לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. קביעה זו, שבמסגרתה נפתח פתח צר כאמור לעיל, יש בה מענה לצורך – המתעורר אמנם במקרים חריגים ונדירים – לגזור על נאשם עונש מחוץ למתחם העונש ההולם למעשיו ולהגיע לתוצאה צודקת והוגנת במקרים פרטניים.
סוף דבר
230. בנסיבות המקרה של לופוליאנסקי דעתי היא כי השפעת המאסר על מצבו הרפואי – באיזון עם שיקולי ענישה אחרים – מצדיקה הפחתה של עונשו באופן שזה לא יכלול מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. אשר על כן, סבור אני כי יש להקל בעונשו של לופוליאנסקי כך שעונש המאסר בפועל יועמד על 6 חודשים שירוצו בדרך של עבודות שירות בכפוף להמלצתו של הממונה על עבודות השירות על התאמתו לכך. רכיב הקנס יעמוד בעינו. התיק יישלח למתן חוות דעתו של הממונה על עבודות השירות, שתוגש לבית המשפט בתוך 30 ימים. עיכוב הביצוע יעמוד בעינו עד למתן החלטה אחרת.
ש ו פ ט
השופט נ' הנדל:
1. מסכים אני לחוות דעת חברי, השופט פוגלמן. מצאתי לנכון להעיר מספר הערות לעניין גזר דינו של לופוליאנסקי, לפיו ערעורו התקבל באופן שעונש המאסר יעמוד על שישה חודשים וירוצה כעבודות שירות.
עמדת חברי בעניין הערעור על העונש שהושת על לופוליאנסקי היא עקרונית ואנושית כאחד. בגדרה, נכון היה להתחשב במצבו הרפואי של לופוליאנסקי, לרבות האפשרות שהתבססה על חוות דעת, לפיה ריצוי עונש מאסר בפועל עלול לסכן את חייו
--- סוף עמוד 634 ---
או לקצר בצורה ניכרת את תוחלת חייו. יש מקום להביא בחשבון שיקול זה כבסיס לסטות ממתחם הענישה, על אף שאינו מופיע בצורה מפורשת בחוק העונשין. חברי הדגיש היטב עד כמה מדובר בחריג. גם לכך אני מסכים. הפתח מצומצם, אך עשוי לכלול חריגים מסוימים נוספים.
חברי נימק את מסקנתו מכמה וכמה כיוונים. אוסיף רק כי אף אם לא הייתה כל אפשרות לבסס תוצאה זו במקרה הנדון (שבו רלוונטיות גם נסיבות העבירה), על רקע המצב הרפואי של לופוליאנסקי, כשלעצמי הייתי מוכן למנות בין השיקולים המצדיקים תוצאה כזו גם את השיקול של הקלה בענישה מכוח הגנה מן הצדק. לטעמי, תוצאה השוללת נכונות לשקול את המצב הרפואי של לופוליאנסקי, על החומרה שבו, אף אינה מתיישבת עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
2. ומן ההכרעה בעונש למבט נוסף על האדם שנענש. בעניינו של לופוליאנסקי, האירוניה אינה יכולה להישאר אדישה. מצד אחד, מפעל חייו הוא "יד-שרה" – ארגון ששינה ללא היכר את הטיפול בחולים והנגישו באופן שווה לכל נפש. הקמת ארגון זה ופיתוחו הוא מעשה שכולו חסד. מצד שני, עבירת השוחד בה הואשם נסובה סביב תשלום לאותו ארגון, עת מילא לופוליאנסקי תפקיד בכיר בעיריית ירושלים – מעשה שכולו עבירה. על כך נאמר שכשם שאין בעבירה כדי למחוק את מעשי החסד, כך אין במעשי החסד כדי למחוק את העבירה.
הדבר אינו מפתיע, שכן לופוליאנסקי אינו אלא בן דורו – "הוּא כֻּלּוֹ חַיָּב, גַּם כֻּלּוֹ זַכַּאי" (והשוו: תלמוד בבלי, סנהדרין צח א).
האמור נלקח מהמסה "הדור" של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון של המדינה, שנפטר לפני כ-80 שנה (בעמ' 11). וכך כתב:
"דּוׂרֵנוּ
הוּא דוׂר נִפְלָא,
דוֹר שֶכֻּלּוֹ תִּמָּהוֹן.
קָשֶׁה מְאׂד לִמְצׂא לוֹ דּוּגְמָא
בְּכָל דִבְרֵי יָמֵינוּ.
הוּא מֻרְכָּב מֵהֲפָכִים שוֹנִים,
חׂשֶךְ וְאוֹר
מְשַׁמְּשִים בּוֹ בְּעִרְבּוּבְיָה...
הוּא כֻּלּוֹ חַיָּב,
גַּם כֻּלּוֹ זַכַּאי".
--- סוף עמוד 635 ---
נראה כי האופן שבו תיאר הרב את דורו מתאים, ואולי ביתר שאת, לדורנו אנו.
ש ו פ ט
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט י' עמית:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט צ' זילברטל:
אני מסכים.
ש ו פ ט
--- סוף עמוד 636 ---
ע"פ 5076/14 - שטרית נ' מדינת ישראל
פסק-דין
השופט ע' פוגלמן:
תמציתם של דברים
1. אורי שטרית שימש בתפקיד מהנדס העיר ירושלים מחודש נובמבר 2000 ועד לחודש פברואר 2006. במקביל לעבודתו בעירייה ניהל שטרית משרד אדריכלים פרטי ביפו, אורי שטרית אדריכלים בע"מ, שאותו הקים בשנת 1993 (להלן: המשרד או משרד האדריכלים). בשנת 2002 נפטר אחיו של שטרית, סמי (להלן: סמי), שהיה השותף המנהל של המשרד, בנסיבות טרגיות. בשל כך נקלע המשרד למצוקה כלכלית. סמי הותיר אחריו חובות כספיים משמעותיים, שהאחריות לחלקם נפלה על שטרית (שטרית שימש ערב לחברת שריג שטרית (דיזנגוף 318) בע"מ (להלן: חברת שריג) שהייתה קשורה באחיו סמי). על רקע זה, ובתיאום עם ראש עיריית ירושלים ומנכ"ל העירייה, סוכם כי שטרית יוכל להקדיש כל יום חמישי בשבוע למשרדו הפרטי, וזאת מחודש יולי או אוגוסט 2002 ועד ליום 1 בפברואר 2006, המועד שבו סיים את עבודתו כמהנדס העיר.
2. במסגרת תפקידו בעירייה טיפל שטרית בפרויקט הולילנד וניצב בצומת מרכזי בקבלת ההחלטות על אישור, קידום או עיכוב תכניות הפרויקט. את עד המדינה – שנמצא כי נתן שוחד לנבחרי ציבור שונים במסגרת הפרויקט – פגש שטרית לראשונה בין החודשים אוקטובר ודצמבר 2002. היכרות זו, שאותה תיאר שטרית כ"חברות" בין השניים, הובילה לכמה העברות כספיות מעד המדינה לשטרית ולגורמים שונים הקשורים בו. בית המשפט המחוזי מצא כי שטרית קיבל שוחד מעד המדינה, שמואל דכנר, בארבעה אופנים: אחד, על ידי קבלת סך של 130,000 ש"ח מעד המדינה שניתנו לאחיו של שטרית, יורם שטרית (להלן: יורם); השני, על ידי העברת תשלומים בסך כולל של 883,500 ש"ח מדכנר למשרד האדריכלים שבבעלות שטרית באמצעות חברת אמיאור שבבעלות דכנר; השלישי, על ידי תשלום בסך 30,780 ש"ח מאת דכנר לחברת שגיא חישובי ריבית (2000) בע"מ (להלן: חברת שגיא), אשר בדקה את חובותיו של שטרית לבנק הפועלים (להלן גם: הבנק) ואת הריביות שהצטברו בגינם; והרביעי, על ידי תשלום בסך 401,125 ש"ח לבנק, שהופנה לכיסוי חובותיו של שטרית. להשלמת
--- סוף עמוד 637 ---
התמונה יצוין כי שטרית זוכה מאישום שיוחס לו שלפיו נטל שוחד מעד המדינה על דרך סיוע שהעניק לו האחרון בעניין פגישה עם דני דנקנר (מי שהיה סגן יו"ר בנק הפועלים; להלן: דנקנר) שנועדה להביא להקלה בדרישת החוב של הבנק כלפיו. בגין קבלת הסכומים האמורים הורשע שטרית ב-4 עבירות של לקיחת שוחד; בעבירה אחת של הלבנת הון; ובעבירה אחת של רישום כוזב במסמכי תאגיד. על שטרית נגזרו 7 שנות מאסר בפועל; קנס בסך 1,000,000 ש"ח; וחילוט רכוש בסך 500,000 ש"ח.
3. בפי שטרית בערעורו טענות ביחס לכל אחת מהעברות הכספים האמורות. בתמצית, נטען כך ביחס לכל אחת מהן: אשר לתשלום בסך 130,000 ש"ח, נטען כי העברת הכספים בוצעה שלא על דעתו של שטרית ומבלי שהוא היה מודע לה; אשר לתשלום למשרד האדריכלים, נטען כי שטרית טעה לחשוב כי הוא רשאי לקבל עבודה למשרד האדריכלים מכל אדם, וכי העבודות שביצע המשרד תאמו את הסכומים שהתקבלו מעד המדינה; אשר לתשלום לחברת שגיא, נטען כי שטרית לא ידע כי עד המדינה הוא שנשא בתשלום זה; ואשר לתשלום לבנק הפועלים, נטען כי דובר בהלוואה שהעמיד לו עד המדינה על רקע יחסי חברות ביניהם – הלוואה שהוחזרה למלווה. לבסוף נטען כי משום שעד המדינה לא דרש משטרית תמורה כלשהי, לא סבר הוא בזמן אמת כי טובות ההנאה שהורעפו עליו ניתנו לו "בעד פעולה הקשורה בתפקידו", יסוד הכרחי לגיבושה של עבירת השוחד.