18. בהודעת הערעור שב שטרית על טענות רבות שהועלו ביחס לאישום זה, אשר נדחו כולן בבית המשפט המחוזי. שטרית טוען, בעיקרם של דברים, כי התשלומים עבור בדיקות ההיתכנות ניתנו על ידי דכנר עבור עבודות אמת שביצע משרד האדריכלים; וכי בהכרעת הדין אין ממצא עובדתי אשר לעלות העבודה שבוצעה בפועל. לממצא מסוג זה, כך שטרית, עשויה הייתה להיות השפעה על הקביעה בדבר היקף תשלומי השוחד הנטען שקיבל, וכפועל יוצא – על המסקנה בדבר חומרת העבירה שבה הורשע. לפי שטרית, הנטל להוכיח כי התשלומים ששילם דכנר ניתנו עבור עבודות שלא בוצעו בפועל הונח על שכמה של המאשימה, ונטל זה, כך נטען, לא הורם על ידה. המשיבה מצדה מפנה לקביעות בית בית המשפט המחוזי אשר דן בטענות אלו של שטרית ודחה אותן על בסיס הראיות והעדויות שהוצגו לפניו.
19. לאחר עיון לא מצאתי כי נפל פגם בקביעות בית המשפט בנוגע לקבלת השוחד בדרך של ביצוע "עבודות היתכנות" עבור דכנר המצדיק את התערבותנו. כפי שניתן להתרשם בנקל, השגותיו של שטרית נוגעות במובהק לממצאי עובדה שנקבעו בערכאה הדיונית. דין הוא בבחינת מושכלות ראשונים, ועליו עמדתי גם לעיל, כי ערכאת הערעור תמעט להתערב בקביעות מעין אלה. קביעות בית המשפט המחוזי באישום זה אינן מצדיק התערבות מסוג זה, באשר הן נטועות היטב בחומר הראיות שהונח לפתחו. ואפרט.
20. המסקנה שלפיה "עבודות ההיתכנות" שהועברו למשרד האדריכלים היו בבחינת שוחד נשענה על כמה אדנים: ראשית, בית המשפט המחוזי עמד על כך שלא
--- סוף עמוד 644 ---
נערך כל חוזה כתוב בין עד המדינה לבין משרד האדריכלים שהתייחס לביצוע העבודות ולתמורה המוסכמת בעדן. צוין כי מן העדויות של יצחק חלפון (להלן: חלפון), אדריכל שעבד במשרדו של שטרית כ-17 שנה ומי ששימש מנהל המשרד לאחר מינויו של שטרית לתפקיד מהנדס העיר, ושל ציפי מונטיה (להלן: מונטיה), מזכירתו של שטרית במשרד ואחראית המנהלה של המשרד (לרבות בתחום הכספים) עולה כי בהתקשרות עם לקוחות אחרים נהג המשרד לערוך חוזה. למעשה, מונטיה ציינה כי לא היה אף לקוח אחר, מלבד דכנר, שלא נערך עמו חוזה עבודה (פרוטוקול הדיון, עמ' 1107 ש' 4-1). בבית המשפט לא עלה בידי שטרית להוכיח את טענתו כי דכנר הוא שהתעקש על מתכונת עבודה זו. שנית, בית המשפט עמד על כך שעל גבי החשבוניות שנמסרו לעד המדינה למשרד נרשם "ייעוץ מקצועי" ללא פירוט נוסף וזאת, לפי עדות דכנר, נוכח בקשתו המפורשת ומתוך חששו שבביקורת מס הכנסה יתברר כי מדובר בפרויקטים שלא באו לאוויר העולם. להבדיל, כאשר דובר בפרויקט "אמת" שבוצע עבור דכנר, צוין שם הפרויקט והרישום היה מפורט יותר (ראו למשל ת/58 ות/59, שתי חשבוניות על סך כולל של מעט מעל 12,000 ש"ח, שבהן נרשם כי התשלום הוא עבור "פרויקט דיזנגוף, טיפול בהיתר" – פרויקט שעל אמיתותו אין, כאמור, מחלוקת). לכך הוסיף בית המשפט כי מעדויות עובדי המשרד עלה כי לא מוכר להם מקרה של רישום דומה בחשבוניות: רויטל טיירי (להלן: טיירי), אשר בין השנים 2004-2002 עסקה בניהול אדמיניסטרטיבי של המשרד ובתחום הכספים, ציינה בעדותה כי היה זה שטרית שהורה לה כיצד לערוך את הרישום בחשבוניות שהופנו לדכנר, וזאת מכיוון שבהתחלה לא הכירה את החברות שבבעלות האחרון, שעל שמן היו רשומות ההמחאות (ראו פרוטוקול הדיון, עמ' 1198 ש' 32-28). בית המשפט אף עמד על כך ששטרית עצמו לא ידע לציין מקרה דומה אחר שבו נרשם בחשבוניות כי התשלום הנזכר בהן הוא בגין "ייעוץ מקצועי" (פרוטוקול הדיון, עמ' 7276-7275). שלישית, בית המשפט ייחס משקל לעדויות האדריכלים אלישע רובין (להלן: רובין) וארתור ספקטור (להלן: ספקטור) אשר העידו כי הם אינם נוהגים לגבות תשלומים עבור "עבודות היתכנות" (פרוטוקול הדיון, עמ' 4577-4576; עמ' 4596). לעדותו של רובין נודע משקל מיוחד בהקשר זה, בשל כך שרובין ביצע עבודות אדריכלות עבור דכנר, ובעדותו הוא ציין במפורש כי משרדו לא נהג לגבות מדכנר תשלום עבור עבודות היתכנות (פרוטוקול הדיון, עמ' 2547 ש' 4-1). רביעית, בית המשפט ציין כי הסכומים שבהם חויב דכנר היו סכומים "עגולים", וזאת לעומת פרויקטים אחרים שבוצעו הלכה למעשה (אשר התשלומים בגינם חושבו על בסיס מכפלת מחיר שעת עבודה במספר שעות העבודה שהושקעו, חישוב אשר תוצאתו, מטבע הדברים, לא הייתה בהכרח סכום "עגול"; ראו למשל חשבוניות שהועברו לדכנר ממשרד האדריכלים: ת/44 חשבונית מיום 12.5.2003 על סך 59,000 ש"ח; ת/45 חשבונית מיום 13.7.2003 על סך 236,000
--- סוף עמוד 645 ---
ש"ח; ת/46 חשבונית מיום 2.11.2003 על סך 177,000 ש"ח). חמישית, הוטעם כי עובדי משרד האדריכלים לא הכירו היכרות של ממש את הפרויקטים שהעביר דכנר: בחקירתה במשטרה ציינה מונטיה כי אף שהיא מכירה את דכנר, הוא לא היה לקוח של המשרד (ת/432 ש' 37-31); וטיירי העידה כי לבד מ"פרויקט הרצליה", היא לא הכירה פרויקטים שהמשרד עבד עליהם עבור החברות שבבעלות דכנר (פרוטוקול הדיון, עמ' 1198 ש' 32-21; עמ' 1199 ש' 31-17). בית המשפט עמד על חשיבותם של דברים אלה, הנעוצה בכך שמקורם בעדות שתי עובדות שהיו אחראיות על התחום המינהלי-כספי במשרד, וציין כי העובדה שלא הכירו את דכנר כלקוח משמעותי מתחדדת על רקע התשלום שגבה ממנו המשרד, תשלום המשקף כ-1,500 שעות עבודה של אדריכל בכיר. שישית, צוין כי לא נמצאו במשרד מדידות, סקיצות ושרטוטים של פרויקטים הקשורים בדכנר, ובכך יש לחזק את הטענה שהעבודות שעליהן שילם דכנר לא היו עבודות אמת. שביעית ואחרון, עד המדינה נחקר על ידי בא כוחו של שטרית חקירה נגדית מלאה, ובכלל זאת נחקר על כל אחד מהפרויקטים שנטען שנמסרו לטיפול משרד האדריכלים ובעדם שילם דכנר את ששילם. בעדותו הכחיש דכנר את גרסת שטרית שלפיה הכספים שהועברו למשרד האדריכלים ניתנו כשכר בגין עבודות אמת (למעט שני פרויקטים כאמור). דכנר הסביר בעדותו כי העבודות הלכאוריות היו בדיקות היתכנות ראשוניות שלא תאמו את הסכומים ששילם למשרד בפועל; וכי הנוהל המקובל בינו לבין שותפיו היה כי הם לא משלמים עבור בדיקות מסוג זה (פרוטוקול הדיון, עמ' 4010-4007; עמ' 4025-4024).
21. למול כל אלה גרס שטרית בבית המשפט המחוזי ושוב לפנינו, כי תמורת הכספים שקיבל מדכנר הועמד שירות מקצועי שסופק לו, ששוויו והיקפו תואם לתמורה שנתן דכנר. שטרית טוען למעשה לשניים: ראשית, כי יש מקום להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי ביחס לטיב השירות שסיפק משרד האדריכלים לדכנר; ואם כך יעשה, נטען יש לקבוע כי נוכח כך – היינו: משנמצא מתאם בין התמורה לבין השירות – לא קמה אחריות פלילית לשטרית בשל קבלת שוחד. אקדים אחרית לראשית ואומר כי לא מצאתי ממש בטענה זו על שני נדבכיה.
22. תחילה לשאלה אם הוכיחה המשיבה כי משרדו של שטרית לא סיפק תמורה העומדת ביחס ישר לתשלום שהועבר מצד דכנר. כלל הוא כי אלא אם נקבע בחוק אחרת – ודומה שאין צריך להרחיב – המאשימה נושאת בנטל להוכיח את כל היסודות של העבירה שבכתב האישום, בין אם הם יסודות חיוביים ובין אם הם יסודות שליליים. כלל זה מבוסס, כמובן, על חזקת חפותו של נאשם, כל עוד לא הוכחה אשמתו (ע"פ 566/77 אורינט קולור מעבדה לצלום צבעוני בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לב
--- סוף עמוד 646 ---
(2) 666, 668 (1978) (להלן: עניין אורינט); ע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ד 504, 530-529 (1950)). בענייננו התבקשה המשיבה להוכיח – לפחות לפי הילוכו של שטרית – כי לא בוצעה עבודה על הפרויקטים של דכנר (לבד מפגישות בודדות, מעט שיחות טלפון ופעולות זניחות אחרות שלגבי ביצוען לא נראה שניטשה מחלוקת של ממש בין הצדדים). כלומר, המשיבה נדרשה להוכחת "עובדה שלילית": מה לא התרחש בעולם. לעומתה, שטרית היה יוצא ידי חובתו אם היה מוכיח את הפן החיובי שבטענה, קרי: אם היה מצביע על עבודה אשר בוצעה בפועל. משנדרשה התביעה הכללית להוכיח עובדה בעלת אופי שלילי שידועה במיוחד לנאשם, ושמבחינה אובייקטיבית קשה לה להוכיחה, אזי כמות ההוכחה הנדרשת ממנה היא פחותה מן הרגיל (עניין אורינט, בעמ' 670-669; ע"פ 123/83 חברת ק.פ.א. פלדות קרית ארבע בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 813, 825 (1984); ע"פ 52/63 היועץ המשפטי לממשלה נ' פייגנבאום, פ"ד יז(2) 1081, 1089 (חוות הדעת של מ"מ הנשיא (כתוארו אז) השופט ש' אגרנט והשופט (כתוארו אז) מ' לנדוי) (1963)).
23. ודוקו: בצדק נטען בספרות מלומדים כי ישנן עובדות שליליות שהוכחתן אינה קשה יותר מהוכחתן של עובדות חיוביות. כך, למשל, "העובדה שאדם כלשהו הוא בעל רישיון ישראלי לעסוק בעריכת דין אינה קלה יותר או קשה יותר להוכחה מן העובדה שאותו אדם אינו עורך דין. בשני המקרים, כל שעל הצד הטוען את הטענה לעשות הוא לגשת למרשם של לשכת עורכי הדין ולברר אם אותו אדם רשום כמי שמורשה לעסוק בעריכת דין אם לאו" (איסי רוזן-צבי "הודאה והדחה: כיצד ניתן להציל את הדוקטרינה?" ספר שלמה לוין 1, 13 (אשר גרוניס, אליעזר ריבלין ומיכאיל קרייני עורכים, 2013) (להלן: רוזן-צבי)). בדומה נקבע בעניין אורינט, שעסק ברישומו של הסדר כובל, כי עובדת רישומו או אי-רישומו ידועה במידה שווה למערערים ולתביעה הכללית, אשר הייתה יכלה, ללא כל קושי, להעיד את הממונה או את עובד משרדו האחראי על הרישומים כדי להוכיח אי-קיומו של רישום (ערעור המערערים שם התקבל בשל כך: שם, בעמ' 670). אפשר אפוא, וגם רצוי, לנסח את הכלל בצורה אחרת. המשיבה טוענת "טענה כללית אוניברסאלית" – שהיא, כהגדרתו של רוזן-צבי, "טענה המייחסת תכונה כלשהי לכל אינדיבידואל או עצם הקיימים בעולם השיח". מכיוון שמספר האינדיבידואלים או העצמים הקיימים בעולם בהקשר זה הוא בלתי מוגבל – שטרית יכול היה לבצע אין ספור פעולות מסוגים שונים, עם בעלי תפקידים מסוגים שונים: אדריכלים, מהנדסים, יזמים, מודדים, קבלנים וכן הלאה – הוכחת הטענה שלא בוצעה, בפרויקטים שמסר דכנר, שום פעולה מול שום גורם – אינה מעשית. זאת, שכן לצורך הוכחת הטענה יש להביא לעדות כל בעל מקצוע רלוונטי שימסור כי לא ביצע
--- סוף עמוד 647 ---
עבודה כאמור. לעומת זאת, הטענה שמבקש להוכיח שטרית היא טענה קלה להוכחה, באופן יחסי: כל מה שעליו לעשות הוא להצביע על פעולות שבוצעו בפועל, או להעיד גורמים שעמם בא במגע. במצב זה מוצדק, לטעמי, להסתפק בכמות פחותה של ראיות להרמת נטל הבאת הראיות הרובץ על המשיבה והעברתו אל הצד שכנגד (על "טענה כללית אוניברסאלית" (במשפט האזרחי) ראו רוזן-צבי. ראו עוד, על הוכחת עובדה שלילית: ע"פ 204/57 היועץ המשפטי נ' אבו-חסין, פ"ד יב(1) 800, 805-804 (1958); אליהו הרנון דיני ראיות חלק ראשון 205-203 (1985); במשפט האזרחי: ע"א 2673/04 קופי טו גו שיווק (1997) בע"מ נ' שקד, פ"ד סב(2) 33, 52-51 (2007)).
24. בענייננו, די בראיות שהביאה המשיבה לתימוכין בטענתה. המשיבה הגישה לבית המשפט קמא קלסר המכיל את כלל התיעוד שנמצא במשרד האדריכלים בקשר לבדיקות המקדמיות שביצע המשרד במסגרת עבודות ההיתכנות השונות עבור דכנר (ת/626). לסיכומיה שם צירפה המשיבה טבלה שמרכזת את הפעולות שבוצעו עבור כל פרויקט על פי המסמכים שנמצאו – שיחות טלפון, פגישות, סיורים וכדומה. לצד כל פרויקט עמדה המשיבה על התשלום שהתקבל במשרד האדריכלים עבור כל אחד מהפרויקטים; ועל מספר השעות שתשלום זה מגלם לפי דרישות התשלום שהוצאו (עמ' 61-60 לסיכומי המשיבה בבית המשפט המחוזי). מנתונים אלה מתחוור כי עבור שיחות טלפון ספורות וכמה פגישות חייב המשרד את דכנר בסכומים שכל בר דעת מבין כי אין הם עומדים ביחס סביר לפעילות שביצע. כך, למשל, ב"פרויקט גדרות", עבור שתי פגישות ושיחה טלפונית חויב דכנר ב-131,733 ש"ח, המגלמים 271 שעות עבודה. כמו כן, המשיבה העידה עובדים ממשרדו של שטרית וחקרה אותם על הפעילות שנטען שבוצעה במסגרת הפרויקטים דנן, ועובדי המשרד מסרו בבית המשפט – כאמור לעיל – כי לא הכירו היכרות של ממש את הפרויקטים שהעביר דכנר (הכרעת הדין, עמ' 380). עוד הראתה המשיבה כי לא נמצאו במשרד האדריכלים מדידות, סקיצות ושרטוטים של פרויקטים הקשורים בדכנר. בהקשר זה נדחתה גרסת שטרית כי החומרים שהיו קשורים בפרויקטים בוערו באופן תקופתי. בית המשפט עמד על כך שגרסה זו שנשמעה מפי שטרית היא גרסה כבושה – גרסה שאינה עולה בקנה אחד עם העדות של חלפון, ואשר לגביה עובדות אחרות במשרד כלל לא נחקרו. עוד צוין כי בעדותו של שטרית עלו סתירות בדבר מועדי הביעור הנטענים (הכרעת הדין, עמ' 381).
25. זאת ועוד: להמחשת טענתה שלפיה לא דובר בעבודות אמת ביקשה המשיבה לערוך השוואה בין הפרויקטים שנמסרו מדכנר לבין פרויקט אחר, שכונה "קרן הקריה", אשר היה פרויקט אמת. לצורך כך הגישה המשיבה את הסכם ההתקשרות בין משרד האדריכלים של שטרית לבין משרד "אהוד תייר ניהול והנדסה בע"מ" לעניין
--- סוף עמוד 648 ---
פרויקט זה (ת/633), אשר נחשב – כך אישר גם שטרית בעדותו – לאחד הפרויקטים הגדולים שידעה מדינת ישראל (פרוטוקול הדיון, עמ' 7344 ש' 29-23). בהסכם ההתקשרות הועמד השכר הכולל של משרד האדריכלים בעד הפרויקט על סך של 360,000 ש"ח. המשיבה טענה, ובצדק טענה, כי על רקע זה ברי שאין כל התאמה בין הסכומים ששולמו למשרד האדריכלים מצד דכנר עבור "עבודות ההיתכנות" הצנועות בהיקפן לבין העבודה שבוצעה בפועל. כל אלה הם די והותר כדי להרים את הנטל הראייתי להוכיח את העובדה בעלת האופי השלילי שבה עסקינן, קרי: את העובדה שעבודות ההיתכנות שבוצעו לכאורה על ידי המשרד לא היו בהיקף שתאם לתשלומים מדכנר.
26. טענה נוספת של שטרית בערעור היא כי בית המשפט לא קבע ממצא עובדתי בעניין היקף התשלומים שנגבו בעד העבודות, ויש בכך כדי להשפיע על היקף הסכום שהוא הורשע בגינו בלקיחת שוחד ועל חומרת המעשים המיוחסת לו. אכן, הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי נעדרת קביעה עובדתית ברורה ביחס להיקף העבודה שהושקעה בפועל על הפרויקטים שנמסרו מאת דכנר. יחד עם זאת, מצוין בה כי ב"פרויקט יהודה המכבי בתל אביב" הושקעו שעות עבודה בודדות מאת אחת העובדות (טיירי), ותמורתם שילם דכנר 50,000 ש"ח ועוד 9,000 ש"ח מע"מ (הכרעת הדין, עמ' 384-383); וכי בפרויקטים אחרים בוצעו שיחות טלפוניות; פגישות; יום סיור; ביקור במקום; וכן הלאה (ת/626). בצד זאת סקר בית המשפט בהכרעת הדין את העבודה שבוצעה בפרויקטים השונים ביחס לכל פרויקט בנפרד, ומצא כי היקפה של עבודה זו היה מצומצם ביחס לחיובי השעות שהוצאו לדכנר (הכרעת הדין, עמ' 396-389). לי נראה כי העבודה שנטען שבוצעה הייתה כה זניחה ביחס לסכומים ששילם דכנר למשרד האדריכלים (למעלה מ-880,000 ש"ח), עד שספק אם יש לייחס לה שווי אמיתי (זאת אף אם מקבלים את טענת שטרית שלפיה ישנם משרדי אדריכלים שבהם מקובל לגבות תשלום בגין עבודות היתכנות (ראו בעניין זה נ/553 חוות דעת מטעם ליאור שנבל, שותף בכיר בחברת ייעוץ תעריפים וניהול כספי למשרדי תכנון; עדותו של ספקטור, פרוטוקול הדיון, עמ' 4595 ש' 23-11; עמ' 4598 ש' 27-19. תומכת בכך גם עדותו של רובין (פרוטוקול הדיון, עמ' 2547 ש' 10-6), וזאת אף שהאחרון סיפר בעדותו כי הוא עצמו לא נהג לגבות תשלומים עבור בדיקות היתכנות, ובכלל זאת גם לא מדכנר (פרוטוקול הדיון, עמ' 2545 ש' 14-5; עמ' 2547 ש' 5-1)). אין בכך אפוא כדי לשנות את "סכום השוחד" שבגין נטילתו הורשע שטרית.