38. במסקנה זו לא ראיתי להתערב. אף שאין לשלול על הסף כי שטרית ודכנר חיבבו זה את זה ואפשר שהתקיימה ביניהם גם מעין ידידות, הרי שעל רקע דברי שטרית עצמו; דברי דכנר; וראיות אחרות שהובאו בבית המשפט המחוזי – ברור כי מערכת היחסים בין השניים, שהתפתחה רק בסוף שנת 2002 – היינו: במהלך כהונתו של שטרית כמהנדס העיר ירושלים (ראו פרוטוקול הדיון, עמ' 7146 ש' 28) – לא הייתה בגדר חברות אמיצה וקרובה, אלא מערכת יחסים שנשענה בעיקרה על הצרכים ההדדיים של שטרית מזה ושל דכנר מזה. זהו אפוא הרקע שעליו יש להבין את המתת שהעביר דכנר לשטרית במהלך כהונתו של האחרון כמהנדס עיר.
מכאן לדיון בטענתו של שטרית שלפיה העברות הכספים שקיבל מדכנר כדי לכסות את חובו לבנק הפועלים היו בגדר הלוואה. משראיתי לדחות את גרסתו של שטרית בעניין יחסי החברות הקרובים בינו לבין דכנר, נקודת המוצא לבחינת "גרסת ההלוואה" היא כי בין שטרית לבין דכנר לא התקיימו יחסי חברות יוצאי דופן כי אם מערכת יחסים של "תן וקח", ועל רקע יחסים אלה הועברו הכספים האמורים.
גרסת ההלוואה
39. בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את גרסת שטרית שלפיה הכספים שהועברו לטובת כיסוי החוב לבנק הפועלים היו בגדר הלוואה שנתן לו דכנר בשעת מצוקה. בית המשפט ציין כי לא נערך בין שטרית לבין דכנר הסכם הלוואה, וממילא לא נקבעו תנאיה או מועד לסילוקה; כי מועד החזרת הכספים משטרית לדכנר מצביע על חששו של שטרית מכך שדכנר יפנה למשטרה; וכי בקשתו של דכנר משטרית להלוות לו כספים בשנת 2008 מעידה על כך שדכנר עצמו לא היה סבור כי הכספים שהעביר קודם לכן לשטרית היו משום הלוואה. נוכח אלה קבע בית המשפט כי יש לדחות את גרסתו של שטרית לפיה דכנר הלווה לו את הכספים לכיסוי החוב בבנק הפועלים. בחנתי את טענותיו של שטרית, ולא מצאתי כי עלה בידו להניח טעם להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי אשר ל"סיפור המעשה" שמאחורי העברות הכספים מדכנר לטובת
--- סוף עמוד 655 ---
כיסוי חובו בבנק הפועלים שכן מסקנה זו נטועה היטב בתשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט המחוזי, הכל כפי שיפורט להלן.
(1) עדות דכנר ודברי רבין
40. בפתח הדברים ייאמר כי גרסת ההלוואה נדחתה בשתי ידיים על ידי ה"מלווה", לכאורה – דכנר. תחילה נדרש דכנר, בעדותו בבית המשפט, לפעם הראשונה שבה פגש בשטרית. לדבריו, בפגישה זו ציין האחרון בפניו כי נקלע לחובות בעקבות פטירת אחיו:
"שאלה: מה קורה באותה פגישה שהוא מגיע אליך?
תשובה: באותה פגישה מסר לי מר שטרית שיש לו חובות. הוא מסר לי שמאחר ואחיו ז"ל היה שותף איתו, ושהוא לקח גם ערבויות לחובות, או שהוא חתום על ערבויות לחובות, הוא רוצה לפרוע את זה והוא רוצה שהשם של המשפחה יישאר נקי. בהתחלה דובר על עזרה בסביבות 500-600 אלף שקל" (פרוטוקול הדיון, עמ' 128 ש' 21-17).
41. בחקירתו הנגדית של דכנר לבא כוחו של שטרית דחה דכנר בתוקף את גרסת שטרית שלפיה הכספים שהעביר לו לצורך כיסוי חובו לבנק הפועלים היו בגדר הלוואה:
"אני נתתי לו את זה כשוחד. זה היה בדיוק בהתחלה, מעולם לא דובר על הלוואה [...] הכסף הזה הוחזר אחרי שמר שטרית כבר ידע ממאיר רבין שאני פניתי למשטרה או שאני עומד לפנות למשטרה ביחס לכל הדברים האלה. זה כל השנים לא הוצג כהלוואה, לא היה הסכם הלוואה, לא היה הסכם ריבית, מעולם אני לא דרשתי את ההחזר ומעולם הצד השני לא הציע להחזיר את הכסף הזה עד סוף שנת 2010, אפילו לא בתשלומים, אה סליחה עד סוף 2009, אפילו לא בתשלומים, מעולם לא הוצע לי" (פרוטוקול הדיון, עמ' 4056 ש' 15-10).
42. תיאור דומה – וספונטני – להעברת הכספים מצד דכנר לשטרית, מסר מאיר רבין, עוזרו של דכנר (להלן: רבין), לעו"ד יצחקניא ולעו"ד סובל, באי כוחו של דכנר, בשיחה שהוקלטה ביניהם (ללא ידיעתו של רבין). מדבריו עולה בבירור כי לא דובר בהלוואה, אלא בתשלום שדכנר התנדב לשאת בו:
--- סוף עמוד 656 ---
"בא אליו [לדכנר – ע' פ'] יום אחד אורי שטרית בוכה לו, אח שלי [נפטר] השאיר לו חובות, הלכנו לבנק הפועלים לעשות לו הסדר שם של איזה חוב ושמואל [...] הוציא לו איזה פנקס שיקים אומר לו קח קח אל תדאג עלי. מי מבקש ממך להתנדב, מי מבקש ממך לתת כסף" (ראו ת/479 בעמ' 25).
ובהמשך:
"[...] הוא [דכנר – ע' פ'] עשה את זה כדי לקדם את הפרויקט [...] אבל למה שמואל עשה את זה, [...] כי היה לנו אינטרס לקדם את הפרויקט להרוויח כסף" (שם).
(2) העדרו של הסכם הלוואה
43. אחד הטעמים שאותם מנה בית המשפט המחוזי לדחיית גרסתו של שטרית לעניין ההלוואה היה כי בין דכנר לבין שטרית לא נחתם הסכם הלוואה, הסכם שהיה כולל, מטבע הדברים, פרטים על מועד פירעון ההלוואה המוסכם ועל תשלומי ריבית והצמדה נלווים. בית המשפט המחוזי עמד על כך שאם אכן היה מדובר בהלוואה, סביר כי הצדדים היו מסדירים את התנאים השונים להחזרתה, וזאת נוכח סכומה המשמעותי (מאות אלפי שקלים) ופרישתה משך שנים (הכרעת הדין, עמ' 406). בעובדה ששטרית לא הצביע על הסכמות מעין אלו, מצא בית המשפט תימוכין לכך שהעברות הכספים דנן לא היו בגדר הלוואה. בערעור טוען שטרית כי לא היה מקום לייחס משקל לכך שלא נחתם בין הצדדים הסכם הלוואה, שכן לטענתו דכנר סירב לערוך עמו הסכם כזה חרף בקשתו המפורשת, נוכח האינטרס שהיה לו לשמור על עמימות כוונותיו ביחס לאופי הסיוע הכספי. המשיבה מצדה סומכת ידיה על קביעות בית המשפט המחוזי.
44. להשקפתי, בדין התחשב בית המשפט המחוזי בהעדרו של הסכם הלוואה כאינדיקציה לכך שגרסת ההלוואה אינה מסתברת (וזאת הגם שאין מדובר בעובדה בעלת חשיבות מכרעת). אכן, אין הכרח כי הסכמה לעניין מתן הלוואה תועלה על הכתב, והעובדה שדכנר ושטרית לא סיכמו ביניהם בכתובים מהם תנאי ההלוואה אין בה כשלעצמה כדי לשלול את המסקנה שאמנם דובר בהלוואה. ברם, אף אם נניח לטובת שטרית כי היה זה דכנר שביקש להימנע מהסכם כתוב כאמור, אין זה סביר, בשים לב לסכומים שבהם עסקינן, כי השניים לא הסכימו – ולו בעל פה – על תנאי ההלוואה. בחקירתו במשטרה ציין שטרית כי "[...] ההסכם בינינו היה שאני אפרע את ההלוואה שאני אוכל. אני רציתי לחתום איתו על הסכם ודכנר אמר לי שאין צורך
--- סוף עמוד 657 ---
בהסכם והצ'קים הם ההסכם הכי טוב שיש" (ת/576, ש' 139-137); ובעדותו בבית המשפט הוסיף: "ההסכם שלי או האמירה שלי עם דכנר הייתה שכשיהיה לך אז תחזיר לי, זה מה שסוכם" (פרוטוקול הדיון, עמ' 7366 ש' 28-27). נוכח היקף ההלוואה והשתרעותה על פני שנים ארוכות, ובנתון לממצאי בית המשפט המחוזי שבהם לא ראינו להתערב שלפיהם לא התקיימו בין דכנר לבין שטרית יחסי חברות, הסברים אלה אינם מניחים את הדעת. ניתן היה אפוא להסתייע בהעדרו של הסכם הלוואה לשם דחיית גרסת ההלוואה, הגם שאין מדובר בעובדה מכרעת, כפי שעולה גם מהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי.
(3) רישום הכספים כהלוואה בספרי חברת אמיאור
45. שטרית ביקש לתמוך את גרסת ההלוואה באופן שבו רשם דכנר את העברות הכספים הנדונות בספרי חברת אמיאור שבבעלותו. לטענתו, דכנר הורה לארז קומורניק (להלן: קומורניק), רואה החשבון של חברת אמיאור, לרשום במאזן החברה את העברות הכספים כ"הלוואה" שנתנה החברה לשטרית, וכך נרשם בפועל. עוד נטען כי בניגוד לדברי דכנר בבית המשפט, הרישום בוצע לא רק במאזן לשנת 2005, אלא גם בזה של השנה העוקבת. משכך, נטען כי לא ניתן לקבל את הסברו של דכנר שלפיו הרישום האמור נועד להונות את רשויות המס, ויש לקבוע כי דכנר ראה בהעברות הכספים לשטרית משום הלוואה.
46. בית המשפט המחוזי עמד על גרסתו של עד המדינה בנושא זה. דכנר טען בבית המשפט כי אכן, הכספים שהעביר לשטרית נרשמו בספרי חברת אמיאור כהלוואה בסך 483,268 ש"ח (ת/40ב) – אלא שמקורו של רישום זה, כמו במקרים אחרים, היה ברצונו להונות את רשויות המס (הכרעת הדין, בעמ' 400). אף שלא ציין כך במפורש, עולה מהכרעת הדין כי בית המשפט המחוזי קיבל הסבר זה (ראו הכרעת הדין, עמ' 400; עמ' 408-403), וגם אני לא ראיתי לדחותו. מקור הרישום במאזן חברת אמיאור במכתב מאת דכנר לקומורניק, שם ציין הראשון: "הקדמתי לאדר' שטרית סך של 465,000 ש"ח בגין עבודות עתידיות שתתוכננה על ידו ובגינן תוגשנה בעתיד חשבוניות. נא להציג הסך כעת כהלוואה (נושאת ריבית 4% שנתית) והיא תוחזר בסוף 2008 [...] נא לזכות חשבוני בספרי אמיאור בנ"ל" (ראו המכתב בת/40). בהמשך לכך נרשמה במאזן החברה העברת הכספים לשטרית כהלוואה מהחברה הן בשנת 2005, הן בשנת 2006 (ראו בהתאמה ת/40, עמ' 15; ת/40ב, עמ' 2).
--- סוף עמוד 658 ---
47. האם צורת רישום זו מעידה על כך שבזמן אמת ראה דכנר בכספים המועברים לשטרית משום הלוואה? איני סבור כך. ראשית, בפרשה זו התבהר היטב כי דכנר נהג, כדרך חיים ממש, להונות את רשויות המס בדרכים מדרכים שונות (ראו למשל הכרעת הדין, עמ' 14). הסברו בהקשר זה עלה אפוא בקנה אחד עם דפוס פעולתו המוכר מהקשרים אחרים. שנית, מכתבו של דכנר לרואה החשבון מטעמו כלל שורת אי דיוקים, אף לפי גרסתו של שטרית: בניגוד לאמור במכתב, הכספים ששולמו לשטרית לא שולמו – גם לטענת שטרית – בגין עבודות עתידיות שסוכם שתיערכנה עבור דכנר אלא נועדו לכיסוי חובו לבנק הפועלים. כמו כן, לא סוכם שה"הלוואה" תישא ריבית שנתית בשיעור של 4% או כי מועד פירעונה יהיה בסוף שנת 2008. גם הסכום שהועבר לא עמד על סך של 465,000 ש"ח כאמור במכתב. באין חולק על כך שפרטים רבים אלה אינם נכונים, לא ראיתי לאמץ מתוך מכתבו זה של דכנר דווקא את בקשתו להציג את הכספים שהועברו כהלוואה. שלישית ואחרון, צודק שטרית כי דכנר אמנם טען כי הרישום כ"הלוואה" בוצע רק בשנת 2005 (ראו פרוטוקול הדיון, עמ' 156 ש' 30-24), ובפועל נרשם כך גם בשנת 2006 (ראו ת/40ב, עמ' 2). עם זאת, אין בכך כדי לסייע לשטרית להפריך את גרסתו של דכנר שלפיה דובר ברישום שנועד להונות את רשויות המס, מה גם ששטרית לא הצביע על כך שדכנר נחקר על סתירה אפשרית זו בדבריו בחקירתו הנגדית. אם כן מסקנתי היא כי רישום העברת הכספים לשטרית במאזן חברת אמיאור כ"הלוואה" אינו מעיד על כך שאכן דובר בהלוואת אמת.
(4) פניית דכנר לשטרית בבקשת להלוואה
48. לביסוס המסקנה שלפיה לא דובר בהלוואה נסמך בית המשפט גם על כך שלאחר שהועברו הכספים מדכנר לשטרית לצורך כיסוי החוב לבנק הפועלים, פנה דכנר לשטרית בבקשה שהאחרון ילווה לו 50,000 ש"ח נוכח מצוקה כספית שאליה נקלע (שטרית העביר לדכנר סך של 35,000 ש"ח מתוך 50,000 ש"ח שהתבקשו כאמור). בית המשפט ציין כי דכנר לא ביקש לקבל "החזר" על "הלוואה" שהעניק לשטרית, וכי אם אמנם עמדה ברקע מערכת היחסים בין השניים הלוואה שהעניק בעבר דכנר לשטרית, היה שטרית מבקש לקזז את שהעביר לדכנר מהחוב בגין ההלוואה הנטענת. לכך הוסיף בית המשפט כי שטרית עצמו תיאר את היענותו החלקית לבקשתו של דכנר כ"שירות או גמילות חסדים", ולא כהחזר ההלוואה כאמור. כל אלה הביאו את בית המשפט למסקנה כי לא היה בין השניים סיכום על הלוואה כטענת שטרית (הכרעת הדין, עמ' 407-406).
--- סוף עמוד 659 ---
49. בערעורו טוען שטרית כי בית המשפט המחוזי גזר מסקנות מוטעות מן הסיוע הכספי שהעניק לדכנר. לפי שטרית, בית המשפט סבר כי העובדה שדכנר פנה אליו בבקשת הלוואה ולא ביקש את "השבת ההלוואה" שנתן הוא-עצמו מוכיחה כי הכספים שהועברו לשטרית לשם כיסוי החוב לבנק הפועלים לא היו בגדר הלוואה. אלא שלטענת שטרית, מסקנה זו אינה מעניקה משקל ראוי לעובדה שדכנר פנה אליו בבקשת עזרה. עובדה זו דווקא מעידה, לשיטתו, על כך שדכנר סבר כי הוא (שטרית) חייב לו כספים; ואין זה בלתי סביר, כך שטרית, כי דכנר בחר שלא לבקש ממנו החזר כספי כי אם הלוואה, וזאת שכן אפשר שהתנהלות זו שירתה את האינטרסים שלו בנושאי מס.
50. בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, טענות אלו, ומקביעותיו בהקשר זה לא ראיתי לשנות. גם להשקפתי העובדה שדכנר בחר לבקש משטרית הלוואה – ולא השבה של "הלוואה" שנתן הוא לשטרית – תומכת במסקנה כי הכספים שהועברו לשטרית הועברו שלא מתוך כוונה שהלה ישיבם. דכנר עצמו ציין בבית המשפט כי לו היה מדובר אמנם בהלוואה שנתן הוא לשטרית ולא בתשלומי שוחד, אזי בשנת 2008, משנקלע לקשיים כספיים וביקש את סיועו של שטרית בדרך של מתן הלוואה מצדו – היה מבקש את החזר ההלוואה שנתן:
"[...] ברצוני להעיר רק דבר אחד, אני הייתי אז 'על הקרשים'. אני יכול להיות שאני רמאי, נכון, אני רמאי, שקרן, הכל, אבל דבר אחד עוד לא חשבתי בחיי, שאני אידיוט, ואם מר שיטרית היה חייב לי אז 400,000 ש"ח, 500,000 ש"ח, איך זה שהאידיוט הזה מבקש רק 50,000 ש"ח ולא בחזרה את ההלוואה? ואיך זה שהאדון שיושב מולי וכל הזמן מהנהן עם הראש לא מצא לנכון להגיד – שמוליק אתה במצב רע, קח אני עושה איתך הסדר ומחזיר לך את הכסף. זה יוצא לי מכל הלב. אבל כל הצדיקים חייבים לי כסף, איפה הם היו אז כשהייתי במצב נואש?" (ראו פרוטוקול הדיון, עמ' 158 ש' 20-14).