--- סוף עמוד 901 ---
ד). הציבור – ואף הצדק עצמו – משולים לילד בודד החש נבגד על ידי אלה שנבחרו להנהיג ולשמש דוגמא אישית. נחמה חלקית היא בכך שאין אדם העומד מעל החוק.
על רקע כל האמור לעיל, לו תישמע דעתי אציע לחבריי לקבל את הערעור ביחס לאישום הראשון. מאחר ומסכים אני לעמדת חברי, השופט ג'ובראן, באשר להותרת ההרשעה על כנה באישום השני, נדרשת התאמה של גזר הדין כך שיתייחס לאישום זה בלבד. מאסר בפועל לתקופה של 18 חודשים – חלף התקופה של 6 שנים שנקבעה בהליך קמא – נראה לי עונש הולם ומידתי בנסיבות. לעניין זה, מקובלים עליי נימוקיו של חברי, השופט ג'ובראן, לגבי חומרת האישום השני, הנסיבות האישיות של אולמרט ומרכיבי העונש הנוספים שהוצעו. לזיכוי המוצע מהאישום הראשון יש, ודאי, משקל. ועדיין, האישום השני, על נסיבותיו ועל רקע תפקידו של אולמרט, מחייב ענישה מחמירה והולמת.
ש ו פ ט
השופט צ' זילברטל:
מצטרף אני למסקנתו של חברי השופט נ' הנדל כי יש לזכות את אולמרט מן העבירה שיוחסה לו באישום הראשון. כמו כן מצטרף אני לחוות דעתו של חברי השופט ס' ג'ובראן שלפיה יש להותיר על כנה את הרשעתו של אולמרט בעבירה שיוחסה לו באישום השני, כמו גם להצעתו לעניין העונש. באשר לעונש, אוסיף כי מצטרף אני להערתו של השופט ע' פוגלמן בפסקה 6 לחוות דעתו באשר לנפקות הנודעת לזיכויו של אולמרט מאישום אחד לעניין זה – זיכוי אשר הותיר את אולמרט עם הרשעה באישום אחד בלבד (ראו והשוו לעניינו של שמחיוף).
ש ו פ ט
השופט י' עמית:
1. חוות דעתו של חברי השופט ס' ג'ובראן מזה וחוות דעתו של חברי השופט נ' הנדל מזה, והמחלוקת ביניהם מתכנסת לשאלה "ידע או לא ידע" – האם ידע אהוד אולמרט בזמן אמת כי אחיו יוסי אולמרט (להלן: יוסי) קיבל כסף מדכנר? התשובה לשאלה אינה פשוטה, ההכרעה נמצאת על קו הגבול, ולא בכדי העיד חברי השופט
--- סוף עמוד 902 ---
ג'ובראן על עצמו כי הדברים הדירו שינה מעיניו. אקדים אחרית לראשית ואומר כי לסופה של דרך מצאתי להצטרף לדרכו של חברי השופט הנדל.
2. במבט-על, ומבלי להיכנס לעומקם של דברים כפי שעשו חברי, אפרוס על השולחן את חפיסת הקלפים האדומה, הכוללת את הראיות והנקודות שהמאשימה מבקשת לזקוף לחובתו של אולמרט, וממולה את חפיסת הקלפים הכחולה, הכוללת את הראיות והנקודות שההגנה מבקשת לזקוף לזכותו של אולמרט.
בחפיסה האדומה נמצאים הקלפים הבאים:
(-) עדותו של דכנר
(-) עדותה של שולה זקן
(-) עצם העברת הכספים מדכנר ליוסי
(-) העברת הכספים מטלנסקי ליוסי לבקשתו של אולמרט ושקרי אולמרט בהקשר זה.
(-) דכנר לא שילם ליוסי מתוך מניעים פילנתרופיים אלא בשל היותו אחיו של אולמרט, ולכן הגיוני כי הדברים הובאו לידיעתו של אולמרט.
בחפיסה הכחולה נמצאים הקלפים הבאים:
(-) יוסי מכחיש מעורבות או ידיעה של אולמרט.
(-) אולמרט מכחיש ידיעה אודות הכסף שהועבר לאחיו יוסי.
(-) עניין התשלום ליוסי לא נכלל בכתב הסחיטה (ת/404).
(-) עניין התשלום ליוסי לא נכלל ברשימות המשוחדים (נ/226, נ/365).
(-) לא ניתנה לאולמרט האפשרות לחקור את דכנר בחקירה נגדית.
--- סוף עמוד 903 ---
זו תמונת הקלפים הפשוטה, עוד טרם הפכנו אותם על פניהם על מנת לבחון את טיבם ואת עוצמתם, ועוד טרם הובאו אל השולחן קלפי "חיזוק" נוספים.
3. דומה כי הכל מסכימים שהקלף בדמות עדותו של דכנר, רחוק עד-מאוד מלהיות "אס" מנצח, ולמעשה, יש להסירו מהשולחן כל עוד לא ניתן לחברו לקלפים אחרים, שעליהם יכולים אנו לסמוך.
דמותו של דכנר היא רב-ממדית. דכנר הוא ידען, חכם, איש מקצוע מהמעלה הראשונה בתחום החשבונאות ובתחום התכנון והבניה והנדל"ן, אדם בעל קסם אישי, איש שיחה מרתק, וגם רגשן סנטימנטלי, שעיניו מוצפות דמעות כשמנציחים את זכר הוריו. דכנר גם רודף כיבודים וחרד לתדמיתו כ"גביר" עשיר, והוא מפזר כספים על ימין ועל שמאל, גם כשמצבו הכלכלי רחוק מלהיות שפיר. ועיקרו של דבר. לדכנר גם צד אפל, ואין מנוס מלומר דברים כהוויתם. דכנר היה מושחת, שעיניו תרו אחר כל פרצה להשחית, תוך שהוא משחד או מנסה לשחד כל הנקרה בדרכו, איש איש על פי דרכו וחולשותיו. זו במתנות כסף, בתכשיטים ובחנופה (שולה זקן), זה בתרומות לארגון-צדקה שהוא בבת-עינו (אורי לופוליאנסקי) וזה בכספים תוך ניצול מצוקה אישית וכלכלית (אורי שטרית). מורגלים אנו בעדי מדינה שאינם מל"ו צדיקים, ובכך אין כל רבותא, אלא שדכנר הוא עד מדינה מיוחד במינו. דכנר לא היסס לשקר לעורכי דינו, למשטרה ולבית המשפט, וגם מזיוף מסמכים בעיצומו של הליך משפטי לא משך ידו. רגילים אנו לעדי מדינה שהאמת אינה נר לרגליהם, אך כל עד מדינה אחר היה "נבעט" מאולם בית המשפט אילו נתגלה כי זייף מסמך במהלך ההליך המשפטי ולצורך ההליך המשפטי, כדוגמת ת/30 שזייף דכנר על מנת לאשש טענתו כי אולמרט ידע אודות השוחד שנתן ליוסי. לא בכדי לא נתנו חברי משקל לדבריו של דכנר עצמו, והקלף בדמותו הוסר מעל השולחן.
4. לא ניתן כלל להיבנות מדבריה של שולה זקן כחיזוק לעדותו של דכנר. שולה זקן הכחישה את הדברים בחקירתה במשטרה שוב ושוב, וכפי שהיטיב חברי השופט הנדל להראות, היא השיבה תשובות היפותטיות לשאלות היפותטיות שהופנו אליה על ידי החוקרת בניסיון לדלות ממנה גרסה של ממש.
אני מצטרף גם למסקנתו של חברי, השופט הנדל, כי אין לזקוף לחובתו של אולמרט את הגיגיו של צ'רני ואת הערכת המצב שעשה במכתבו (ת/784).
--- סוף עמוד 904 ---
לא אכחד כי העברת הכספים מטלנסקי ליוסי, מטרידה יותר ומלמדת על כך שאולמרט אכן נחלץ לעזרת אחיו. אלא שההבחנות שעשה חברי השופט הנדל לגבי טיב היחסים בין אולמרט לטלנסקי, ובעיקר, ההבחנה לגבי ציר הזמן בין השניים (דכנר – סוף שנת 2002, טלנסקי סוף שנת 2004 כאשר קשייו של יוסי כבר ידועים), מקהות מעוצמתה של הראיה. אדרבה, ניתן להעלות את השאלה, מדוע אולמרט לא ביקש מטלנסקי כבר בשנת 2002 או קודם לכן, לסייע ליוסי.
5. כל משפטן מכיר את המשפט, המופיע תדיר בכתב הגנה בתביעות אזרחיות, "מוכחש מחוסר ידיעה". לדוגמה, כאשר הנתבע מכחיש כי התובע נפצע בתאונת דרכים, אך אין ביכולתו של הנתבע ליתן גרסה משל עצמו באילו נסיבות התובע נפצע. העובדה שהנתבע אינו מסוגל להציב גרסה, אינה גורעת מהגנתו שאין מדובר בתאונת דרכים, באשר העובדות נמצאות בידיעתו של התובע. בדומה, כך בענייננו. יוסי קיבל כסף מדכנר – ואין לאפשר להגנה לחזור בה מהסכמתה לעובדה זו – אך לטענת ההגנה לא ידוע לה כמה, מתי, מדוע, ובאילו נסיבות.
6. על אף שיוסי היה שרוי באותה תקופה במצב כלכלי קשה ו"אסף" כספים מכל הבא ליד, כולל מאנשים שלא הכיר, איני סבור כי יוסי הוא שהגיע אל דכנר, אלא להיפך. התרחיש לפיו דכנר, כמי שאורב לכל הזדמנות, הוא שיזם את העברת הכספים ליוסי, הוא תרחיש סביר עד-מאוד בעיני. דכנר שמע מאברהם נתן על מצוקתו של יוסי והבין כי נקרתה בפניו הזדמנות נוספת. מסקנה זו לא עומדת בסתירה למסקנתו של חברי השופט ג'ובראן, ששלל את התרחיש לפיו אברהם נתן הוא שביקש מדכנר להעביר כספים ליוסי. די בכך שאברהם נתן סיפר לדכנר אודות מצבו הכלכלי הקשה של יוסי, ומכאן הדברים התגלגלו מאליהם.
ובכלל, משיחתו המוקלטת של רבין עם עורכי הדין יצחקניא וסובל, אנו יודעים כי בבואו לשלוח את לחמו, דכנר פועל לעתים בספונטניות וללא היסוס, ורושם על-אתר סדרה של שיקים, כפי שנהג עם אורי שטרית, למגינת ליבו של רבין. לפנינו מצב של משחד מרצון (דכנר) – מקבל כספים ברצון (יוסי), שבמצוקתו הכלכלית מקבל את הכסף ואץ-רץ לדרכו מבלי לשאול שאלות מיותרות. כל אחד מהשניים פעל על פי האינטרס המובהק שלו.
7. עבירת השוחד נעשית בדרך כלל במחשכים ובאין רואה, ובית המשפט נדרש להפעיל את השכל הישר ואת נסיון החיים על מנת להשלים חללים בפאזל הראייתי. ואכן, האינטואיציה הראשונית מושכת באופן טבעי למסקנה כי אין זה סביר שאולמרט
--- סוף עמוד 905 ---
לא ידע על כך שדכנר "שלח את לחמו" בדמות העברת כספים לאחיו יוסי. שאם לא ידע, לשם מה דכנר שילם ליוסי?
אך שומא עלינו להישמר מפני כשלי החשיבה האינטואיטיבית. משלא הוכח כי אולמרט ידע שדכנר נתן כספים לזקן (כפי שהעידה זקן עצמה), ומשלא הוכח כי אולמרט ידע ששטרית מקבל כספים מדכנר, וביודענו כי דכנר נקט כדרך חיים בשיטות של "שלח לחמך" ותרם כמיליון ש"ח למוסדות ש"ס ולמימון ההגנה במשפטו של דרעי ללא כל סיבה הנראית לעין – הרי שההגיון האינטואיטיבי כבר אינו נקי מספקות.
8. דכנר אינו חשוד על כך שביקש סתם להיטיב עם יוסי ממניעים פילנתרופיים. התרחיש לפיו דכנר הורה ליוסי שלא לספר על כך לאולמרט נראה לי רחוק ולא הגיוני. נהפוך הוא, לדכנר היה אינטרס חזק שהדברים יגיעו לאוזניו של אולמרט, וזאת ניתן היה לעשות בשתי דרכים:
אפשרות אחת – לספר על כך ישירות לאולמרט. ייתכן שדכנר אכן אמר לאולמרט פנים אל פנים כי העביר כסף לאחיו. כך סיפר דכנר בעדותו, ואף הקצין באומרו כי אולמרט ביקש ממנו לעזור לאחיו. אך איננו יכולים לסמוך על עדותו של דכנר, וכפי שציין חברי השופט הנדל, אף ספק אם דכנר היה מהין להציג את הדברים באופן כה בוטה בפני אולמרט, כפי שלא סיפר לאולמרט אודות המתנות והסכומים הנכבדים שנתן לשולה זקן. ובכלל, התמונה העולה מהתנהלותו של אולמרט היא, שהוא עצמו לא "התעסק" בדברים, ובמילותיו-שלו, אפשר "להגיד שאני מושחת... אבל להגיד שאני אהוד אולמרט מטומטם"? באספקלריה זו, קשה להלום כי דכנר התייצב בפני אולמרט והצהיר בפניו בלשכתו כי העביר כספים ליוסי-אחיו, בבחינת הצהרת שוחד גלויה. מי שמשחד את אחיו של ראש העיר במאות אלפי שקלים, לא נזקק גם לשלוח בחגים זרי פרחים ושוקולד ללשכתו של ראש העיר כדי לקנות את ליבו.
האפשרות השניה – דכנר הניח, כדבר מובן מאליו, שיוסי יספר לאולמרט-אחיו אודות נדבת הכסף המכובדת שקיבל ממנו. מבחינתו של דכנר, מדובר בהנחה הגיונית ואפילו טבעית. אלא שכאן נכנסו לתמונה גורמים שדכנר לא לקח בחשבון, ועל כך עמד חברי השופט הנדל בהרחבה ולא אחזור על הדברים: טיב היחסים בין יוסי לאולמרט, והנסיונות של יוסי להסתיר את הדברים מהמשפחה "ולהסתדר" בעצמו, מה עוד שידע כי דווקא אם יספר על כך לאולמרט הוא עלול לסבך אותו. באספקלריה זו, יוסי ידע שאולמרט יכעס עליו אם ידע כי קיבל כסף מדכנר, והיה זה אינטרס של יוסי להסתיר את הדברים מאולמרט.
--- סוף עמוד 906 ---
הסצנה בה אולמרט שולף בשנת 2004 שיק ורושם סכום של 10,000 ש"ח לפקודת אחיו יוסי, יכולה להעיד אולי על כך שאולמרט אינו נדיב במיוחד כלפי אחיו, אך באותה מידה היא יכולה גם להעיד שאולמרט לא היה מודע לסכום הכסף המשמעותי שהעביר דכנר לאחיו. שאם היה יודע שדכנר העביר לאחיו בשנת 2002 מאות אלפי שקלים (ואני מסכים כי הסכום המדוייק אינו ידוע), היה יודע מן הסתם כי סכום של 10,000 ש"ח הוא לעג-לרש מבחינתו של יוסי.
מעניין לציין כי יוסי השיב לתומו, בחיקור הדין, כי אמנם לא שוחח עם אחיו על הכספים שקיבל מעד המדינה, אך הגיוני לחלוטין להבנתו כי דכנר שוחח על כך עם אולמרט (ראו בפסקה 186 לפסק דינו של השופט ג'ובראן). ייתכן כי גם דכנר סבר כי הגיוני לחלוטין שיוסי ישוחח על כך עם אולמרט.
9. כמובן שמדובר בהשערות ובהנחות, אך התרחיש שהוצב לעיל, אינו סביר פחות מהתרחיש שהוצג על ידי המאשימה, ואצביע על שלוש נקודות שלטעמי מחזקות את סבירותו של התרחיש והן: כתב הסחיטה; רשימות המשוחדים מוצגים נ/226 ו-נ/365; והתנהלותו של אולמרט לאחר התפוצצות הפרשה.
10. כתב הסחיטה: בשנת 2007 דכנר התנהג כ"חיה פצועה", ומבחינתו, כל האמצעים היו כשרים כדי לקבל את מה שהוא סבר, בראייתו הסובייקטיבית, שמגיע לו. כך הגיע דכנר למשרדו של עו"ד יצחקניא, והלעיט את עורכי דינו בסיפורים ובבדיות שהולידו את טיוטת כתב התביעה (ת/404), שלא בכדי קיבלה את הכינוי כתב הסחיטה.
בשלב זה, דכנר הנואש "ירה לכל הכיוונים" בניסיון לגרום לנוגעים בדבר לשלם לו, ובכתב הסחיטה לא בחל מלטפול עלילות שווא על דמויות רבות, שמוסכם כי לא קיבלו ממנו שוחד וכי לדברים המיוחסים להם אין בסיס. בהינתן שדכנר ביקש לזעזע את הנוגעים בדבר, ניתן היה לצפות כי במקום לבדות עלילות שווא וסיפורי בדים הוא יבכר להעלות על הכתב דברי אמת. ניתן היה לצפות כי יעלה בכתב התביעה במודגש, ואפילו בראש הדברים, את סיפור המעשה בכספים שנתן ליוסי. היה זה עד המדינה עצמו שסיפר כי בניסוח כתב הסחיטה הושקעו מאמצים רבים וכי כל מה שסיפר לעורכי דינו השתקף בכתב הסחיטה ולא נותר דבר "על רצפת חדר העריכה" (פסקה 193 לפסק דינו של חברי השופט ג'ובראן). והנה, בכתב הסחיטה – שנודע לחוקרי המשטרה רק בשלב מאוחר – אין זכר להעברת כספים ליוסי. ודוק: כתב התביעה-סחיטה מייחס לאולמרט קבלת תשלומי שוחד. כך, בסעיף 60.1 נכתב כי
--- סוף עמוד 907 ---
תמורת קבלת 280,000 ש"ח סייע אולמרט, בהיותו במשרד התמ"ת, להעברת מודל בית שני ממתחם הולילנד למוזיאון ישראל. בסעיף 60.2 נכתב כי תמורת סיועו של אולמרט להשגת הסכם חכירה במתחם צוק מנרה שולמו לו מאות אלפי שקלים. ובסעיף 61 לכתב הסחיטה נכתב כי בגין הסיוע של אולמרט, בעיקר לפרוייקט הולילנד, קיבל אולמרט 3.5 מיליון ש"ח כשוחד בדרכים הבאות: כמימון להוצאותיו המשפטיות בשנים 1998-1997; כתרומות למערכת הבחירות המוניציפליות בשנת 2001; ובתשלומים לשולה זקן ולעו"ד מסר. תמיהה של ממש היא, מדוע העדיף דכנר לייחס לאולמרט תשלומי שוחד בדרכים שונות, אם יכול היה לכלול סיפור אמיתי אודות מתן שוחד לאולמרט באמצעות יוסי אחיו, ובכך להוכיח עוד יותר עד כמה הוא מסוכן? שהרי לשיטתו של דכנר עצמו, הוא היה נואש וביקש לזעזע את אמות הסיפים על מנת לאלץ את הנוגעים בדבר להתפשר עמו. העובדה שדכנר לא הזכיר בכתב הסחיטה כי שילם ליוסי כשוחד לאולמרט, על פי בקשתו של אולמרט, אומרת דרשני. מתעורר הספק שמא רק בדיעבד מצא דכנר לייחס את מתן הכספים ליוסי לתשלום שוחד לאולמרט, ביודעו כי רק עם "נדוניה" בדמות ראשו של ראש הממשלה, ייחתם עמו הסכם עד מדינה. שמא יש בכך גם כדי ללמד כי גובה הסכום שהועבר ליוסי לא היה כה גדול, בוודאי לא סכום של 500,000 ש"ח, ולכן נשמט הדבר מזכרונו של דכנר, שעה שסיפר לעורכי דינו כל פרשיה אפשרית, אמיתית או בדויה, לצורך ניסוח כתב התביעה-סחיטה.