11. רשימות המשוחדים: אי אזכור פרשת יוסי בכתב התביעה-סחיטה, מתקשר לאי אזכור שמו של אולמרט על ידי דכנר ב"זמן אמת", דהיינו, כאשר דכנר מעביר לעורכי דינו מסמכים המפרטים את תשלומי השוחד ששולמו על ידו. שמו של אולמרט נפקד מהרשימה נ/226 שנערכה על ידי דכנר וגם מהרשימה מוצג נ/365 שהכין דכנר ופירט תחת הכותרת "תשלומים שנעשו על ידי עבור 'הולילנד'". חברי, השופט ג'ובראן, עמד בפסק דינו על כך שגם שמותיהם של משוחדים אחרים, כמו שולה זקן ושמחיוף, לא נכללו באותן רשימות, אך התמיהה נותרת בעינה, בהתחשב בכך שתשלום שוחד לאולמרט הוא ללא ספק "גולת הכותרת" בתשלומי השוחד, בוודאי בסכום נטען של כחצי מיליון ש"ח.
12. התנהלותו של אולמרט לאחר שהפרשה התפוצצה: כאמור, יוסי נחקר בארצות הברית בתחילת חודש יולי 2010, ובחקירתו אישר כי קיבל כספים מדכנר. גרסתו במשפט, בה התכחש לדברים, נדחתה, וניכר היה רצונו לגונן במהלך המשפט על אולמרט.
--- סוף עמוד 908 ---
כל המעורבים בפרשת הולילנד ידעו אודות פנייתו של דכנר למשטרה, והתכוננו מראש לחקירתם. בחודש נובמבר 2008 הועברה טיוטת כתב התביעה-סחיטה לצ'רני, באמצעות בא כוחו, עו"ד צבי אגמון. בהמשך, פנה קלנר לאולמרט וסיפר לו כי עד המדינה מייחס לו קבלת תשלומי שוחד, ובחודש נובמבר 2009 כבר סיפר עו"ד יצחקניא לעו"ד תל-צור, בא כוחו דאז של אולמרט, כי דכנר כבר פנה למשטרה. מכאן, שלאולמרט היה זמן די והותר לתדרך את יוסי אחיו מראש, או להעביר אליו מסרים, במישרין או בעקיפין, עוד לפני חיקור הדין שנעשה לו. מובן כי אם אולמרט היה עושה כן, הוא היה מסתכן בעבירה של שיבוש הליכי משפט, וייתכן כי זו הסיבה בגינה לא עשה כן, וכך "נפל" יוסי חיש-מהר בחקירתו.
אך אפשרות אחרת היא, שאולמרט ראה עצמו חף מפשע, ולכן, למרות שעל הכף מונחת עבירת שוחד כה חמורה, לא ניסה לתדרך את אחיו או להעביר אליו מסרים כלשהם לפני חיקור הדין, שאם היה עושה כן, מן הסתם יוסי היה מוכן טוב יותר לחקירתו ולא היה מסבך את אחיו אולמרט, שעליו ביקש תמיד להגן, כדבריו. כך עולה מהתנהגותו של יוסי עצמו, שבעדותו בבית המשפט היה אפילו נכון לחזור בו, באופן פתטי, מדבריו בחקירתו, בניסיון שקוף "לכפר" על דבריו בחיקור הדין.
אפשרות נוספת היא, שעד להתפוצצות הפרשה לא ידע אולמרט כלל כי יוסי אחיו קיבל כסף מדכנר, שהרי הנושא לא הועלה בכתב הסחיטה.
באספקלריה זו ניתן להסביר גם את ביטחונו-שאננותו של אולמרט נוכח איומי הסחיטה של דכנר, וסירובו לתרום ולו שקל אחד למאמצים לבלום אותו על מנת שלא יפנה למשטרה. אני שותף למסקנתו של חברי, השופט הנדל, כי בוודאי שאין לזקוף לחובתו של אולמרט את העובדה שלא כיהה בקלנר, מן הטעם הפשוט שכאשר קלנר פנה אליו, הוא "שלח אותו לכל הרוחות", כדברי קלנר עצמו. התנהלות זו של אולמרט, שסירב להיסחט, בוודאי שאינה צריכה להיזקף לחובתו, נהפוך הוא.
13. לסוף מסע, נחזור אל שולחן הקלפים ונראה כי החפיסה האדומה-המרשיעה הידלדלה, והקלף העיקרי, הנשען על הגיון ושכל ישר, מאבד מעוצמתו. ציר הזמן רלבנטי הן לידיעתו של אולמרט אודות מידת הסתבכותו של יוסי, והן לגבי יכולתו של אולמרט לסייע בקידום פרוייקט הולילנד. זאת, בהתחשב בכך שבאותה עת לא הייתה על השולחן תוכנית שצריך היה לקדם (תב"ע ג אושרה זה מכבר, וגם תב"ע ד כבר אושרה) ובהתחשב בכך שפרש מתפקידו כראש עיר חודשים ספורים לאחר מכן. התרחיש כי דכנר הניח, כדבר מובן מאליו, כי יוסי יספר לאולמרט על תרומתו הנדיבה
--- סוף עמוד 909 ---
אך תוחלתו נכזבה, מהטעמים שפורטו לעיל, הוא תרחיש שדי בו, כשלעצמו, כדי לעורר ספק סביר. לכך יש להוסיף את אי אזכור הפרשה בכתב התביעה-סחיטה, אי אזכור אולמרט ברשימות המשוחדים, ואת התנהלותו של אולמרט לאחר התפוצצות הפרשה.
לאור זאת, אני מצטרף לדעתו של חברי, השופט הנדל, כי יש לזכות את אולמרט באישום העיקרי המיוחס לו.
14. אשר להרשעתו של אולמרט באישום השני המייחס לו קבלת הסך של 60,000 ש"ח, אני סבור כי אישום זה בוסס כדבעי. זאת, לא בשל השאלה "למה צחקה שולה" בעדותה בבית המשפט, אלא נוכח ההבחנה שעשתה שולה זקן בין הסכום של 40,000 ש"ח שמשכה לעצמה לעומת היתרה בסך של 60,000 ש"ח שהעבירה "הלאה". אשר על כן, אני מצטרף בנקודה זו לדעתם של חברי. בנוסף אצטרף לעונש המוצע על-ידי חברי, השופט ס' ג'ובראן.
15. מילה על משפט ועל תקשורת: ביעור השחיתות השלטונית בכלל, והשחיתות בהליכי תכנון ובניה בפרט, היא משימה חשובה, אך כשופטים איננו עוסקים בסיסמאות אלא בראיות, וגם נוכח האינטרס החשוב של לחימה בשחיתות יש להישמר מפני הרשעה של חפים מפשע (מרים גור אריה "פניקה מוסרית והשחיתות השלטונית" משפט ועסקים יז 447, 466-462 (2014)).
יכול שהציבור או חלקו, שמטבע הדברים לא נחשף לכל הפסיפס הראייתי, "מאוכזב" או "מופתע" מזיכויו של אולמרט מהאישום העיקרי. אך אמון הציבור בבית המשפט נובע דווקא מהידיעה שבית המשפט פוסק כפי שמתחייב מהדין ומהראיות, ולא בשל חשש מתגובת הציבור (השוו לדברי השופט אור בבג"ץ 5364/94 ולנר נ' יו"ר מפלגת העבודה, פ"ד מט(1) 758, 816 (1995)). דומה כי התיק שבפנינו מדגים היטב את הפער בין משפט, לבין משפט על ידי התקשורת או על ידי הציבור. כפי שכתב חברי, השופט הנדל "על בית המשפט לזכך את הראיה מהשמועה" (בפסקה 67). בית המשפט לא פוסק על פי תדמיות, לא על פי שמועות, לא על פי "אבל כולם יודעים ש...", ולא מחשש פן הציבור יתאכזב. שופט דן ופוסק על פי הראיות שהוצגו באולם בית המשפט ולא על פי ראיונות של זה או אחר בתקשורת. גם אם מסביב ייהום הסער התקשורתי והציבורי, וגם אם התקשורת כבר חרצה ופסקה את דינה, אנו עושים כמיטב יכולתנו לחסום את הקולות ולבודד עצמנו מרעשים חיצוניים. כך עשינו, כך נעשה גם בעתיד.
--- סוף עמוד 910 ---
ש ו פ ט
השופט ע' פוגלמן:
עיינתי בחוות הדעת של חבריי, השופט ס' גובראן, השופט נ' הנדל והשופט י' עמית. איני סבור כי ניתן לשלול את האפשרות כי לבקשתו של אולמרט העביר עד המדינה שמואל דכנר סכום כסף משמעותי לאחיו יוסי, או כי אולמרט ידע על כך בשלב מאוחר יותר. דא עקא, איני סבור כי המשיבה הוכיחה מעבר לספק סביר כי כך אכן אירע. זהו הנטל המוטל עליה במשפט פלילי, ולא בלי התלבטות הגעתי למסקנה כי נטל זה לא הורם. המסקנה הנובעת מכך היא כי יש לזכות את אולמרט מאישום זה, ועל כן ראיתי לצרף את דעתי לזו של חבריי השופט נ' הנדל והשופט י' עמית. בצד זאת סבורני כי יש להרשיע את אולמרט באישום השני שעניינו קבלת סך של 60,000 ש"ח דרך שולה זקן. בעניין זה מצטרף אני לנימוקיו של חברי השופט ס' ג'ובראן, כמו גם לעונש המוצע על ידו.
כך בתמצית, ועוד כמה מילים.
1. השיפוט ממלא את ייעודו כאשר עולה בידו, במסגרת ההליך המשפטי, לקבוע את המציאות לאשורה. אמר פעם ברק כי שעתו היפה של השיפוט היא כאשר "האמת המשפטית" – האמת שבית המשפט קובע אותה כקיימת – מתקרבת במלוא האפשר אל "האמת העובדתית", זו האמת אשר קיימת במציאות כמות שהיא. אך ההנחה היא כי האמת השיפוטית לעולם אינה אמת מוחלטת, וכך בוודאי שעה שבפני השופט או השופטת לא מוצג די מידע (אהרן ברק "על משפט שיפוט ואמת" מבחר כתבים א 747, 748 (חיים ה' כהן ויצחק זמיר עורכים, 2000); חיים כהן "שיפוט ושפיטה, דין אמת לאימתו" מבחר כתבים, קציר עשור הגבורות 307, 315 (אהרן ברק ורות גביזון עורכים, 2001); נינה זלצמן "'אמת עובדתית"' ו'אמת משפטית' – מניעת מידע מבית-המשפט לשם הגנה על ערכים חברתיים" עיוני משפט כד 263, 264 (2000); גבריאל הלוי תורת דיני הראיות כרך א 35 (2013)). האמת העובדתית של פרשה זו – ידע או לא ידע, ביקש או לא ביקש – מסתתרת בין שלושה: אהוד אולמרט, אחיו יוסי ועד המדינה דכנר שהלך זה מכבר לעולמו. האמת המשפטית נגזרת מן הראיות שהוצגו לבית המשפט. מהן ראיות אלו? על דבריו של דכנר, בהיעדר חקירה נגדית, לא ניתן לסמוך. חבריי עמדו על הטעמים לכך בהרחבה ולא אחזור. יוסי הכחיש כי אחיו אהוד ידע על העברת
--- סוף עמוד 911 ---
הכספים אליו. גם אולמרט עצמו הכחיש זאת. נותרנו עם ראיות נסיבתיות. אלו אינן מחזיקות משקל מספיק לשם הרשעה.
2. טענת המדינה הייתה – בכך הואשם אולמרט – כי אולמרט פנה לעד המדינה וביקש ממנו להעניק לאחיו, שנקלע למצוקה כלכלית, סכומי כסף משמעותיים. עד המדינה נעתר לבקשה זו ומסר לאח יוסי סך שלא עלה על 500,000 ש"ח. לשם ביסוס הרשעה באישום זה נדרשה המדינה להוכיח כי הכסף אכן הועבר מדכנר ליוסי; וכי אולמרט ידע על העברה כספית זו. מה מאלה הוכח? לעניין העברת הכספים ליוסי סבורני כי די בהסכמה הדיונית שהתגבשה בין הצדדים בבית המשפט המחוזי, שעליה עמד בהרחבה חברי השופט ס' ג'ובראן בחוות דעתו המפורטת (פסקאות 81-72 לחוות דעתו). לא כך הם פני הדברים לעניין היסוד הנפשי, אשר דבר התקיימותו, כך אני סבור, לא הוכח ברף הדרוש בהליך הפלילי.
3. אכן, סביר יותר שאולמרט ביקש לסייע לאחיו יוסי והפנה אליו את דכנר כדי שהלה יעביר לו כספים. אלא שבסביר יותר – אין די. ישנה אפשרות, שאף שהיא סבירה פחות לא ניתן לשלול אותה לחלוטין, כי אולמרט לא ידע על העברת הכספים לאחיו יוסי. אפשרות זו הופכת מוחשית יותר אם מביאים בחשבון כי סכום הכסף שהעביר דכנר ליוסי נותר בגדר נעלם לא ידוע – ועל כך מסכימים הן חברי השופט ס' ג'ובראן, הן חברי השופט נ' הנדל (ראו פסקאות 122-117 לחוות דעתו של חברי השופט ס' ג'ובראן; פסקה 3 לחוות דעתו של חברי השופט נ' הנדל); ואם נותנים משקל לכך שבמערכת היחסים שבין האחים יוסי ואהוד, אפשר שיוסי לא מצא לספר לאחיו על הכספים שקיבל מדכנר מטעמים שונים (היטיב לתאר זאת חברי השופט נ' הנדל בפסקאות 26-17 לחוות דעתו).
4. כפי שכבר נקבע בפסיקתנו, השאלה מתי תמיהות שנותרו עולות כדי ספק סביר באשמת הנאשם עשויה להיות מושפעת ממידת הקשר שלהן לגרעין המהותי שעליו נסוב האירוע נשוא האישום. מקום שהתמיהות מקרינות על עצם מעורבות הנאשם באירוע העברייני המיוחס לו, משקלן עשוי לעלות כדי ספק סביר באשמה. לעומת זאת, מקום שהן מצויות בשוליו של האירוע העברייני ואינן מהותיות לו, הותרתן ללא מענה עשויה שלא לפגוע בגרסה המפלילה (ראו והשוו ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 52 (25.1.2007)). הסוגיה שבה עסקינן – ידיעתו של אולמרט על דבר העברת הכספים לאחיו יוסי – היא בליבת האירוע העברייני. הספק שנותר שמא העביר דכנר את הכספים לידי יוסי על דעת עצמו, מתוך כוונה לעדכן בכך את אולמרט
--- סוף עמוד 912 ---
בנקודת זמן מתאימה בהמשך הדרך – אלא שהיום לא בא, ודכנר החמיץ את השעה "לגזור את הקופון" על השקעתו ביוסי (ראו פסקאות 32-29 לחוות דעתו של חברי השופט נ' הנדל) – אינו כזה שניתן לפסוח מעליו. חוות הדעת המקיפה והעשירה של חברי השופט ס' ג'ובראן מובילה אמנם כמעט עד קצה הדרך להרשעה, ברם לטעמי הראיות שהמאשימה הציגה לא היו מוצקות דיין כדי לשכנע – ברמה הנדרשת במשפט פלילי, למעלה מספק סביר – כי אולמרט אכן ידע על העברת הכספים.
אדגיש בהקשר זה כי די לי בכך שלא ניתן לשלול את האפשרות כי אולמרט לא ידע – לא לכתחילה ולא בדיעבד – על העברת הכספים לאחיו יוסי כדי לזכותו מאישום זה; ואין הכרח, לדעתי, להידרש לשאלה מה היה הדין מקום שבו נודע היה לאולמרט, בדיעבד, על העברת כספים זו, ומה היה עליו לעשות כדי להימנע מעבירת עבירה פלילית בנסיבות אלו (השוו לדיון אצל חברי השופט נ' הנדל בפסקאות 40-39 לחוות דעתו).
5. התוצאה הנובעת מספק זה היא זיכויו של אולמרט, מן הספק, מהאישום הנוגע להעברת כספים מדכנר לאחיו יוסי. זוהי תוצאה משפטית. זוהי "האמת המשפטית" שבה פתחנו. משמעה של תוצאה זו היא כי על פי הראיות הקבילות שהוגשו במהלך המשפט בערכאה הדיונית, הגרסה המפלילה לא הוכחה כפי שמתחייב במשפט פלילי. המסקנה, כאמור, היא כי יש לזכות את אולמרט מאישום זה. הדין הפלילי אשר מחייב את הרשעתו של אולמרט באישום השני הוא אותו דין המחייב גם את זיכויו מן האישום הראשון, ואחד הוא הדין לאיש ציבור ולאחד האדם.
6. אשר לסוגיית העונש: ראיתי לצרף דעתי בעניין זה לדעתו של חברי השופט ס' ג'ובראן, אשר מצא להשית על אולמרט עונש של 18 חודשי מאסר בפועל. הפחתה זו בעונש מן העונש שגזר בית המשפט המחוזי (6 שנות מאסר בפועל) יסודה בזיכויו של אולמרט מאישום אחד. זיכויו של אולמרט מאישום זה מותיר אותנו עם הרשעה יחידה, באישום אחד בלבד. פועל יוצא של זיכוי זה הוא כי חלה תמורה של ממש בתמונת הדברים: בעוד שקודם לכן עמד לפנינו נבחר ציבור אשר חטא פעמיים בלקיחת שוחד, לקיחה "כפולה" המרמזת על דפוס שיטתי של נטילת שוחד בשירות אינטרסים של גורמים מעוניינים, כעת נותרים אנו עם אירוע אחד, אשר עם כל חומרתו – כך יש להשקיף עליו: אירוע אחד, חד-פעמי, של לקיחת שוחד. מכאן ברור כי אין להבין מן העונש שהחלטנו להשית על אולמרט בסופו של יום, 18 חודשי מאסר בפועל, כי "משקלו" של האישום הראשון היה 4.5 שנות מאסר בפועל. העמדת עונש המאסר בפועל על תקופה זו – 18 חודשים – נובעת גם מהיקף סכומי השוחד השונים בכל אחד