עוד נאמר, כי כחלק מניסיונותיו להרחיק עצמו מדכנר, ניסה שמחיוף ליצור מצג לפיו כלל לא ידע על מעורבותו של דכנר בפרויקט הולילנד, וזאת חרף חברותו הקרובה עם עוזרו של דכנר, רבין, וחרף דבריו כי רבין נעזר, לא פעם, בו ובשירותי משרדו בעירייה. ואכן, בסופו של יום בעדותו, חזר בו שמחיוף מן הדברים והודה, כי ידע שדכנר פועל לקידום פרויקט הולילנד. משכך נקבע, כי "נסיונו של הנאשם 10 [שמחיוף] להרחיק עצמו מהקשר המושחת שחיברו לעד המדינה ול'ידו הארוכה', נאשם 5 [רבין] – בלט למרחוק. ניסיון כושל זה מעיד נגדו" (עמ' 566 להכרעת הדין). מכאן פנה בית משפט קמא לדון באישומי השוחד, ובגרסתו של שמחיוף לאישומים.
תשלום שוחד – המחאות בסך 95,000 ש"ח שנפרטו בגמ"ח "קרן ברכת משה"
9. אין חולק, כי שבע המחאות של דכנר בסך של 95,000 ש"ח הועברו לשמחיוף (ת/104א-ה, ת/105א-ב) (להלן: המחאות הסדרה הראשונה), וכי שמחיוף פרט המחאות אלה בגמ"ח "קרן ברכת משה" שניהלו האחים הרצברג וקיבל תמורתן 20,000 דולר.
--- סוף עמוד 920 ---
לפי התיעוד בגמ"ח, תיקו של שמחיוף בגמ"ח, בקשר עם המחאות אלה, נפתח ביום 23.2.2006. המחאות אלה נקשרו בשמו של שמחיוף לאחר מעשה, בין היתר, מאחר שבצדן האחורי נרשם שמו, כאשר, ככל הנראה, היה זה אחד מעובדי הגמ"ח שרשם את שמו של שמחיוף על ההמחאות. לשמחיוף טענות רבות וקשות כלפי האופן שנהגו בו בחקירתו במשטרה, ולטענתו, בשל כך החליט, בשלב מסוים של החקירה, להפסיק להשיב לשאלות החוקרים ולשמור על זכות השתיקה. בחקירותיו הראשונות, בהן עוד השיב לשאלות החוקרים, הכחיש שמחיוף כי קיבל כסף או המחאות מידיו של דכנר. בהמשך, הוצגו לשמחיוף המחאות הסדרה הראשונה, שבגבן נכתב שמו, אך בחקירות אלה בחר שמחיוף לשמור על זכות השתיקה ולא להסביר את פשר הדברים, וכן סירב למסור דוגמא של כתב ידו. חקירתו של שמחיוף נמשכה גם לאחר ששוחרר למעצר בית, ובחקירות אלה חזר שמחיוף להשיב לשאלות החוקרים. אז גם הציג שמחיוף את הסבריו לפשר ההמחאות מהסדרה הראשונה, גרסה עליה חזר גם בעדותו בבית משפט, ושלפיה חברו, רבין, ביקש את סיועו בפריטת המחאות:
"מאיר [רבין] יום אחד הגיע אלי למשרד ... ובין השאר הוא סיפר על הקשיים שיש לבוס שלו [דכנר] בתקופה הזו, ושהם פורטים שיקים בכמויות בכל מיני מקומות, כבר הגיעו למספרים שמקומות מסוימים לא מוכנים כבר לפרוט להם ושאל אותי אם אני מכיר או יודע מישהו או מקום שיוכל לפרוט לו שיקים בירושלים. אמרתי לו שאני יש לי ידידות עם הרבה אנשים וגם עם גמ"חים ואני מוכן לנסות, ניסיתי והגעתי לאחים הרצברג, שאלתי אותם אם יש להם אפשרות, אמרו לי שכן, מסרתי להם את שבעת השיקים שהיו בשווה ערך של 20 אלף דולר, קיבלתי 20 אלף דולר במזומן בתמורה ומסרתי אותם חזרה למאיר [רבין]" (עמ' 8047 לפרוטוקול).
כאמור, גרסה דומה העלה שמחיוף בחקירתו במשטרה, אך בחקירתו לא ציין כי ידע שההמחאות הן של דכנר, וגם טען שאינו זוכר לאיזה גמ"ח פנה כדי לסייע לרבין. בעדותו, דחה שמחיוף את גרסתו של דכנר לפיה המחאות הסדרה הראשונה היו בגדר תשלומי שוחד. שמחיוף טען, כי אילו היה ממש בגרסתו של דכנר הרי שאין היגיון בכך שרבין, שהיה לו "חבר כמו אח", יסכן אותו ויעביר לו שוחד בהמחאות, שאחריהן ניתן להתחקות, בפרט בשעה שרבין "הסתובב עם הרבה מזומנים" (שם). בית משפט קמא דחה גרסה זו של שמחיוף:
"גרסתו של נאשם 10 [שמחיוף] נשמעה בבית המשפט זרה ועקורה. מדובר בגרסה מופרכת מיסודה. ניתוח הגיוני של גרסת נאשם 10 [שמחיוף] מתיישב עם התרשמותי הבלתי אמצעית מאופן מסירת עדותו. מדובר
--- סוף עמוד 921 ---
בגרסה שדינה להידחות מכל וכל" (עמ' 562 להכרעת הדין).
תחילה הוסבר, כי לאורך ההליך הוכח שדכנר נהג להעביר תשלומי שוחד, גם לנאשמים אחרים, באמצעות המחאות שנמשכו מחשבונו הפרטי, תוך מאמצים לטשטש את הקשר בינו לבין המשוחד. כך, הוסבר, כי ההמחאות לא נכתבו לפקודתו של שמחיוף, אלא לטובת מוטבים אחרים, וכמפורט – ההמחאות לא הופקדו בחשבונם של שמחיוף או המוטבים, אלא נפרטו בגמ"ח. עוד נאמר, כי מחומר הראיות עולה, כי רישום שמו של שמחיוף על גב ההמחאות נעשה ביוזמת אחד מעובדי הגמ"ח ולא לבקשתו של שמחיוף. נוכח האמור, נקבע, כי אין ממש בטענה באשר ל"חוסר ההיגיון" שבהעברת תשלום שוחד בהמחאות, שכן הראיות מלמדות שנעשו מאמצים "להעלים" את הקשר בין שמחיוף לבין ההמחאות, או כפי שתיאר זאת בית משפט קמא "שיקים אלה היו בבחינת מזומנים, לולא ה'טעויות' שנעשו, ספק רב אם ניתן היה להעלות על עקבות מקבל השיקים" (עמ' 558 להכרעת הדין).
בית משפט קמא עמד על קשיים נוספים שעלו מגרסתו של שמחיוף לדברים. כך, הוסבר, כי לא ברור מדוע התגייס שמחיוף לסייע לדכנר, שאותו, לטענתו, לא הכיר, ופרט עבורו המחאות, תוך שימוש בשירותיה של קרן לגמילות חסדים, אשר ברגיל מסייעת לנזקקים, וכאשר ברור ש"מצוקתו" של דכנר אינה עולה כדי נזקקות. מה גם, שעל-פי כלל, קרן גמ"ח עוסקת בסכומים נמוכים משמעותית מזה שפרט שמחיוף. בית משפט קמא עמד על כך שאמנם, לטענת שמחיוף, רבין היה זה שפנה אליו בבקשת עזרה ועמו אכן היה מצוי בקשרי חברות, אך ברור היה שהגשת העזרה אינה עבור רבין אלא עבור מעסיקו, דכנר, ולא ברור מדוע זה ניאות שמחיוף להתגייס כך לעזרתו. בית משפט קמא הדגיש, כי פעולת פריטת ההמחאות בגמ"ח אינה פעולה טכנית של מה בכך. הוסבר, כי כדי לפרוט את המחאות הסדרה הראשונה נדרש שמחיוף להעמיד ערבים ואף לתת המחאת ערבות אישית בסך של כ-5,000 ש"ח, ולא הוברר מדוע יסכים לטרוח ולסכן את כספו כדי לסייע לדכנר. בהקשר זה הפנה בית משפט קמא לעדותו של רבין שלפיה הוא אכן שאף 'להרחיב את מעגלי הפריטה', אך לא תיאר מצוקה שלו או של דכנר, שיכולה היתה להצדיק את התגייסותו של שמחיוף לסייע להם.
בית משפט קמא קבע, כי מסקנתו באשר ל"מופרכות" גרסתו של שמחיוף נתמכת גם בהתנהגותו בחקירת המשטרה ובאופן ובמועד שבו העלה את גרסתו. נקבע, כי לא עלה בידי שמחיוף לספק הסבר הגיוני לכך שלא מסר את "גרסת החפות" בחקירות בהן שיתף פעולה או בחקירות, שבהן אמנם שמר על זכות השתיקה, אך
--- סוף עמוד 922 ---
שבמהלכן הוצגו לו ההמחאות מהסדרה הראשונה ואף, שעל פני הדברים, כבר בשלב זה, "'גרסת החפות' היתה נתונה באמתחתו" (עמ' 564 להכרעת הדין).
בית משפט קמא דחה איפוא את הגרסה של שמחיוף למהות ההמחאות שנמסרו לו וקבע, כי בעצם דחיית גרסתו יש כדי לבסס את האישומים שיוחסו לו וזאת לפי המבנה הראייתי של "שטר ושוברו" (ראו ע"פ 5739/03 אזולאי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה י' וההפניות שם (26.3.2007)): הגרסה המאוחרת שהעלה שמחיוף לפשר ההמחאות נדחתה בלי קשר לגרסתו של דכנר, אלא רק משום שנמצאה בלתי אמינה. מכאן ש"השטר" – קבלת ההמחאות – עודנו קיים כראייה מחשידה, והשובר – הסברו של שמחיוף לדברים נמצא בלתי אמין. כך שנותר רק ה"שטר" – קבלת ההמחאות – ובלי הסבר מתקבל על הדעת מצדו של שמחיוף באשר לסיבה בגינה קיבלן.
סיכומם של דברים, בית משפט קמא קבע, כי הוצג מארג ראייתי משמעותי לביסוס אשמתו של שמחיוף במיוחס לו באישום זה: ניסיונותיו הכושלים להרחיק עצמו מעיסוק ממשי בפרויקט הולילנד ומיזמיו, סתירות ביחס למידת היכרותו עם דכנר, התנהגותו המפלילה בחקירות המשטרה, העלאת "גרסת החפות" בשלב מאוחר, חוסר אמינותה של גרסה זו לצד הודאתו של שמחיוף בקבלת ההמחאות. הודגש, כי די במארג ראייתי זה כדי להרשיע את שמחיוף, ועדותו של דכנר, לכל היותר, "מאירה" מארג ראייתי זה. נוכח האמור, קבע בית משפט קמא, כי המחאות הסדרה הראשונה הועברו לשמחיוף כשוחד ויש להרשיעו בעבירות שיוחסו לו באישום זה:
"נאשם 10 [שמחיוף] קיבל לרשותו שבעה שיקים בשווי 20 אלף דולר. מדובר בשיקים פרטיים של עד המדינה. שיקים פרטיים אלה של 'דכנר שמואל', הועברו ל'קרן ברכת משה' ושם נפרטו למטבע זר. משגרסתו של נאשם 10 [שמחיוף] נדחתה מכל וכל, התמונה העובדתית נוצקה בברזל. עד המדינה העביר השיקים לנאשם 10 [שמחיוף] על מנת להניעו למשוא פנים לטובת פרויקט הולילנד. יושם אל לב, מסקנה החלטית זו הינה המסקנה ההגיונית היחידה, גם ללא ראיות תמיכה נוספות שתוצגנה להלן. מסקנה זו נכוחה בנפרד מ'חזקת המודעות' כפי שנקבעה בהלכה הפסוקה. עובד ציבור המקבל מתת מאזרח הנזקק לטיפול עובד הציבור במסגרת תפקידו של האחרון, חזקה שבעובדה היא, כי עובד הציבור מודע לכך שהמתת ניתן לו בעד פעולה הקשורה בתפקידו" (עמ' 563-562 להכרעת הדין – ההדגשה במקור).
--- סוף עמוד 923 ---
תשלום שוחד – 70,000 ש"ח בהמחאות ת/106א ות/106ד
10. הרב יוסף נתניאן הוא מנהל תלמוד תורה בשכונת רמות. מר גדעון כאקשור הוא מורה בתלמוד התורה, אותו מנהל הרב נתניאן. בין שמחיוף לבין הרב נתניאן קיימת היכרות קודמת לרקע עבודתו של שמחיוף בעירייה.
אחת מההמחאות הפרטיות של דכנר ת/106ד על סך 40,000 ש"ח (מועד פירעון 5.9.2006) נמסרה לכאקשור, ככל הנראה, על-ידי הרב נתניאן, והוא פרט אותה ב"צ'יינג' ברודא ברכה והצלחה". להמחאה הוסף בכתב יד הכיתוב "שמחיו" וכן נכתבה האות "ג'" – כאקשור לא שלל אפשרות שזהו כתב ידו, ובית משפט קמא אכן מצא דמיון בין כתב ידו של כאקשור לבין כתב היד של הכיתוב "שמחיו". המוטב בהמחאה השנייה - ת/106א על סך 30,000 ש"ח (מועד פירעון 5.5.2006), היה יהודה בר שלום, שהוא חתנהּ של אחותו של הרב נתניאן. גם על גבי המחאה זו, שהיתה המחאה פרטית של דכנר, הוסף הכיתוב "שמחיו". בהודעתו במשטרה, שהוגשה בהסכמה, סיפר בר שלום, כי הרב נתניאן מסר לו את ההמחאה וכי הוא הוסיף בעצמו את שמו כמוטב ההמחאה, אך לא היה זה הוא שהוסיף את הכיתוב "שמחיו". כלומר, מעדויותיהם של כאקשור ושל בר שלום עולה, כי הרב נתניאן היה זה שמסר להם את המחאותיו של דכנר ת/106א ות/106ד (להלן: המחאות הסדרה השנייה).
בחקירתו במשטרה לא זכר הרב נתניאן אם שמחיוף היה זה שמסר לו את ההמחאות. הרב נתניאן גם לא זכר אם מסר את המחאה ת/106א לבר שלום וכך גם לא זכר אם מסר את המחאה ת/106ד לכאקשור. הרב נתניאן גם לא זיהה את כתב היד של מי שהוסיף את הכיתוב "שמחיו".
בית משפט עמד על כך שבחקירתו במשטרה לא שלל שמחיוף אפשרות, כי במסגרת הסיוע שהגיש לרבין בפריטת המחאות, פנה גם לרב נתניאן, אך בעדותו שלל את האפשרות כי היה זה הוא שמסר את ההמחאות הנזכרות לרב נתניאן. כאשר המדינה הטיחה בשמחיוף שהוא החוליה היחידה המקשרת בין דכנר לבין נתניאן, וכי נתון זה מצטרף לכך שעל ההמחאות נכתב שמו כשהוא חסר אות אחת (שמחיו), ניסה שמחיוף ליתן הסבר אחר לכיתוב שעל גבי ההמחאות. לטענתו, אדם בשם שמחי, עבד עבור הרב נתניאן, בין היתר, בעבודות שליחות וייתכן שהכיתוב "שמחיו" מתייחס אליו "כדי שהוא ילך ויעשה עם השיקים האלה מה שביקשו ממנו". בית משפט קמא שלל גרסה זו של שמחיוף, בין היתר, נוכח תגובתו של כאקשור לאפשרות שההמחאות קשורות בשמחי "כאקשור לא הבין הקשר של שמחי לשיקים. תנועות גופו של כאקשור, הבעות
--- סוף עמוד 924 ---
פניו והתבטאותו בנושא, שיקפו את התמונה כולה: הכיתוב 'שמחיו' אין לו דבר וחצי דבר עם עובד בשם שמחי" (עמ' 572 להכרעת הדין, ההדגשה במקור). עוד קבע בית משפט קמא, כי יש לשלול גרסה זו על רקע העובדה ששמחיוף לא זימן את אותו שמחי לעדות, אף שלטענתו ייתכן שהיה בידי אותו שמחי לנתק את הקשר בינו לבין המחאות הסדרה השנייה, ומאחר ששמחיוף כלל לא חקר את הרב נתניאן אודות האפשרות שהוא מסר או קיבל משמחי את המחאות הסדרה השנייה.
נוכח כל האמור, קבע בית משפט קמא כי הגרסה היחידה המתקבלת על הדעת היא, כי שמחיוף היה זה שמסר את המחאות הסדרה השנייה לרב נתניאן, אשר העבירן לכאקשור ולבר שלום. כאקשור הוסיף את הכיתוב "שמחיו" להמחאות, בהוראת נתניאן, כדי שידעו למי לפנות ככל שתתעורר בעיה. נקבע, כי המסקנה המשפטית המתקבלת מהמסגרת העובדתית שהוצגה לעיל היא כי שמחיוף "קיבל לידיו שיקיים אישיים של עד המדינה המסתכמים לסך של 70,000 ש"ח (ת/106א ו-ת/106ד). משגרסתו של נאשם 10 [שמחיוף] בבית-המשפט נדחתה על-ידי מכל וכל, ניתן לקבוע במידת הודאות הצריכה, כי נאשם 10 [שמחיוף] קיבל את השיקים הפרטיים של עד המדינה כדמי לא ייחרץ".
11. יצוין, כי ההמחאות ת/106א' ו-ת/106ד הן חלק מסדרה של שבע המחאות, ובכתב האישום נטען, כי ארבע המחאות מהסדרה הועברו לשמחיוף כשוחד, אך נקבע כי יש להרשיע את שמחיוף רק ביחס להמחאות שנדונו לעיל. כמו כן, זוכה שמחיוף מאישום שוחד נוסף (המחאה ת/13ב).
טענות הצדדים בערעור
טענות המערער
12. שמחיוף מבסס חלק משמעותי מערעורו על העובדה שנבצר הימנו לחקור את דכנר בחקירה נגדית. שמחיוף עומד בערעורו בהרחבה על משמעותה וחשיבותה של החקירה הנגדית, ועל המעמד שהוקנה לה במשפט הישראלי ובמשפט המשווה. לטענת שמחיוף, אם להיעדר חקירה נגדית יש משמעות "במצב הדברים הרגיל" אזי שבעניינו יש ליתן לנתון זה משמעות יתרה נוכח הבעייתיות שאפיינה את עדותו של דכנר לאורך ההליך בכלל ובעניינו של שמחיוף בפרט. שמחיוף אינו מסתפק בטענה שנוכח הנתונים המצטברים בעניינו - בעייתיות עדותו של דכנר והיעדר חקירה נגדית – יש להתעלם מעדותו של דכנר, וטוען כי יש לקבוע, כי היעדר החקירה הנגדית גם פגע פגיעה של