בנוסף, יש ליתן את הדעת גם לכך שחרף ניסיונותיו להרחיק עצמו ממעורבות יתרה בפרויקט הולילנד, הודה קלנר בחקירתו הראשונית שאכן היה מעורב בפרויקט, אך הבחין בין עניינים מקצועיים-תכנוניים, בהם לא היה מעורב, לבין ענייני שיווק ואסטרטגיה, בהם כן היה מעורב. גרסה זו של קלנר משתלבת במידת מה עם עדותו של ספרן אשר נשאל בעדותו אודות חלוקת העבודה בינו לבין קלנר בכריתת ההסכמים עם דכנר, והשיב (אף שתשובה זו שונה מהתשובה שהשיב בחקירת המשטרה) כי קלנר היה אמון על הסכם המיליון – הסכם, שלפחות על-פי תכנו, עוסק בהיבט השיווקי-כלכלי של הפרויקט, וכי הוא וגלאון היו אמונים על הסכמי ייעוץ אחרים שנכרתו עם דכנר (עמ' 6403 לפרוטוקול). אף אם יש לייחס לאמירה זו של ספרן משמעות מוגבלת נוכח הסתירה שבינה לבין דבריו במשטרה (ת/537 שורות 240-235), יש לשים לב לכך שגם בחקירתו במשטרה, כאשר נדרש לתאר את מעורבותו של קלנר בפרויקט, עמד ספרן על מעורבותו של קלנר בענייניו של דכנר ולפי תיאוריו, מעורבותו הנוספת היתה בעיקר בענייני שיווק הפרויקט (ראו ת/542 שורות 102-98). זאת בדומה לעדותו של קלנר.
כאמור, לדברים אלה עשויה להיות משמעות בכל הנוגע להערכת הנסיבות "החשודות" שאופפות את מעורבותו המוגברת של קלנר בענייניו של דכנר. קלנר אכן היה מעורב בענייני התשלומים לדכנר, באופן שחרג ממעורבותו הכוללת בפרויקט. מענה חלקי לתהיות העולות ממעורבות חריגה זו יכול להימצא בסיבות שתוארו לעיל בדבר היחסים ששררו בין דכנר לבין קלנר והעובדה שקלנר היה זה ש"שידך" את דכנר לפרויקט. לצד זאת, ואף שקלנר לא הכחיש כי היה מעורב בקביעת שכרו של דכנר בגין
--- סוף עמוד 377 ---
עבודתו עבור הולילנד פארק, יש לתת משקל לכך שההסכמים, שלגביהם נטען כי אינם אלא כיסוי להעברת כספי שוחד לדכנר, עסקו בנושאים תכנוניים או למצער המשיקים לתחום התכנוני, קרי, תחומים שבהם קלנר, לטענתו, לא היה מעורב, והדברים נתמכים במידת מה גם בעדותו של ספרן.
לאחר דברים כלליים אלה, אפנה לבחינת טעמיו של בית משפט קמא בקביעתו כי ההסכמים בעניין תוספת שבס ותב"ע ו' נועדו להעברת תשלומי שוחד לדכנר וכי הדבר נעשה בידיעתו של קלנר.
תשלום שוחד – תוספת יחידות דיור (תוספת שבס)
79. התשתית הראייתית שהובילה את בית משפט קמא למסקנה, כי הסכם ת/179 נועד להכשיר תשלום שוחד היא מצומצמת יחסית, וחלקו של קלנר בתשתית זו, מצומצם אף יותר. תשתית זו כוללת, בסופו של יום, את גרסתו של דכנר, שכאמור אינה יכולה לעמוד לבדה. זאת ביתר שאת נוכח הסתירות שהתגלעו בעדותו של דכנר, כפי שפורט בהודעת הערעור ושאליהן התייחס גם בית משפט קמא (עמ' 24 להכרעת הדין). גרסתו של דכנר נתמכה, לגישת בית משפט קמא, בחוסר ההגיון שהתלווה לכריתת ההסכם עם דכנר שעה שבפרויקט הועסקו אנשי מקצוע בעלי ניסיון בתחום, וזאת עבור תמורה משמעותית שכלל לא ברור איזו עבודה ביצע דכנר כדי להצדיקה. עוד נקבע, כי מועד כריתת ההסכם, המאוחר להעברת סכום מחצית התמורה, מלמד על פיקטיביות ההסכם, וכך גם תכנו הדל של ההסכם. לבסוף, עמד בית משפט קמא על כך ש"בשורה התחתונה" לא היה מקום לשלם לדכנר כל תמורה, שכן לפי הסכם ת/179 התמורה הותנתה בהצלחה ואילו לטענת קלנר והמנהלים – תנאי זה כלל לא השתכלל.