כאמור, קיימות מספר גרסאות של ההסכם שבגדרו נשכרו שירותיו של דכנר לטפל בנושא תוספת שבס. תכנו של ההסכם זהה בכל הגרסאות והן נבדלות זו מזו אך בחתימות המופיעות עליהן או בתאריכן. וכך קובע, בין היתר, ההסכם:
"4. תמורה
התמורה ליועץ [דכנר] בגין הצלחה תעמוד על סך בשקלים השווה ל- 1,420 דולר ליחידת דיור מוכפל בכמות יחידות הדיור שהוגדלו ובסה"כ 240,000 (מאתיים וארבעים אלף) דולר לפי שער החליפין היציג במועד התשלום.
5. במעמד חתימת ההסכם תשולם ליועץ מקדמה על חשבון ההצלחה בסך של 120,000 (מאה ועשרים אלף) דולר".
--- סוף עמוד 378 ---
בין הגרסאות השונות של ההסכם, לא מצויה גרסה שכוללת גם את חתימות הצדדים להסכם וגם את תאריך החתימה. בגרסאות בהן מופיע תאריך, המועד המוקדם ביותר הוא בחודש דצמבר 2003 (ת/179א), קרי, לאחר המועד שבו הועברה לדכנר המקדמה לפי סעיף 5 להסכם – 14.7.2003. בית משפט קמא ייחס לעניין זה משמעות רבה, בפרט נוכח עדותו של שינקמן שהסביר כי היה זה הסכם פיקטיבי שנועד להכשיר בדיעבד תשלום שכבר הועבר לדכנר. גם אם כך הדבר, לא ברור כיצד נתון זה תומך בגרסתו של דכנר לגבי ייעודו של התשלום שהועבר לו. ייתכן שנתון זה מלמד על ניהול לא מוצלח ואולי גם לא תקין של הוצאה מסוימת מצדם של מנהלי הולילנד פארק, אך אי תקינות זו אין בה ללמד ולו בקירוב, כי התשלום נועד עבור שוחד. נזכיר, כי שינקמן, שמדבריו למד בית משפט קמא שמדובר בהסכם פיקטיבי, לא התנער מההסכם בזמן אמת, שהרי סמנכ"לית קרדן נדל"ן השיבה לו את טיוטת ההסכם שהועברה אליה ואת הערתה להסכם (ת/179ד). כלומר גם גורמים, שלא נחשדו בשום שלב כי לקחו חלק בפעילות לא חוקית, נחשפו להסכם, ולכך שהוא נכרת לאחר מעשה, ולא נזעקו. גם מעדותו של שינקמן עולה, כי הממד "הפיקטיבי" של ת/179 מסתכם בכך, שלמעשה, ההסכם נחתם לאחר שהתשלומים לדכנר אושרו, וחלקם אף בוצעו. אין בכך כדי ללמד שההסכם היה פיקטיבי במובן זה שתכנו לא ייצג נאמנה את הסיבה שבגינה הועבר לדכנר תשלום. מכאן, שיש קושי לקבל קביעה, כי גרסתו של דכנר מקבלת חיזוק רק מכך שההסכם הפורמאלי נכרת רק לאחר שכבר הוסכמה עם דכנר מסגרת שכר תמורת עבודתו.
80. בית משפט קמא המשיך וביסס את קביעתו באשר למהות התשלום שניתן לדכנר לפי ת/179 על נסיבות מחשידות אחרות שעולות מן ההסכם, ובהן שההסכם אינו כולל פירוט של אבני דרך, משימות או פעולות שאליהן דכנר התחייב. המדינה חוזרת על נימוק זה בעיקרי הטיעון ואף מוסיפה שאין הדבר מאפיין הסכמי שירות מסוג זה. לטעמי קיים קושי לקבל את עמדת המדינה בעניין זה, משלא הובאה כל ראייה לכך שהסכמים "מסוג זה", או למצער הסכמים שהולילנד פארק כרתה, נוסחו בדרך כלל באופן שונה. יתרה מכך, ניטול לדוגמא את הסכם ת/325, שבו נשכרו שירותיו של דכנר לקדם נושא משמעותי – שינוי ייעוד מקרקעי חוות שלם, ושלגביו לא נטען כי הוא נועד לכסות על תשלומי שוחד – גם הסכם זה הוא לקוני, אינו כולל אבני דרך ולא רשימת משימות. נזכיר גם, כפי שציין שינקמן בעדותו, כי דכנר היה מעורב עד צוואר בפרויקט הולילנד הן מטעמו של צ'רני והולילנד תיירות, הן מטעמה של הולילנד פארק. לא מדובר בספק "חדש" שהישגיו או יכולותיו אינם מוכרים לשוכרי שירותיו. בנסיבות אלה, ניתן בהחלט לקבל את ההסבר, כי המשימה שהוצבה לדכנר היא ברורה, הולילנד