--- סוף עמוד 380 ---
עיון בתוכן המכתבים מלמד שהתמונה היא מעט יותר מורכבת. כך, למשל, במכתבו של דכנר ללופוליאנסקי בעניין תוספת שבס (ת/254א), דכנר מזכיר שהשניים שוחחו, ולופוליאנסקי ביקש השלמות מסוימות, ובהתאם לכך מצרף דכנר למכתבו תסקיר שנדרש בנושא. מת/256 ניתן ללמוד על "אסטרטגיה" שביקש דכנר להבנות כדי לנצל באופן מקסימלי את התוספת. בהמשך, דכנר גם חוזר ופונה לגורמים הרלבנטיים בעיריית ירושלים אשר הבטיחו להשיב לו בתוך תקופה מסוימת (ת/259א). מכאן שלא ניתן לומר כי פעילותו של דכנר הסתכמה בניסוחם של מכתבים. יתרה מכך, נראה כי בנושא הושקעו מאמץ ומחשבה לא מועטים, בהתחשב בטענתו של דכנר שהיה ברור ומוסכם כי עניין זה יקודם באמצעות שוחד.
82. לבסוף, נימוק נוסף שעמד בבסיס הכרעתו של בית משפט קמא הוא שאף שקלנר עצמו טוען כי לא עלה בידי דכנר להביא את העירייה לאשר את בקשת הולילנד פארק לתוספת שבס, הולילנד פארק לא דרשה ממנו להשיב את המקדמה ששולמה לו. כלומר, בת/179 שכרו של דכנר הותנה בכך שתוספת שבס אכן תאושר, ומאחר שדכנר לא עמד בתנאי זה – היה מקום לדרוש ממנו כי ישיב את המקדמה שקיבל. משלא נעשה כן, נאמר, יש בכך ללמד כי יש "ממש בעדותו של עד המדינה כי 120 אלף הדולר שהועברו לרשותו, הועברו למטרה שצוינה על-ידו" (עמ' 227 להכרעת הדין). ניתן להסתכל על הדברים כך, אך ניתן גם אחרת. כמפורט לעיל, דכנר, בשליחות הולילנד פארק, הפנה לעירייה בקשה להגדלת מספר יחידות הדיור בפרויקט. מנהל המחלקה למדיניות תכנון בעיריית ירושלים, מר עופר אהרון, השיב לדכנר ביום 3.6.2003 (ת/180). מתשובתו עלה כי "ניתן לאשר את התוספת" המבוקשת במספר תנאים שנמנו במכתב, שעיקרם, הקצאת שטחים בפרויקט למטרות ציבוריות. בית משפט קמא פרט בהכרעת דינו, את האופן השונה בו פרשו המעורבים את מכתבו של מר אהרון:
"עד המדינה [דכנר] העיד בבית-המשפט כי העברת הכספים בסך 120 אלף דולר (ראה ת/183-ת/185) הועברו לרשותו בעקבות קבלת האישור העקרוני, או בלשונו: אישור 'אבסולוטי' לתוספת שבס כפי שבא לידי ביטוי במוצג ת/180 (מכתבו של עופר אהרון מיום 03.06.03). נאשם 3 [ספרן] לא ראה עין בעין, בלשון המעטה, עם עד המדינה בנוגע למכתבו של עופר אהרון (ת/180). נאשם 4 [גלאון] , בשונה מנאשם 3 [ספרן], ראה הדברים אחרת. לדבריו בבית-המשפט, מדובר בהבטחה שלטונית.
...
נאשם 3 גרס כי מוצג ת/180 אינו בבחינת אישור לתוספת שבס ואינו בבחינת הבטחה שלטונית לאישור שכזה" (עמ' 226 להכרעת הדין – ההדגשות במקור).