ביתר פירוט, המדינה מאמצת את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה דנקנר ביקש מרבין להשיג לו מן המִנהל "מידע פנים", כזה שלא היה יכול להגיע לרשותו בדרך המלך (פסקאות 403 ו-426). חשוב מכך: בית המשפט המחוזי התרשם כי רבין לא היה בקיא כלל בתחום שאותו הוא נדרש לקדם במִנהל, וכל יתרונותיו של רבין התמקדו בקשריו עם דודו – אפרתי, מְנהל המִנהל (פסקאות 407 ו-415). מכאן מסקנתו המרכזית של בית המשפט המחוזי, עליה סומכת המדינה, ולפיה "הכספים הועברו לרבין על מנת שזה יפעל להטות דעתו של אפרתי, ויניעו לפעול לטובת תעשיות מלח" (פסקה 416).
המדינה שוללת את עמדת הסנגוריה, שתוצג מיד, ואשר גורסת כי דנקנר העביר לרבין כספים תמורת שירותים לגיטימיים כאלה ואחרים. לגישת המדינה, המסכת הראייתית שנפרשה בפני בית המשפט המחוזי - מלמדת כי רבין לא העניק לדנקנר תמורה ממשית, כדין, בעד סכום הכסף הגבוה ששולם. מכאן נגזרת המסקנה כי בין רבין לדנקנר התקיים קשר מושחת ופסול, שתכליתו תיווך בשוחד.
--- סוף עמוד 399 ---
דנקנר, לעומת זאת, סבור כי הרשעתו בשוחד כסף התבססה בעיקר על דברי עד המדינה. אולם אין בעדות זו כשלעצמה כדי לבסס הרשעה, ואף ביתר הראיות אין כדי לבסס הרשעה בשוחד כסף מעבר לכל ספק סביר. באשר לשוחד הנעה, הסנגוריה מפרטת שורה ארוכה של שירותים כשרים אותם העניק רבין לדנקנר במסגרת קידום עסקת קרקעות המלח. הנה כי כן, טוענת הסנגוריה, דנקנר העביר את הכסף לרבין לא מטעמים פליליים, ולא על מנת להטות את שיקול דעתו של אפרתי, אלא בתמורה לסיוע נחוץ וכשר שהעניק לו רבין. מעבר לכך טוענת הסנגוריה כי החלטות המִנהל לא היו נגועות בהפליה או במשוא פנים מהותיים, וכולן התקבלו בהתאם לעמדות היועצים המשפטיים למִנהל והיועץ המשפטי לממשלה.
5. עיקרי המחלוקת העובדתית בין הצדדים, ביחס לשוחד כסף ושוחד הנעה, הוצגו לעיל. בד בבד, בכל הקשור לשוחד הנעה – סעיף 295(ב) – התגלעה בין הצדדים גם מחלוקת בעלת אופי כללי על אודות היקף תחולתו של האיסור הפלילי.
כאמור, שוחד הנעה עוסק במצב שבו נותן השוחד מוסר מתת למתווך, על מנת שהמתווך יניע את עובד הציבור "למשוא פנים או להפליה". כלומר, הרשעה בשוחד הנעה מבוססת – בין היתר – על התכלית הפסולה של העסקת המתווך. עלינו לשאול: לשם מה קיבל המתווך את המתת? מה הייתה תכלית העסקתו? בנקודה זו התגלעה מחלוקת משפטית-עקרונית בין הצדדים: מה נחשב, במשקפיים של סעיף 295(ב), לתכלית פסולה.