--- סוף עמוד 405 ---
83-82 (1996) (להלן: דותן)). המונח שבו בחרתי הוא "נוהל", מתוך הבנה שיתר המונחים כלולים בו. המשותף לכולם הוא שמדובר בכללים שהרשות קובעת לעצמה, במטרה להדריכהּ בדרך הפעלת הסמכות הנתונה לה (ראו: דותן, בעמ' 28; "הנחיות מנהליות" הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 60.013 (1986); פסקה 26 לחוות דעתה של הנשיאה ד' ביניש בבג"ץ 10533/04 ויס נ' שר הפנים [פורסם בנבו] (28.6.2011)).
בית משפט זה הכיר במעמדו של הנוהל (ראו למשל: עע"מ 389/13 קרינסקי נ' המשרד לביטחון פנים, [פורסם בנבו] פסקאות 18-17 (1.10.2014); חוות דעתו של השופט ח' מלצר בעע"ם 9890/09 נוואה נ' משרד הפנים [פורסם בנבו] (11.7.2013)). נהלים של הרשות הם, לעיתים קרובות, כתובים ומפורסמים. זאת על מנת שהציבור ידע כי הרשות פועלת בהגינות, ובכך יגדל אמון הציבור במנהל ובעובדיו (בג"ץ 3751/03 אילן נ' עיריית תל אביב, [פורסם בנבו] חוות דעתו של השופט מ' חשין (22.12.2004)). הנוהל נועד לתת מענה לסוגיות קונקרטיות שלא הוסדרו בחוק או בתקנות. למשל, נוהל שמטיל חובה על עובד מס הכנסה שלא להימצא בניגוד עניינים (עניין ויטה, סעיפים 57-53 לפסק דינה של המשנה לנשיא מ' נאור). השאיפה לשוויון בהתנהלות הרשות – מושרשת היטב. יש לזכור כי שוויון מנהלי עשוי להיות בעל אופי אחר משל שוויון חוקתי. הובעה העמדה לפיה "הדיון בחובה המנהלית לנהוג בשוויון הוא רחב יותר, ומתייחס גם למצבים שבהם האפליה אינה פוגעת בזכות החוקתית לשוויון, אלא נובעת מטעמים פסולים" (דפנה ברק-ארז משפט מנהלי כרך ב 680-673 (2010)). עוד נקבע כי על הנוהל חלים כללי המשפט המנהלי, כפי שהם חלים על כל מעשה מנהלי של הרשות הציבורית (עניין ויס; דותן, בעמ' 181-179).
הסקירה האמורה מבססת את המסקנה כי בבוא בית המשפט לפרש את סעיף 295(ב) – אין הוא יכול להצר את שדה הראייה לחריגה מן הדין בלבד. טול מסעיף 295(ב) את בחינת החריגה מן הנוהל וההנחיה המנהלית – והסרת ממנו חלק מרכזי. אך יש הבדל מהותי בין הנוהל לבין הדין, שחובה להדגיש. הנוהל הוא מטבעו גמיש יותר. הוא מאפשר את החריג. לא רק ששיקול דעת הוא אפשרי; לעיתים הוא אף רצוי. יש כללים להפעלת שיקול דעת. הם מצויים לפעמים בגוף הנוהל. תוכנו של כלל מנהלי אחד עשוי להצביע יותר על אחידות, ואילו תוכנו של כלל מנהלי אחר יותר על האפשרות של שוני. אף מוכרת במשפט המנהלי הסוגיה של "המקרה המיוחד", שעשוי להקים חובה לבחון כל מקרה חריג לגופו (ראו דברי השופט מלצר בעניין נוואה, פסקה 16; דותן, בעמ' 157).