--- סוף עמוד 407 ---
לשונו, מתייחס לכל מצב של משוא פנים או הפליה. פרשנות כזו משמעותה איסור גורף על עבודת השדלנות. הרי מי ששוכר את שירותיו של השדלן מעוניין, מטבע הדברים, לקבל תמורה לכספו. לא כל תמורה בהכרח אסורה. היתרון יכול לנבוע מכישורים ומהכרת המנגנון, ולא מעשיית מניפולציות על המנגנון. אך אין להשלים עם סטיות ברורות מהדין או מהנוהל.
האיסור על שוחד הנעה חל, אפוא, במקום בו המאכער נשכר על מנת לחרוג מן הדין או מן הנוהל. תוצאה זו אף תואמת את מילות החוק: "משוא פנים" ו"הפליה" אינם מונחים ניטרליים. אלו מונחים נורמטיביים, שמטרתם לאסור התנהגות מסוימת של השדלן אך לא כל פעילות שלו.
גישה זו נשענת על שלושה נדבכים מרכזיים: אופייה של עבירת התיווך בשוחד; מסורת הפסיקה; ומציאות החיים הביורוקרטית בימינו.
10. אופי עבירת התיווך בשוחד – עיון בהיסטוריה החקיקתית של איסור תיווך בשוחד מלמד כי מדובר במעין "מוצב קדמי" של המאבק בשחיתות. המחוקק פרש כאן רשת פלילית מקיפה במיוחד, במטרה להרחיב את ההגנה על הציבור מפני גילויים של שחיתות. יובהר כי כוונתי לעבירת התיווך בשוחד על כל חלופותיה, לרבות שוחד הנעה.
גלגולו המודרני של האיסור על תיווך בשוחד החל בשנת 1952, אז נחקק החוק לתיקון דיני עונשין (עבירות שוחד), התשי"ב-1952 (להלן: חוק השוחד). תכליתו של חוק השוחד, כפי שהוסבר בהצעת החוק, הייתה –
"להתאים את משפט השוחד לתנאי הארץ בימים אלה, אגב שימוש בניסיונם של עמים אחרים; להרחיב את מסגרת החוק כדי לאפשר את המלחמה בשחיתות זו לצורותיה השונות; ולהסיר כמה מכשולים מיוחדים המצויים בדרך לגילויה של השחיתות ולענישת העבריינים" (ה"ח 60, עמ' 63 (25.12.1950)).
במסגרת חוק השוחד נקבע גם סעיף 6(א), שעניינו תיווך בשוחד. סעיף זה איגד בצוותא את שתי הצורות העיקריות של תיווך בשוחד – שוחד כסף ושוחד הנעה (ס"ח 92, עמ' 126 (6.3.1952)). בשנת 1963 תוקן חוק השוחד, ובמקומו התקבל הנוסח המוכר בעיקרו כיום בסעיף 295 לחוק העונשין. בין היתר נקבעו שני סעיפים נפרדים
--- סוף עמוד 408 ---
עבור שתי צורותיה של עבירת התיווך בשוחד - שוחד כסף ושוחד הנעה (ה"ח ממשלה 531, עמ' 10 (14.10.1962); ס"ח 384, עמ' 26 (9.1.1963)).
יוזכר גם כי בשנת 2006 התקבל תיקון מס' 90 לחוק העונשין. תיקון זה אסר על תיווך בשוחד למי שהוא בעל השפעה ניכרת על בחירתם של נבחרי ציבור בכירים – דוגמת ראש ממשלה, שר וחבר כנסת. בדברי ההסבר צוין כי המטרה היא להתמודד עם אחד מהיבטיה של תופעת השחיתות: הפעלת השפעה פוליטית כדי לקדם אינטרסים אישיים, תוך ניצול התלות של נבחרי ציבור במי שיש לו השפעה על עתידם הפוליטי (ה"ח הכנסת 100, עמ' 30 (15.11.2005)).