--- סוף עמוד 426 ---
שנית, דנקנר העביר את הכספים לרבין בלא שנערך ביניהם הסכם מסודר. השניים סיכמו בעל פה על המסגרת הכספית, אולם לא חתמו על הסכם כתוב ואף לא הגדירו בבירור את התנאים להעברת הכספים. מדובר בפרקטיקה חריגה. כך עולה למשל מעדויותיהם של מר נדב שחר - מנכ"ל תעשיות מלח בתקופה הרלבנטית, ושל מר ארנון רצ'קובסקי - רואה החשבון של החברה (עמ' 4169 ש' 23-16; עמ' 4364 ש' 28 - עמ' 4365 ש' 14). בית המשפט המחוזי אף עמד על כך שלעסקה מעין זו נדרש היה אישור דירקטוריון, אשר ככל הנראה לא ניתן כהלכה.
שלישית, דנקנר טען כי רבין לא אמר לו שאפרתי הוא דודו (ת/612 ש' 269 או 369; עמ' 8407 ש' 13). בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו של דנקנר, וזאת בעיקר לנוכח גרסתו ההפוכה של רבין (עמ' 6707 ש' 3).
רביעית, דנקנר העביר את התשלום לחברת ש.א.ד. בשלוש פעימות: הראשונה בסך 250,000 ₪ התבצעה ביום 13.5.2003, והאחרות – בנובמבר 2003 ובפברואר 2004. יומיים לאחר התשלום הראשון שלח אפרתי מכתב רשמי ליועץ המשפטי לממשלה, והאיץ בו לקדם את אישור ההסכם עם תעשיות מלח (ת/639). יום לאחר מכן שלח אפרתי לרבין בפקס העתק מהמכתב. באותם ימים נפגשו רבין ודנקנר פעמיים, ובנוסף נתקיימו מספר שיחות טלפון בין אפרתי לרבין.
22. כפי שהוסבר, עיקרי העובדות שהוצגו כאן – מוסכמים (פרט לשאלה האם רבין אכן יידע את דנקנר בדבר קרבתו המשפחתית לאפרתי). המחלוקת היא כיצד יש לפרש כל אחת מהעובדות כשלעצמה, ומהי המשמעות שיש למכלול העובדתי.
ההסתכלות המרשיעה, אותה אימץ בית המשפט המחוזי, רואה במכלול הנתונים שפורטו חיזוק נסיבתי לתזה לפיה דנקנר ורבין רקמו קשר מושחת למטרות תיווך בשוחד. על פי תפיסה זו - העדר הסכם בכתב ושימוש במנגנון כספי עקיף מצביעים על התכלית הפסולה לשמה התקשרו דנקנר ורבין, תכלית שמטיבה עדיף להסוות. מסיבה זו גם ניסה דנקנר להסתיר את ידיעתו אודות הקרבה המשפחתית בין רבין לאפרתי, בשל רצונו לטשטש את המטרה העיקרית להתקשרותו עם רבין – השפעה פסולה על אפרתי. לכך יש להוסיף את השתלשלות האירועים במהלכה ראש המִנהל שלח מכתב ליועץ המשפטי לממשלה והאיץ בו לקדם את אישור ההסכם; העתק מן המכתב נשלח לרבין; וכל זאת בסמוך להעברת 250,000 ₪ מדנקנר לרבין, וקיום שיחות ופגישות רבות במשולש דנקנר-רבין-אפרתי. צירוף כל הנתונים מחזק, על פי התפיסה המרשיעה, את המסקנה המפלילה בדבר טיבו הפסול של הקשר בין רבין לדנקנר.