--- סוף עמוד 427 ---
כפי שהובהר לעיל, דעתי היא כי מכלול הראיות מעלה אפשרות סבירה לפיה רבין נשכר על מנת לבצע פעולות לגיטימיות לטובת קידום עסקת תעשיות המלח. מקבץ הראיות הנוכחי מעורר חשד מסוים באשר לנסיבות ההתקשרות בין רבין לדנקנר. ועדיין, לטעמי, חשד זה איננו מספיק כדי לאיין את הספק הסביר שהציגה הסנגוריה.
באשר לשימוש בחברת ש.א.ד. כצינור להעברת הכספים – דנקנר העביר כספים דרך חברה של עד המדינה, אך מעשית נעזר רק בשירותיו של רבין. ייתכן שיש בכך קושי מסוים, שהרי עד המדינה הוחזק על ידי כל הנוגעים בדבר כבר-סמכא מופלג בענייני מקרקעין, ומדוע אפוא להעביר כספים לחברה של עד המדינה אך בפועל להסתייע רק בשירותיו של רבין? ברם יוזכר כי רבין הועסק על ידי עד המדינה בחברת ש.א.ד. בתקופה הרלבנטית. מלבד זאת, אינני סבור כי יש בנתון זה – השימוש בחברת ש.א.ד. – כשלעצמו כדי לשפוך אור על השאלה המרכזית: מה היה טיב העברת הכספים מדנקנר לרבין, ומדוע בחר דנקנר ברבין. לכל היותר יש כאן חיזוק לנתון לפיו דנקנר ביקש לשכור דווקא את שירותיו של רבין. ברם נתון זה כאמור איננו שנוי במחלוקת, והשאלה החשובה היא מדוע בחר כך דנקנר. משזו השאלה שבמוקד, אינני רואה כיצד העברת הכספים דרך חברת ש.א.ד. מסייעת באופן ממשי לתזה של התביעה. למשל, ייתכן כי עד המדינה תמך בבחירה של רבין כאיש שיקדם את פרויקט תעשיות המלח – לאו דווקא על ידי ביצוע מעשים פליליים. יוזכר כי טיב הפעילות של רבין – יצירת קשר עם גורמים שונים ברשויות וקשירת החוטים – לא דורש בהכרח מומחיות ברף הגבוה שאפיין את יכולותיו של עד המדינה. אף לא ניתן לצפות כי השליחויות היומיומיות שהוטלו על רבין ייעשו דווקא על ידי עד המדינה. אפשרות נוספת היא שהקשר של רבין לחברת ש.א.ד. הביא לתוצאה שהדרך הנוחה ביותר להעברת הכספים הייתה באמצעות חברה זו. תהיה הסיבה אשר תהיה, אין בכך כדי ללמד על פעילות עבריינית או על כך שתפקידו של רבין היה לתווך בשוחד.
מוכן אני לקבל את ממצא המהימנות הבסיסי של בית המשפט המחוזי, לפיו דנקנר שיקר באשר לידיעתו אודות הקשר המשפחתי בין רבין לאפרתי. ועדיין, אינני סבור כי ניתן להסיק מכאן – מעבר לספק סביר – שקרבה משפחתית זו היא היסוד הדומיננטי להתקשרות בין דנקנר לרבין. יתירה מכך: נניח – לצורך הדיון בלבד – שהקרבה המשפחתית הייתה טעם מרכזי לכך שדנקנר שכר את רבין. עדיין, אינני משוכנע כי היה די בכך כדי להביא להרשעה. מוכן אני לקבל את הטענה כי שכירת מאכער בשל קרבתו המשפחתית לפקיד, כטעם דומיננטי ואולי אף יחיד, עשויה להוות ראיה נסיבתית המעוררת חשד, ודאי אם מדובר בפקיד בכיר. אך אין בנתון זה