--- סוף עמוד 429 ---
התקשרויות מעין אלו התבצעו לעיתים בלא הסכם סדור. ההתקשרות בין דנקנר לרבין הייתה על בסיס אמון, מתוך מטרה להביא לאישור ההסכם בעניין קרקעות המלח, והתשלומים הועברו בחלקם קודם שהושגו תוצאות של ממש ובחלקם לאחר שהושגה התקדמות.
באשר לסמיכות הזמנים בין התשלום לרבין לבין המכתב ששלח אפרתי, יחד עם רצף הפגישות והטלפונים - יש לזכור כי אפרתי עצמו זוכה: הוא הואשם כי קיבל כ-45,000 ₪ במזומן מדנקנר, באמצעות רבין, זמן קצר לאחר ששלח את המכתב המדובר ליועץ המשפטי לממשלה. אולם בית המשפט זיכה את אפרתי מחמת הספק. יודגש כי אין בזיכוי זה כשלעצמו כדי להביא לזיכויים של רבין ודנקנר מעבירת תיווך בשוחד: עבירת התיווך יכולה להשתכלל אף אם המתווך לא מסר בפועל כסף לידי עובד הציבור (בחלופה של שוחד כסף), ולא הניע בפועל את עובד הציבור לנהוג במשוא פנים או בהפליה (בחלופה של שוחד הנעה). ועדיין, יש היגיון מסוים בטענה לפיה אם לא הוכח שאפרתי הוציא את המכתב בעקבות שוחד – נחלשת העמדה הגורסת כי דנקנר ורבין התקשרו ביניהם לצורכי תיווך בשוחד.
יתירה מכך. עולה מהחומר, והדבר לא נסתר בפנינו, כי המכתב מטעם אפרתי ליועץ המשפטי לממשלה יצא כחלק מהליך סדור שהתקיים אצל הרשויות: עו"ד סון, מטעם היועץ למשפטי לממשלה, פנתה לאפרתי זמן-מה קודם לכן וביקשה לברר את הכדאיות הכלכלית של עסקת קרקעות המלח (נ/524; עדות אפרתי בעמ' 8617 ש' 15-4). המכתב המדובר של אפרתי הוכן בסיוע אנשי המקצוע של המִנהל בתשובה לשאלתה של עו"ד סון, והוסברו בו ההשלכות הכלכליות הכרוכות בעיכוב העסקה (עמ' 8617 ש' 15-13). ולבסוף, אף המדינה מסכימה כי מכתב זה שיקף נכונה את עמדתו המקצועית של המִנהל, אשר תמכה באישור עסקת קרקעות המלח (סעיף 166 לסיכומים כאן). נתונים אלו מעניקים תשתית ראייתית סבירה לעמדת ההגנה, ולפיה הוצאת המכתב לא הייתה כרוכה בעבירות של שוחד ותיווך לשוחד.
נקודה הדורשת בירור היא העברת עותק של המכתב לידי רבין, בהוראת אפרתי. לעיל עמדתי על גבולותיו של סעיף 295(ב). ציינתי, בין היתר, כי העסקת מאכער במטרה להשיג מידע פנימי חסוי – עלולה לכאורה להיחשב לעבירה של תיווך בשוחד (בחלופה של שוחד הנעה). האם יש מקום, אפוא, להרשיע בתיק זה בהתבסס על העברת עותק מהמכתב? דעתי היא שיש להשיב לכך בשלילה, וזאת משלושה טעמים. ראשית, נדמה כי סוגית העברת עותק מהמכתב לא עמדה במוקד טיעוניהם של הצדדים. ההתייחסות להעברת המכתב הייתה כאל ראיה נסיבתית אחת, שאיננה מרכזית, אשר