רביעית, רבין עצמו הוקלט כאשר הוא משמיע דברים המלמדים לכאורה על מעשי שוחד (ת/479). מדובר בפגישה שהתקיימה בין רבין לבין פרקליטיו של עד המדינה, עו"ד יצחקניא ועו"ד סובל, טרם שנפתח ההליך הפלילי בפרשת הולילנד. הפגישה עסקה בכתב תביעה אזרחי שהכינו באותה עת פרקליטיו של עד המדינה, ובו פורטו התקשרויות פסולות שהתקיימו לכאורה בין עד המדינה לבין גורמים רבים (ת/404). במהלך הפגישה אמר רבין, בין היתר, את הדברים הבאים:
"רבין: אני אומר לך שום הוכחות, אין דבר, אני אף-פעם אני, אף אחד לא קיבל שיקים ביד, גם שמואל [עד המדינה] שנתן שיקים... הכל על בסיס מזומן, היחיד שיכול לדעת איפה השיקים נפדו, זה רק אני. כי אני פרטתי את כל השיקים, אני יכול להוכיח אחד לאחד... אני הייתי מסכם מה לתת [...]. שמואל לא נתן שקל, הוא לא יודע כלום איפה הלך, מה הלך, כמה הלך, איך נתנו, מה נתנו, כמה נתנו [...].
עו"ד יצחקניא: תחליט, או שעשו כדין אין שוחד ואין כלום אז אף אחד לא ייפגע, או שבאמת יש חרא וכולם ייפגעו.
רבין: יש חרא, אני לא אומר לך שאין חרא... בטח שיש חרא" (עמ' 19-17, 24).
24. בדומה למקבץ הראיות השני, אף כאן עיקרי העובדות שהוצגו אינם שנויים במחלוקת. השאלה המרכזית היא מה המשמעות והמשקל שיש לייחס להם.
המדינה מאמצת את ההסתכלות המרשיעה שעמדה ביסוד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. תפיסה זו תואמת את דברי עד המדינה, אשר העיד כי רבין אמר לו שהכספים מדנקנר מיועדים כתשלום שוחד לאפרתי, וכי לדעתו לא הייתה כל תכלית עסקית לגיטימית להעברת הכספים מדנקנר לרבין – זולת שוחד. לכך מצטרף סיפור הפגישה הבלתי-שגרתית בין אפרתי לדנקנר, אשר אופייה החשוד מתיישב עם עמדת המדינה בדבר הקשר המושחת והפסול שבין דנקנר, רבין ואפרתי. דבריו של רבין בהקלטה מאשרים אף הם את האשמתו בעבירות שוחד. ולבסוף, פרשת בן-עמרה מהווה מעין עדות שיטה או עדות בדבר מעשים דומים: דנקנר הבין שהעסקתו של בן-עמרה כמאכער היא פסולה, ועל כן ניסה לטעון שבן-עמרה נשכר לצורך ביצוע הערכת שווי.
--- סוף עמוד 432 ---
אף כאן, דעתי היא כי הראיות המשניות שבפנינו אינן גורעות מן המסקנה אליה הגעתי. לאמור, אין בכך כדי לערער את תזת ההגנה במידה כזו שתהפוך אותה לבלתי סבירה. הפגישה האמורה בין דנקנר לאפרתי, וכך גם ההתקשרות עם בן-עמרה – מעוררות, אולי, סימני שאלה; אך בכל הכבוד אין בעניינים אלו כדי לשפוך אור על עיקרי הדילמות בתיק שלפנינו. באשר לפגישה, העדר רישום ביומן וקיום פגישה אחת במשרדו של רבין – אינם בעלי משקל מספיק ואינם גורם משמעותי בקביעת התמונה הכוללת. באשר לבן-עמרה, הקשר בינו לבין דנקנר איננו במרכז העניין. כל שעולה הוא שדנקנר מצא לנכון לשלם למאכער נוסף על סמך יכולותיו, ואין בכך כדי להצביע על קיומו של מעשה פלילי או התנהגות עבריינית. כך כלפי בן-עמרה – שאיננו חלק מכתב האישום, וכך כלפי רבין.