--- סוף עמוד 454 ---
לכך ששינוי זה לא פגע בזכותם של רבין ודנקנר להתגונן (פסקאות 92-89). אינני בטוח בכך, שכן נראה כי הדבר השפיע על אופן חקירת העדים, ובייחוד ביחס לרבין. אך לא על כך אתעכב. נדמה כי השינוי בקו הטיעון השפיע על התביעה והראיות שהביאה (וליתר דיוק: אלה שלא הביאה), ולמעשה תרם לחסר הקיים. כך, למשל, לא הובאו ראיות בעניין גובה הסכום המקובל למאכערים – בכלל, ובעסקאות מהסוג וההיקף המדובר בפרט. לכן קשה יותר לקבל את הטענה כי הסכום ששולם לרבין הינו בלתי סביר או בלתי מקובל. כמו כן, ועיקר, המדינה לא התמקדה בהבאת ראיות להוכיח את רכיביה של עבירת שוחד הנעה – התקשרות או הסכמה בין נותן המתת לבין המתווך שהאחרון יפעל להניע את עובד הציבור לפעול במשוא פנים או הפליה. שאלות בסיסיות כגון באיזה דרך סוכם או דובר על הנעת עובד הציבור על ידי המתווך לא נענו ואף לא הוגדרו.
בהעדר ראיות כאלה, כל שנותר בידינו לאחר מיפוי וסינון הוא ראיות צדדיות (כגון העדר הסכם כתוב, אופן העברת הכספים, העברת העתק המכתב לרבין), אשר עשויות לשמש "מעטפת" או רקע, אך אינן מוכיחות כשלעצמן שוחד הנעה. בד בבד, התמקדות-יתר בקשר המשפחתי מקום שבו - (א) קיים שילוב של קשרים וכישורים; ו-(ב) עצם קיומו של קשר משפחתי אינו מהווה עבירה של שוחד הנעה – עלולה, לטעמי, להסיט את המבט יתר על המידה מהוכחת כל עובדות העבירה ויסודותיה.
טרם סיום נקודה זו, אדגיש שוב כי עסקינן בתשתית נסיבתית. ברצוני להפנות לשני כללים המקובלים על כולי עלמא באשר להרשעה על יסוד תשתית ראייתית נסיבתית. האחד, על תשתית זו להוביל לתרחיש אפשרי יחיד שתוצאתו אשמה. השני, שהוא צידו האחר של המטבע – די בהעלאת תרחיש סביר חלופי, גם על ידי בית המשפט וכל עוד אינו דחוק או תיאורטי – כדי לעורר ספק סביר ולהביא לזיכוי. חברי היטיב להציג את ההסתכלות המרשיעה. כפי שהבהרתי לעיל (פסקה 20), אינני שולל אפשרות זו. ברם, השאלה המשפטית היא האם זו האפשרות הסבירה הבלעדית. סבורני כי המענה לה הוא בשלילה. לדעתי קיימים תרחישים אחרים, סבירים אף הם ובוודאי אפשריים במידה מספקת המונעת הרשעה. הראיות הנסיבתיות שתומכות בתרחיש המפליל אינן יוצרות תמונה ברורה, הכרחית וחד משמעית. אין בהן כדי להוות פסיפס מלא שלא מאפשר הסבר חלופי סביר, גם אם סביר פחות, שמעוגן אף הוא בראיות. התוצאה היא ששוחד הנעה לא הוכח כנדרש ולכן דינם של רבין ודנקנר זיכוי מחמת הספק באישום זה.