--- סוף עמוד 310 ---
ממכירת דירות בפרויקט (סעיף ה' להסכם ת/9). מההסכם עולה גם, כי חלק מהתמורה גילמה השתתפות של הולילנד פארק בהוצאותיה של הולילנד תיירות בקשר עם קידום הפרויקט. לטענת המדינה, מנגנון תשלומים זה, ובעיקר העובדה שהתשלום להולילנד תיירות הותנה בחלקו בהצלחת הפרויקט, יצר שיתוף אינטרסים בין הולילנד תיירות לבין הולילנד פארק.
בכתב האישום נטען, כי החל משנת 2001, ואגב עבודתם עם דכנר במסגרת חברת הזרע, קלנר וספרן היו מודעים ל"דרכי פעולתו" של דכנר, ובסמוך לשנת 2003 נאשמים אלה וגלאון, החלו להעביר לדכנר כספים במטרה שישמשו כשוחד עבור עובדי ציבור, שבמסגרת עבודתם נדרשו לקבל החלטות שונות בנוגע למתחם הולילנד. כאמור, קלנר הורשע בשני מקרים של מתן שוחד למתווך בפרשת הולילנד. להלן יפורט הרקע העובדתי לתשלומים אלה ולנימוקים בבסיס הכרעתו של בית משפט קמא.
ברקע להרשעתו של קלנר בפרשת הולילנד עלתה שאלה באשר לתפקידו ומעמדו של קלנר בהולילנד פארק. מוסכם על הכל, כי קלנר לא נשא תפקיד רשמי בהולילנד פארק, אך כי היתה לו מעורבות מסוימת. המחלוקת נסובה על שאלת עומק מעורבותו, בפרט בהתקשרויותיה של הולילנד פארק עם דכנר.
בית משפט קמא ציין כי קלנר הציג עצמו כמעין "מנכ"ל על" בהולילנד פארק, אשר עסק בעיקר בענייני שיווק, שכן הנושאים התכנוניים לא היו בתחום מומחיותו וגם לא עניינו אותו. קלנר גרס שהוא הקפיד לשכור מנהלים מוכשרים והפקיד בידיהם את ניהול הפרויקט, והם ידעו לדווח לו על כל הדרוש. קלנר טען גם, כי למנהלים, בניגוד אליו, היתה הסמכות לאשר הוצאת כספים ולשכור יועצים, והוא עצמו לא היה מודע להסכמים שנכרתו או לפרטיהם. עם זאת, קלנר הסכים שהוא כנראה אישר את המסגרת הכללית של ההסכמים שנכרתו עם דכנר. בית משפט קמא סבר, כי מדבריו אלה של קלנר ניתן ללמוד על עומק מעורבותו בענייניו של דכנר. נקבע, כי אף שקלנר לא היה מעורב בניהולה השוטף של הולילנד פארק, שפעילותה היוותה אחוז קטן מהפעילות של החברות בהן היה מעורב, קלנר עדיין היה מודע להסכמים שנכרתו דווקא עם דכנר.
להלן יסקרו האישומים בהם הורשע קלנר בפרשה זו והנימוקים להרשעתו.
--- סוף עמוד 311 ---
תשלום שוחד – תוספת יחידות דיור (תוספת שבס)
34. ביום 14.7.2003 העבירה הולילנד פארק לחברות שבבעלותו של דכנר סך של 525,240 ש"ח (כ-120,000 דולר) שעבורם הוציא דכנר חשבוניות (ת/183-ת/185). דכנר טען, כי סכום זה הועבר לו כדי שישחד באמצעותו את שטרית כדי שהלה, ששימש באותה תקופה מהנדס העיר ירושלים, יתמוך בבקשת הולילנד פארק להגדיל את מספר יחידות הדיור בפרויקט לפי מה שמכונה "תוספת שבס". דכנר הסביר, כי ליזמים היתה אפשרות לבקש תוספת של עד 20 אחוזים במספר יחידות הדיור, תוך הקטנת שטחי הדירות, וזאת בלי שינוי של זכויות הבנייה (תקנות התכנון והבניה (סטיה ניכרת מתכנית), תשס"ב-2002 - בנוסחן בתקופה הרלבנטית). אפשרות זו זכתה לכינוי "תוספת שבס" על שם מנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופה בה אושרו התקנות לראשונה.
לטענת דכנר, תשלום השוחד בעניין זה "הוכשר" בדיעבד באמצעות ת/179 – הסכם בינו לבין הולילנד פארק שבו הוסכם, כי דכנר יפעל לקבלת אישור להגדלת מספר יחידות הדיור בפרויקט מ-846 ל-1,015. התמורה, על-פי ההסכם, הותנתה בהצלחה ועשויה היתה להגיע ל-240,000 דולר, כאשר נקבע שמחצית הסכום, תשולם לדכנר במעמד כריתת ההסכם "כמקדמה על חשבון הצלחה". בית משפט קמא דחה את גרסתו של קלנר לפיה התשלומים מיום 14.7.2003 היוו תמורה לעבודה לגיטימית שביצע דכנר כדי להגדיל את מספר יחידות הדיור בפרויקט. נקבע, כי תשלומים אלה הועברו לדכנר במטרה שישחד באמצעותם את שטרית כדי שהלה יאשר את הגדלת מספר יחידות הדיור. להלן עיקרי הנימוקים שהובילו את בית משפט קמא למסקנה זו.
היחס בין ת/6 (הסכם המיליון) לבין ת/179: כאמור לעיל, בשנת 1996 נכרת הסכם המיליון, שמכוחו עתיד היה לקבל דכנר סך של מיליון ש"ח על-פני תקופה של חמש שנים. בית משפט קמא ציין, כי קלנר הדגיש בעדותו כי הסכם המיליון הוא הסכם ניהול או שירות, ואינו הסכם תיווך, וכי ההסכם נועד "לשריין" את דכנר לתקופה של חמש שנים כדי שיסייע בידיו במשימות שיווקיות וכלכליות. לפי קביעת בית משפט קמא, בעת שהועבר לדכנר התשלום בסך של 120,000 דולר, הולילנד פארק טרם השלימה את התשלום לדכנר על-פי הסכם המיליון. בית משפט קמא ציין בהכרעת דינו, כי אף שקלנר, והנאשמים האחרים בפרשה – גלאון וספרן, היו מודעים למהותו ומשמעותו של הסכם המיליון, לא הוכח כי מי מהם פנה אל דכנר קודם להעברת סכום זה, ודרש ממנו לעמוד במסגרת הסכם המיליון או כי מי מהם טרח לברר מדוע נדרש לשלם לו סכום נוסף מעבר למוסכם בהסכם המיליון. נאמר, כי על רקע זה מתעוררת
--- סוף עמוד 312 ---
שאלה באשר לסיבה בגינה אישרו קלנר ואחרים לשלם לדכנר סכום נוסף על זה שנקבע בהסכם המיליון ואף לא דרשו ממנו לבצע את העבודה בנוגע לתוספת שבס בתוך מסגרת הזמנים אליה התחייב בהסכם זה.
תוכנו וביצועו של ת/179: בית משפט קמא קיבל את גרסתו של דכנר לפיה חלק מההסכמים שנכרתו עמו נועדו לשמש כ"אצטלה להעברות מאות אלפי שקלים לרשותו לצורך תשלומי שוחד". כך גם נקבע ביחס לת/179 – ההסכם שנכרת בין הולילנד פארק לבין דכנר בעניין תוספת שבס. בית משפט ביסס קביעתו זו, בין היתר, על כך שלפי ת/179א' (אחת מגרסאות ההסכם שנחתמה על-ידי ספרן מטעמה של הולילנד פארק) התשלום לדכנר הותנה בהצלחה, ואף על-פי שלגרסת קלנר תוספת שבס לא אושרה – הועבר לדכנר תשלום על-פי ההסכם. עוד נאמר, כי בהסכם ת/179 לא פורטו הפעולות שעל דכנר לבצע עבור התמורה שהובטחה לו, וגם לא הוכח שדכנר ביצע עבודות אשר הצדיקו תמורה כה משמעותית. בית משפט קמא עמד גם על כך שהעסקתו של דכנר בעניין זה מעוררת תהיות על רקע הצהרותיו של ספרן כי הוא מצוי ובקיא בתחום של תוספת שבס ועל רקע העובדה שבפרויקט הועסקו "אנשי מקצוע מן השורה הראשונה".
בית משפט קמא התייחס גם לדבריו של שינקמן (מנהל הכספים בפולאר נדל"ן בתקופה הרלבנטית) ביחס להסכם ת/179. שינקמן הסביר, כי ההסכם (ת/179) נועד להכשיר בדיעבד תשלומים שאושרו ושמחציתם כבר הועברו בפועל לדכנר, ובמובן זה ההסכם ת/179 היה "פיקטיבי". בית משפט קמא סבר שבכך "אישש" שינקמן את גרסת דכנר לפיה ההסכם לא היה אלא אצטלה להעברת כספי שוחד. לא זו אף זו, בית משפט קמא התחקה אחר שלל גרסאות ההסכם ת/179 וציין כי בגרסאות בהן מופיע תאריך – התאריך הכי מוקדם הוא 22.7.2003 (ת/179ד'), ומכאן, שההסכם נכרת לאחר העברת הסך של 120,000 דולר לדכנר (שהועברו ביום 14.7.2003) ובכך יש לתמוך בדבריו של שינקמן כי ההסכם נועד להכשיר בדיעבד את התשלום לדכנר.
דכנר לא ביצע עבודה שתצדיק תשלום בסך של 240,000 דולר: בית משפט קמא התייחס לפעולות שבהן נקט דכנר כדי לקדם את אישור הגדלת מספר יחידות הדיור וקבע כי אלה מסתכמות "במספר מכתבים ולא הרבה יותר מכך". בית משפט קמא הפנה בהקשר זה למוצגים ת/254, ת/254א, ת/254ג, ת/255 ו-ת/259א שעיקרם הם מכתבים ששלח דכנר לגורמים בעיריית ירושלים או הערותיו לטיוטות מכתביו של ספרן.
ת/180 - האם מהווה אישור לתוספת שבס: במכתב מיום 3.6.2003 הודיע לדכנר מנהל התכנון בעיריית ירושלים, מר עופר אהרון, כי ניתן לאפשר את הגדלת מספר
--- סוף עמוד 313 ---
יחידות הדיור בפרויקט וזאת בהתקיים תנאים מסוימים (ת/180). בין המכותבים למכתב זה היו ראש העיר (המערער בע"פ 5669/14) וכן מהנדס העיר, שטרית. במכתבו של דכנר לספרן מיום 4.6.2003 הוא תיאר מכתב זה כ"אישור אבסולוטי" לבקשה להגדלת מספר יחידות הדיור. כן נאמר, כי גם שטרית בחקירתו במשטרה אמר שלדידו לא ניתן לטעון שלא היה "תיקון שבס" בפרויקט הולילנד, אף שלא היה בפיו הסבר כיצד זה ניתן אישור לתוספת שבס בלי שהתקבל לכך אישור הוועדה המקומית, אשר על-פי גרסתו, נדרש לצורך אישור בקשה זו. בית משפט קמא גם הצביע על סמיכות זמנים בין קבלת המכתב ת/180 (ביום 3.6.2003) לבין העברת התשלום בסך 120,000 דולר (ביום 14.7.2003) ונאמר כי גם בכך יש כדי לתמוך בגרסתו של דכנר.
בית משפט קמא עמד על כך שספרן וגלאון, בניגוד לדכנר, טענו כי אין לראות במסמך ת/180 סימן ל"הצלחה". נקבע, כי בכך ספרן וגלאון למעשה תמכו בגרסתו של דכנר בעניין מהות התשלום לפי הסכם ת/179, שכן אם אכן דכנר לא הצביע על הצלחה מדוע הועבר לו הסכום של 120,000 דולר ומדוע הם לא דרשו כי ישיב סכום זה. בהקשר זה, בית משפט קמא ייחס משמעות לת/182 – מסמך מיום 11.7.2003 שדכנר מיען לגלאון ולספרן (בית משפט קמא ציין בטעות כי המכתב מוען לקלנר, אך לא כך הדבר) שבו הועלה נושא שכר הטרחה שלו, ושעל גביו כתב ספרן לשינקמן כי יש להעביר לדכנר 120,000 דולר. בית משפט קמא הדגיש, כי יש בכך ללמד שספרן הורה על העברת התשלום אף שבעדותו טען כי תוספת שבס לא אושרה וכי ממילא על גבי המסמך לא נכתב ולא נרמז כי התשלום ניתן רק כמקדמה.
נוכח האמור, קבע בית משפט קמא כי עדותו של דכנר בעניין מהותו האמיתית של ת/179 והכספים שנטען כי הועברו מכוחו היא "בעלת תוקף ומשקל" וכי הוכחה אחריותו של קלנר להעברת סך של 120,000 דולר למטרות שוחד.
תשלום שוחד – תב"ע ו'
35. במסגרת פרויקט הולילנד קודמו מספר תכניות בניה, הראשונה שבהן תב"ע ג' הוזכרה לעיל, ולאחריה הוגשו עוד תכניות שבאו להוסיף או לשנות מהתכניות האחרות. בתחילת שנת 2000, צ'רני החליט לקדם את שינוי הייעוד של שטחי המלונות הצפוניים במתחם הולילנד למגורים (השטחים הצפוניים נותרו בבעלות הולילנד תיירות לאחר כריתת ההסכם ת/9). לשם קידום מטרה זו, בשנת 2003 הגישה הולילנד תיירות בקשה לאישור תכנית מתאר מקומית שנמצאת בסמכות הוועדה המחוזית – היא תכנית 3507ו' (להלן: תב"ע ו'). בכתב האישום נטען, כי צ'רני אפשר להולילנד פארק לכלול
--- סוף עמוד 314 ---
בתב"ע ו' שינויים ביחס לתכנית אחרות שהיו מעניינה, זאת מעבר לשינויים שהיו מעניינה של הולילנד תיירות.
ת/186 הוא הסכם בין הולילנד פארק לדכנר שבו נשכרו שירותיו של דכנר כדי שיפעל לקדם את אישורה של תב"ע ו' מטעמה של הולילנד פארק. על ההסכם, הנושא תאריך של "ינואר 2004", חתמו גלאון וספרן מטעמה של הולילנד פארק. בסעיף 4 להסכם נאמר, כי בעבור עבודתו תשולם לדכנר, במעמד חתימת ההסכם, תמורה בסך של 300,000 ש"ח. ביום 12.1.2004 הוצאה חשבונית מאחת החברות שבבעלות דכנר על סך של 300,000 ש"ח "על חשבון ייעוץ ותכנון עתידי" (ת/187).
גם באשר לת/186 טען דכנר כי הסכם זה לא היה אלא אצטלה להעברת כספי שוחד מהולילנד פארק לשטרית כדי שהלה "יצעד לקראת הולילנד פארק ועוד במסגרת תב"ע ו'". בית משפט קמא קיבל את גרסתו של דכנר בעניין זה מהטעמים הבאים:
קלנר אישר את כריתת ההסכם ת/186: דכנר העיד, כי התשלום לשטרית בגין תב"ע ו' אושר על-ידי קלנר, גלאון וספרן. בחקירתו במשטרה קלנר אמנם טען שהוא לא זוכר את ת/186, אך בעדותו העריך כי אם ספרן העיד שהוא, קלנר, אישר את ההסכם, אז הוא מקבל את עדותו וכי ממילא לא נדרש אישורו לכל תשלום ותשלום שהועבר לדכנר שכן הוא אישר "את המסגרת הכוללת".
תוכנו וביצועו של ת/186: גם במקרה זה ייחס בית משפט קמא חשיבות לכך שההסכם אינו מפרט אלו פעולות או עבודות על דכנר לבצע במסגרת ההסכם. בנוסף, ההסכם קובע כי התמורה לדכנר תשולם עם החתימה, וכך אכן נעשה, וזאת בטרם תרם "'תרומה' כלשהי על-פי ההסכם". בית משפט קמא עמד גם על כך שלא ניתן הסבר מדוע הולילנד פארק היתה נכונה לשלם לדכנר סכום כה נכבד לשם קידום תב"ע ו' שהיתה בעיקר מעניינה של הולילנד תיירות.
היחס בין ת/6 ל-ת/186: גם ביחס להסכם זה קבע בית משפט קמא, כי גלאון וספרן חתמו על ת/186 ביודעם כי במסגרת ת/6 דכנר מחוייב ממילא למסגרת עבודה של 60 שעות בחודש בעבור הולילנד פארק, שכן אך בדצמבר 2003, זמן קצר לפני החתימה על ת/186, ביקש דכנר כי יוקדמו לו תשלומים על חשבון ת/6. נאמר, כי אמנם ספרן העיד שנדרש הסכם חדש עם דכנר, שכן תב"ע ו' היה נושא חדש שדכנר לא נדרש מלכתחילה לעסוק בו, אך גם ספרן עצמו נראה מודע למאפייניו החריגים של
--- סוף עמוד 315 ---
ת/186, וביניהם, הנכונות לשלם לדכנר את מלוא הסכום עוד בטרם עלה בידו להצביע על תרומה שתרם לפרויקט.
יצוין, כי גם בפרשת הולילנד קלנר לא הורשע בחלק מהעבירות שיוחסו באשר לתשלומים נוספים שהועברו לדכנר, וזאת משלא נמצא כי גרסתו של דכנר בעניינים אלה נתמכה בראיות נוספות ומספיקות.
פרשת הולילנד – טענות הצדדים
ערעורו של קלנר
36. בפתח דבריו מבקש קלנר להבהיר את מעמדו בהולילנד פארק. קלנר הסביר, שפרויקט הולילנד נוהל בפועל על-ידי ועדת היגוי שבה היו חברים נציגי החברות שהיו שותפות בפרויקט – ספרן מטעם פולאר נדל"ן, גלאון מטעם קרדן – ודכנר, שהיה חבר בוועדה מטעם צ'רני. לטענת קלנר, מעורבותו בפרויקט הסתכמה בענייני שיווק ואסטרטגיה ולא היתה לו נגיעה לעניינים תכנוניים, הוא לא נכח בישיבות ההיגוי ובוודאי שלא עסק בניהולה היום-יומי של הולילנד פארק. בתוך כך טוען קלנר שעל-פי עדויותיהם של ספרן וגלאון, למעט הסכם המיליון, יתר ההסכמים עם דכנר נעשו על דעתם והוא עודכן בכך לאחר מעשה. כך גם מכתבי דרישות התשלום של דכנר בפרויקט הולילנד ממוענים לגלאון ולספרן בלבד. נאמר, כי המקרים היחידים בהם דכנר פנה לקלנר ישירות בהקשר לשכרו היו מקרים שבהם ביקש לקבל מקדמות מטעמים אישיים, וכי הדבר מובן על רקע היחסים החבריים ששררו בין השניים.