בית משפט עמד על עומק היחסים החבריים בין דכנר לבין קלנר ועל האהבה והערכה שרחשו האחד לשני. בית משפט קמא סבר כי לא רק מדבריו של דכנר אלא גם מהאופן בו דיבר, ניכר היה עד כמה התקשה להעיד נגד חברו הקרוב קלנר עד ש"ניתן היה לחוש בכאב הפיזי שחש עד המדינה [דכנר] בחלל אולם המשפט". בית משפט קמא אף הפנה לעדותה של בתו של דכנר שסיפרה על היחסים הקרובים בין השניים ועד כמה קלנר היה קרוב ללבו של אביה. מתוך דברים אלה, הגיע בית משפט קמא למסקנה, ההגיונית על פני הדברים, כי דכנר לא היה מעליל על חברו הקרוב עלילות שווא וכי שילובו במסכת השוחד, לאחר שקלנר כלל לא נזכר בכתב התביעה, אינה אלא תוצאה של התחייבותו לשטוח בפני רשויות התביעה את 'האמת כולה'. לדידי, מתוך מכלול הראיות - ולא רק הנתון בדבר היחסים הקרובים בין השניים - ניתן להסיק גם מסקנה הגיונית אחרת. במצב דברים זה, וחרף הניסוח הנחרץ שבו נקט בית משפט קמא, לא ניתן שלא להתרשם כי מסקנותיו בעניין זה הן בגדר ה"ייתכן" ו"האפשרי" ושאין מדובר במסקנה המבוססת על יסודות איתנים שלא ניתן לערערה (ראה ע"פ 5302/03 מדינת ישראל נ' יצחק, [פורסם בנבו] פסקה 5 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (12.8.2004)).
בית משפט קמא קבע בהכרעת הדין את הדברים הבאים:
"עד המדינה לא העליל עלילה על חברו הקרוב והאהוב, נאשם 2. מדובר במצב דברים בלתי אפשרי. ראיתי ושמעתי את עד המדינה בבית-המשפט לאורך חודשים ארוכים. לא הוא האיש שהיה מעז להעליל עלילה,
--- סוף עמוד 333 ---
שנושאת עמה אפשרות קרובה להשמתו של חבר קרוב ואהוב מאחורי החומות לשנים לא מעטות" (עמ' 165-164 להכרעת הדין, ההדגשות במקור).
אסביר מדוע להשקפתי, מסקנתו של בית משפט קמא אינה המסקנה היחידה האפשרית. בחלק אחר של הכרעת הדין הרחיב בית משפט קמא על הקשיים בעדותו של דכנר. בתוך כך, עמד בית משפט קמא על כך שדכנר כלל בכתב התביעה האשמות כלפי גורמים רבים ובהמשך נאלץ לחזור בו מהדברים. כך גם בחקירותיו במשטרה טפל דכנר האשמות שבהמשך נאלץ לחזור בו מהן. בית משפט קמא תלה את התנהגותו של דכנר במצוקה הממשית שבה היה נתון לפני שגובש עמו הסכם עד המדינה. דכנר העיד בעצמו על מצוקה זו, על המחיר שגבתה ממנו ועל המעשים הקיצוניים שבהם היה נכון לנקוט כדי להתגבר עליה. כך, למשל, עמד בית משפט קמא על כך שבשל מצוקה זו דכנר "סיבך" בכתב התביעה את מי שעל-פי הכרעת הדין היתה אהובתו "שהדבר האחרון שביקש הוא לערב את מי שהייתה אהובתו באותה תקופה, שרה נרדי" (עמ' 17 להכרעת הדין). אמנם נאמר, כי דכנר "סיבך" את הגב' נרדי בלי משים, אך יש בכך לחזק את הרושם שדכנר היה נכון להציב גבולות ל"אהבתו" בשעה אמיתית של קושי, וזאת כדי להיחלץ מהמשבר הקשה אליו נקלע, וראו גם בהמשך עמוד 17 להכרעת הדין את הרשימה הארוכה של הגורמים שדכנר כלל בכתב התביעה ובחקירתו במשטרה אף שלאחר מכן הודה כי לא היתה להם יד ורגל בפרשת השוחד. אכן, מצבו של קלנר היה שונה – שמו דווקא נפקד מכתב התביעה, ובית משפט קמא ראה בכך תמיכה נוספת למסקנתו כי דכנר ניסה להימנע, ככל הניתן, מלחשוף את מעורבותו של חברו הטוב, קלנר. דא עקא קלנר אינו הדמות היחידה שנעדרה מכתב התביעה וששמה הועלה רק בשלב מאוחר יותר, עם התפתחות גרסתו של דכנר – כך גם היה עם גלאון וספרן, שלאורך הכרעת הדין בעניינם ובעניינו של קלנר, בית משפט קמא הדגיש כי בינם לבין דכנר שררו יחסים מקצועיים בלבד.
דכנר גם לא הכחיש שבנוֹאשותו הוא פנה גם לצ'רני וגם לקלנר בבקשות לסיוע כספי כדי לממן, לכאורה, טיפולים ותרופות יקרות לבתו שחלתה במחלה קשה, אף שבדיעבד התברר כי הבת כלל לא עברה את הטיפולים הללו ולא נזקקה לממן תרופות יקרות. כלומר, חרף החברות העמוקה בין השניים, דכנר בחר שלא לשתף את קלנר בעומק הקשיים אליהם נקלע והעדיף לחלץ ממנו כספים בנימוקים שקריים תוך שימוש בכזב הנוגע לטיפול הרפואי בבתו. בעדותו, שלא נסתרה, עמד קלנר על כך, שרק בשלהי שנת 2007, זמן לא רב לפני "הפיצוץ" שהוביל את דכנר להכין את כתב התביעה, הוחוור לו שדכנר שקוע עד צוואר בחובות לגורמים שונים, וביניהם גם השוק
--- סוף עמוד 334 ---
האפור (ראו עמ' 6144-6143 לפרוטוקול). אחת מהסיבות שבשלן נקלע דכנר לחובות כבדים היא השקעה כושלת ב"יצירות אומנות" שהתבררו כמזויפות. כאשר קלנר ניסה לסייע לדכנר ופנה בשמו לגלריות לאמנות – דכנר הניח לו לעשות כן ולא טרח להבהיר לו שמדובר ביצירות מזויפות (עמ' 6146 לפרוטוקול). כל זאת על אף מערכת היחסים החברית בין השניים, מה שמלמד, לענייננו, על כך שדכנר לא היסס, כשהדבר תאם את האינטרסים שלו, לשקר ואף לסבך חבר קרוב.
קלנר ודכנר אכן היו חברים קרובים. השניים אהבו ורחשו זה לזה כבוד הדדי. על כך אין חולק. בית משפט קמא הסיק מטיבם של היחסים בין השניים ומכך שקלנר לא נכלל מלכתחילה בכתב התביעה, כי דכנר ניסה להימנע, ככל הניתן, מלהפליל את חברו הקרוב. בית משפט קמא סבר, כי ניתן גם להסיק שבסופו של יום דכנר נאלץ לחשוף את חלקו של קלנר בפרשה רק בשל התחייבותו כלפי רשויות אכיפת החוק לגלות בפניהן את 'האמת כולה'. אך האם מסקנתו זו של בית משפט קמא היא המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת מן הנסיבות ומן הראיות שהובאו לעיל? בפסקה שלעיל ניסיתי להמחיש באמצעות מספר דוגמאות כיצד במצוקתו דכנר לא הבחין בין אמת לבין שקר, גם כאשר הדברים נגעו לאנשים חפים מפשע או לאנשים שאהב והעריך, וכיצד במצוקתו לא היסס לשקר לחבריו הקרובים בנושאים רגישים כדי לנסות ולחלץ מהם סיוע כספי. מערכת נסיבתית וראייתית זו נעדרה מהדיון שערך בית משפט קמא במערכת היחסים שבין קלנר לבין דכנר, ובדרך השפעתה על בחינת מהימנות גרסתו של דכנר. למדנו לעיל כי דכנר סיבך בכתב התביעה דווקא את מי שביקש לא לסבך, וזאת מתוך המצוקה שבה היה שרוי. לצד זאת דכנר השמיט מכתב התביעה, מעבר לקלנר, גם מנהלים נוספים שעמם לא היו לו קשרים אישיים. במצב דברים זה, כלום ניתן לומר כי השמטתו של קלנר מכתב התביעה היא בהכרח פרי מהלך מחושב? לא ברור גם מדוע בית משפט קמא הסיק כי הסיבה בגינה דכנר כלל בסופו של יום את קלנר בסיפור המעשה היא התחייבותו לספר את האמת כולה, כאשר ברור כי גם לאחר כריתת הסכם עד המדינה דכנר עדיין לא העמיד את האמת כנר לרגליו ולא היסס לזייף מסמכים או לחזור על גרסאות שבהמשך התגלו כשקריות, כפי שבית משפט קמא קבע בעצמו.
קלנר טען בהקשר זה, כי דכנר שזר אותו בסיפור העלילה כדי לשפר את סיכוייו לקבלת מעמד של עד מדינה, אך בית משפט קמא דחה טענה זו בנימוק שלדכנר כלל לא היה צורך לכלול ב"עלילתו" את קלנר. הוסבר, כי לפי גרסתו של דכנר עיקר השוחד שקלנר אישר לשלם היה לאפרתי ולשטרית בעוד שתשלומי השוחד לראש הממשלה לשעבר, אולמרט, באו בעיקר מצ'רני. מכאן, הוסבר, שאילו כל כוונתו של דכנר היתה לטפול האשמות שווא בגורמים בעלי שם כדי לשפר את מצבו מול רשויות אכיפת
--- סוף עמוד 335 ---
החוק, הרי שדי אם היה דבק בגרסתו ביחס לצ'רני, בלי לשבץ בעלילה את חברו הקרוב, קלנר. דא עקא, שלפי גרסתו של דכנר לאירועים, שקיבלה ביטוי בכתב האישום, גם קלנר היה מעורב בתשלומי שוחד לגורמים בעלי שם, כאולמרט ולופוליאנסקי. אינני אומר כי יש לקבל את גרסתו של קלנר בעניין זה, אלא רק שלדידי בניסיונו של בית משפט קמא לשמוט את הקרקע מתחת לטענתו זו של קלנר, בית משפט קמא הותיר, במידה רבה, את הטענה על רגליה.
51. יחסי דכנר-קלנר – סיכום: בית משפט קמא קבע, כי אין זה הגיוני שדכנר יפליל את קלנר, על לא עוול בכפו, נוכח היחסים הקרובים ששררו ביניהם. העמדתה של קביעה זו במערכת הנסיבות והראיות שהובאה לעיל מלמדת, כי ניתן לחלוק על מסקנתו של בית משפט קמא. המערכת הראייתית והנסיבתית שהוצגה לעיל מלמדת שדכנר, במצוקתו ובקשייו, היה נכון לנקוט במעשים קיצוניים כדי להציל את עורו. מכאן שלא ניתן לשלול אפשרות שדכנר היה נוקט במעשה של הפללת חבר קרוב. נוכח האמור, איני סבור כי ניתן לקבל את מסקנת בית משפט קמא שלפיה טיב היחסים בין דכנר לבין קלנר מהווה שיקול המקנה מהימנות לגרסתו של דכנר.
התנהגות קלנר בקשר עם כתב התביעה
52. בית משפט קמא המשיך וקבע, כי התנהגותו של קלנר לפני ולאחר חשיפת כתב התביעה אינה התנהגות של אדם חף מפשע, ובכך יש לפגוע במהימנותו של קלנר ולתמוך בגרסתו של דכנר. בבואו להעמיד קביעה זו, התייחס בית משפט קמא למעורבותו האינטנסיבית של קלנר בניסיון לגשר בין צ'רני לבין דכנר ובניסיונותיו לגייס כספים עבור דכנר כדי שזה יסכור את פיו. קלנר אכן פעל במרץ רב, עד כדי אובססיביות, כדי להביא לפתרון המחלוקת בין דכנר לבין צ'רני. ונאמר, כי אילו קלנר אכן היה חף מפשע הרי שאיזו סיבה יכולה להיות לו לפעול ללא לאות ל"סגירת הפרשה", להניח לדכנר להטיל דופי בגורמים בכירים בלי להתריע כי המדובר בהבל הבלים, להטריד ראש ממשלה בניסיון לגייס כסף כדי לסכור את פיו של מי שמאיים לחשוף את קלונם של רבים, ולבסוף 'להתחנן' על נפשו כדי שדכנר לא יערבו בפרשה שעתידה "להתפוצץ". בית משפט קמא דחה את הסבריו של קלנר, כי מעורבות זו היא תוצר של חברותו עם דכנר, רצונו למנוע "פיצוצה" של פרשה, שגם אם לדידו היא שקרית, היתה עלולה להזיק לרבים. בסופו של יום קבע בית משפט קמא כי "התנהגותו זו של הנאשם 2 [קלנר] מעידה על כלל מודעותו. התנהגותו זו של הנאשם 2 [קלנר] מעידה נגדו" (עמ' 168 להכרעת הדין).
--- סוף עמוד 336 ---
התשתית העובדתית שהוצגה, ברובה, אינה שנויה במחלוקת. לקלנר היתה מעורבות עמוקה ורציפה במאמצים להביא ל"סגירת הפרשה". עם זאת, איני סבור כי מסקנתו של בית משפט קמא באשר לסיבות למעורבותו ובאשר למה שניתן ללמוד ממנה על מודעותו של קלנר, היא אכן המסקנה היחידה המתבקשת ממכלול הנסיבות. תחילה אתייחס לאחת ההנחות שגלומות במסקנתו זו של בית משפט קמא: בית משפט קמא התייחס לסיטואציה שבה אדם במעמדו של קלנר נחשף לעלילות שרוקם דכנר כלפי גורמים מכובדים והוא אינו פונה למשפחתו או לעורכי דינו של דכנר כדי "להתריע, שלא לומר לזעוק חמס, על סיפורי השוחד – פרי יצירתו של עד המדינה, שהינם, לדידו, סיפורי בדיות, שטויות במיץ עגבניות – סיפורי שוחד שהינם בבחינת 'פצצת אטום'?! התנהגות זו של נאשם 2 [קלנר] מעידה על כלל מודעותו" (עמ' 168 להכרעת הדין, ההדגשות במקור). וכך, ממשיך בית משפט קמא, ומניח כי העובדה שקלנר ליווה את דכנר מתחילת הסכסוך עם צ'רני וכמעט עד לשלב בו פנה למשטרה, בלי שהתריע כי דכנר בודה עלילות, מלמדת על מודעותו לתשלומי השוחד, וכי אין הסבר אחר בעל היגיון להתנהגות זו.
בטרם אתייחס לקביעה זו לגופה אעיר, כי מתמלול השיחה בין עו"ד יצחקניא לבין רבין (ת/479 בעמ' 17) עולה, כי בשלב מסוים קלנר אכן הזהיר את עו"ד יצחקניא שדכנר אינו דובר אמת. כך כאשר רבין אומר לעו"ד יצחקניא שייקח בחשבון שחלקים רבים מדבריו של דכנר אינם אמת, עו"ד יצחקניא משיב לו כי גם קלנר אמר לו דברים דומים. בכל אופן, באשר לנימוק העומד בבסיס קביעתו של בית משפט קמא אודה, כי לא ברורה לי הנחתו, כי אכן ההתנהגות היחידה המתקבלת על הדעת בסיטואציה כזו היא "לזעוק חמס" וכי בחירה שלא לנהוג כך מלמדת על מעורבות בפרשת השוחד. מעיון בהכרעת הדין עולה, כי בעקבות הסכסוך בין צ'רני לבין דכנר, פנה קלנר למספר גורמים בכירים בקבוצת החברות בניסיון לגייס כסף עבור דכנר תוך שהוא מבהיר כי אין אמת בדבריו של דכנר. כלומר, קלנר אולי לא "זעק חמס", אך דבק בעמדתו שאין ממש בדבריו של דכנר. כך, למשל, בהכרעת הדין מתאר בית משפט קמא את פניותיו של קלנר לפישלר ולסורוקה. בית משפט עמד על כך שפישלר, שכיהן באותה העת כמנכ"ל פולאר השקעות ופולאר נדל"ן, עזב את הפגישה עם קלנר בכעס וביקש כי לא יערבו אותו בעניינים אלה. כלומר, גם פישלר כאשר נחשף לאישומים "מופרכים" לא פנה לזעוק חמס ורק ביקש שלא יערבו אותו. סורוקה, שכיהן באותה העת כמנכ"ל קרדן נדל"ן, ואשר עדותו נמצאה מהימנה, סיפר בעדותו כי אכן שקל לגייס כסף בעבור דכנר, וכך הוא הסביר זאת בעדותו:
--- סוף עמוד 337 ---
"אנחנו חלק מהעניין של הולילנד פארק, ואם כתוצאה ממה שדכנר כנראה אמר לו, שיש לו כל מיני הוכחות שהוא שילם שוחד ודברים כאלה, כתוצאה מזה יכול להיות מצב שהפרויקט ייפול ... אמרתי לו [לצ'רני] תשמע, בוא תנסה להגיע לפשרה עם דכנר כדי שהפרויקט יוכל להמשיך, ובשלב מסוים אני אמרתי אנחנו נתרום, לא נתרום, נלווה לצ'רני מיליון שקל כדי שהוא את המיליון שקל ייתן לדכנר" (עמ' 1536 לפרוטוקול).
הנה כי כן, גורם נוסף, שאין חולק על חפותו, מגיב להאשמות השוחד, שאין לו יד ורגל בהן, בניסיון לפייס את דכנר, ולא בזעקת חמס, וזאת רק כדי לא לפגוע בפרויקט הולילנד. כלומר, אנו למדים על מצב שבו אדם, חף מפשע, מוכן לפעול לגיוס סכום כסף נכבד (כמיליון ש"ח) כדי לסכור את פיו של מי שהוא, במקרה הרע, אשם בתשלומי שוחד, או, במקרה הטוב, מעליל עלילות, וזאת מתוך הבנה כי חשיפת הדבר – בין אם הוא נכון ובין אם לאו – עלולה לפגוע בטובת הפרויקט. בעדותו, הסביר קלנר באופן דומה את המניעים שעמדו בבסיס מעורבותו בגישור בין דכנר לבין צ'רני: