עד המדינה גרס כי רבין היה איש סודו ויד ימינו, ופעל יחד עמו לביצוע מהלכי שוחד (ת/5, עמ' 92-89). לדברי עד המדינה, רבין שימש עבורו "זרוע ביצועית" לפעולות כשרות ובלתי כשרות. רבין נהג לקבל מעד המדינה כספי שוחד, וחילק אותם לפי ראות עיניו. אדית וולף הוסיפה כי היא שמעה מספר שיחות בין אביה לבין רבין בהן דובר על העברת כספי שוחד (עמ' 5184 ש' 29 - עמ' 5185 ש' 27). השניים אף שוחחו, לדבריה, על אודות קידום פרויקט הולילנד באמצעות שוחד (עמ' 5188 ש' 19
--- סוף עמוד 459 ---
– עמ' 5189 ש' 8-1). שרון פוחס מסרה כי, על פי הבנתה, תפקידו של רבין היה לשחד אנשים בעיריית ירושלים כדי לקבל אישורים לפרויקט הולילנד. פוחס סיפרה כי שמעה שיחות לפיהם רבין נוסע לקבל אישורים שונים שקשורים לפרויקט הולילנד, בעיריית ירושלים ואף במנהל (ת/708 ש' 22-3).
ולבסוף, רבין עצמו הוקלט כאשר הוא משמיע דברים המלמדים על מעורבותו העמוקה במיזמי השוחד של עד המדינה (ת/479). הדברים הובאו לעיל, ויוזכר כי מדובר בפגישה שהתקיימה בין רבין לבין פרקליטיו של עד המדינה. במהלך הפגישה אמר רבין, בין היתר:
"רבין: אני אומר לך שום הוכחות, אין דבר, אני אף-פעם אני, אף אחד לא קיבל שיקים ביד, גם שמואל [עד המדינה] שנתן שיקים... הכל על בסיס מזומן, היחיד שיכול לדעת איפה השיקים נפדו, זה רק אני. כי אני פרטתי את כל השיקים, אני יכול להוכיח אחד לאחד... אני הייתי מסכם מה לתת [...]. שמואל לא נתן שקל, הוא לא יודע כלום איפה הלך, מה הלך, כמה הלך, איך נתנו, מה נתנו, כמה נתנו [...].
עו"ד יצחקניא: תחליט, או שעשו כדין אין שוחד ואין כלום אז אף אחד לא ייפגע, או שבאמת יש חרא וכולם ייפגעו.
רבין: יש חרא, אני לא אומר לך שאין חרא... בטח שיש חרא" (עמ' 19-17, 24).
מן ההקלטה עולה, לכאורה, שרבין היה – לדבריו – איש המפתח בעסקאות השוחד.
מה ניתן, אפוא, ללמוד מצירוף כל הנתונים על חלקו של רבין? הסנגוריה סבורה כי אין בכל אלו כדי להרים את נטל הראייה המוטל על כתפי התביעה. התשתית העובדתית הספציפית, בקשר לעסקת שמחיוף עם עד המדינה, איננה מסבכת בהכרח את רבין. באשר לדבריו של עד המדינה – נטען כי לא ניתן להאמין לדבריו, שהרי הוא נתפס בקלקלתו פעמים רבות. באשר לעדויותיהן של פוחס ושל וולף - נטען כי הן מבוססות על התרשמות של העדוֹת ולא על ידיעה, וכי אין בהן פירוט קונקרטי אודות מעשי שוחד ספציפיים. ובאשר להקלטה - הוסבר כי רבין שיקר והפריז באשר לחלקו באירועי השוחד, כדי לסייע לעד המדינה במסגרת הסכסוך הכספי אליו נקלע.
בחנתי בכובד ראש את טענותיה של הסנגוריה, ואינני סבור שהן מעוררות ספק סביר באשר לתזה המרשיעה של המדינה. לדעתי רצף הראיות והנתונים מצביע על
--- סוף עמוד 460 ---
מסקנה סבירה אפשרית אחת בלבד, ולפיה רבין היה חלק אינטגרלי מעסקת השוחד של שמחיוף ועד המדינה. רבין הפגיש בין שמחיוף לבין עד המדינה, ובהמשך העביר את כספי השוחד – השיקים – מידי עד המדינה לידיו של שמחיוף. נתונים אלו אינם עומדים לבדם. על גביהם יש להרכיב אף את העדויות ה"כלליות" שפורטו: דברי בתו ומזכירתו של עד המדינה, אמרותיו של האחרון, וכן דברי רבין עצמו, אשר הוקלטו בעודו משוחח באופן ספונטני. יוזכר כי אף בית המשפט המחוזי גיבש רושם שלילי ביותר ביחס למהימנות דבריו של רבין בבית המשפט, וקבע כי גרסתו בעדות היא "מקבץ של מילים פורחות באוויר", "דברים בטלים" ו"קשקשנות". צירוף כל אלו מביא, לדעתי, למסקנה כי לא נפלה שגיאה בהכרעתו של בית המשפט המחוזי בנקודה זו: מכלול הראיות מביא למסקנה הגיונית יחידה, ולפיה רבין נטל חלק מרכזי בפרשת השוחד של שמחיוף, ולא היה בבחינת "בלדר" או "נער שליחויות" תם.
יובהר כי הפסיפס הראייתי בתיק זה נשען בראש ובראשונה על הנדבך הראשון, דהיינו על התשתית הראייתית אשר קושרת את רבין באופן ספציפי לעסקת השוחד בין עד המדינה לבין שמחיוף: רבין לא רק הפגיש בין עד המדינה לבין שמחיוף, אלא אף הביא בפועל את השיקים. זאת לצד התרשמותו השלילית הנחרצת של בית המשפט המחוזי מן הגרסה המזכה שמסר רבין. הנדבך השני של הראיות, למשל דברי בתו ומזכירתו של עד המדינה ודבריו של רבין, הוא בגדר תוספת והשלמה. יושם אל לב כי לשם הכרעה זו – אין צורך בעדותו העצמאית של עד המדינה, אלא ככל שהיא תואמת את הראיות שהוצגו. באשר לאמרתו של רבין, בפרשת קרקעות המלח ציינתי כי אמרה זו תואמת יותר את פרשת הולילנד. ברם אף בהקשר זה, כלליות הדברים שנאמרו והעדר הפירוט – אינם מאפשרים להעמיד את האמרה כהודית חוץ של נאשם באופן מלא וברור. בשל כך האמרה איננה מקבלת, בעיניי, את מלוא המשקל. ואולם מזכירתו וביתו של עד המדינה, כל אחת מהן, מעידות על מעין הודיה. למשל, וולף מסרה כי רבין דיבר על קידום פרויקט הולילנד בדרך של שוחד. התמונה הכוללת, ובמיוחד על רקע התשתית המוסכמת שהוזכרה – כגון נסיבות ההיכרות בין עד המדינה לשמחיוף, מוכיחה את אשמתו של רבין בפרשה זו מעבר לכל ספק סביר.
47. סוף דבר, לו תישמע דעתי, הייתי מציע לחבריי לדחות את ערעורו של רבין על הרשעתו בעבירה לפי סעיף 295(א) בקשר להעברת כספי שוחד מעד המדינה לשמחיוף.
עונשו של רבין
--- סוף עמוד 461 ---
48. בית המשפט המחוזי הרשיע את רבין בגין שני אירועים. בפרשת קרקעות מלח הורשע רבין ב-3 עבירות של תיווך בשוחד ועבירה אחת של הלבנת הון. זאת משום שקיבל מדנקנר 1,300,000 ₪, על מנת שיעבירם לאפרתי או יניע את אפרתי למשוא פנים או להפליה. בפרשת הולילנד הורשע רבין בעבירה אחת של תיווך בשוחד, בגין קבלת 95,000 ₪ מעד המדינה ומסירתם לשמחיוף.
במסגרת גזר הדין ציין בית המשפט המחוזי כי רבין "שחה במדמנת השוחד", ועסק באופן אינטנסיבי ב"רכישת" עובדי ציבור לטובת לקוחותיו. בד בבד הודגש כי לא הוכח שפעילותו של רבין הביאה בפועל לסטייה מן השורה, וכן לא הוכח כמה מתוך כספי השוחד נותרו בידי רבין וכמה הועברו בסופו של הליך לעובדי ציבור. בהתחשב במכלול הנסיבות קבע בית המשפט המחוזי כי מתחם הענישה הראוי בקשר לפרשת הולילנד נע בין 2 ל-4 שנים, ובקשר לפרשת קרקעות מלח – בין 4 ל-7 שנים. סופו של דבר נגזרו על רבין 5 שנות מאסר לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. כמו כן הוטל על רבין קנס בסך 500,000 ₪ או שנת מאסר תמורתו. בנוסף, בהתאם להוראות סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, הורה בית המשפט על חילוט רכוש בשווי 500,000 ₪.
ערעורו של רבין נוגע אף לעניין העונש. נטען, בין היתר, כי מתחם הענישה שנקבע לעבירות הוא גבוה מדי. כך, למשל, לשמחיוף – עובד ציבור בכיר אשר הורשע בלקיחת שוחד בסך 165,000 ₪ – נקבע מתחם ענישה של 5-2 שנים, בעוד שלרבין – אשר לא היה עובד ציבור והורשע אך בתיווך בשוחד בסך 95,000 ₪ - נקבע מתחם ענישה דומה למדי: 4-2 שנים. באשר לקנס – נטען כי רבין לא הפיק רווח אישי מפעולותיו, וכן שבאופן מעשי המשמעות של הקנס הגבוה היא הטלת שנת מאסר נוספת על רבין. ב"כ המדינה, מנגד, טען בפנינו כי המחוקק השווה את דינו של המתווך בשוחד לדינו של מקבל השוחד. כמו כן הודגש כי העונש הכולל שנגזר על רבין איננו חורג מן הרף המקובל.
49. כאמור, דעתי היא שיש להורות על זיכויו של רבין מן העבירות הקשורות בפרשת קרקעות המלח, ולהותיר על כנה את ההרשעה בעבירה של תיווך בשוחד בפרשת הולילנד. הצורך להתערב בעונש נוצר כתוצאה מזיכויו של רבין בפרשת קרקעות המלח. אלמלא כן, לא הייתי קובע כי מתחם העונש והעונש שנגזר מצדיקים התערבות. בית המשפט המחוזי שקל את מכלול הדברים בצורה עניינית. לכן יש לכוון לתוצאה שאליה בית המשפט קמא היה מגיע, לוּ היה מרשיע את רבין רק בפרשת הולילנד. העונש הסופי חייב לעמוד בעיקרון ההלימה ולאזן כראוי בין שיקולי המעשה
--- סוף עמוד 462 ---
והעושה. בהקשר זה אסתייע בשני נתונים. ראשית, נימוקי בית המשפט קמא בגזר דינו של רבין. בית המשפט הכיר, ובעיניי בצדק, בכך שההרשעה בפרשת קרקעות המלח היא חמורה יותר מפרשת הולילנד. שנית, שמחיוף הורשע רק בפרשת הולילנד בשני אירועים, ונידון ל-3.5 שנות מאסר בפועל. סך הכספים בגינם הואשם שמחיוף עומד כאמור על 165,000 ₪.
נוכח כל השיקולים הייתי מציע לחבריי לקבל את הערעור בעניין העונש ולגזור על רבין את העונשים הבאים, תחת אלו שנקבעו:
א. שנתיים מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו.
ב. שנת מאסר על תנאי לבל יעבור במשך 3 שנים את העבירה בה הורשע.
ג. קנס בסך 200,000 ₪, או חצי שנת מאסר תחתיו.
כמו כן יבוטל החילוט עליו הורה בית המשפט קמא. חילוט זה ניתן על פי סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, ובהמשך להרשעתו של רבין במסגרת פרשת קרקעות מלח – הרשעה שדינה להתבטל.
יתר הוראות בית המשפט קמא ביחס לגזר הדין – בתוקף.
ש ו פ ט
השופט ע' פוגלמן:
עיינתי בחוות דעתו המקיפה של חברי השופט נ' הנדל ואני מצטרף אליה בכל שאמור בהרשעתו של מאיר רבין (להלן: רבין) בפרשת הולילנד. לעומת זאת, חוששני שאין בידי להצטרף לעמדתו בעניין פרשת תעשיות מלח. לו דעתי הייתה נשמעת, היינו מרשיעים את דני דנקנר (להלן: דנקנר) בעבירה לפי סעיף 295(ג) בנסיבות ס"ק (ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ואת רבין בעבירה לפי סעיף 295(ב) לחוק זה. עוד היינו מרשיעים אותם בעבירות נוספות, כפי שיפורט להלן. לעניין גזר הדין הייתי מציע לחבריי כי לא נשנה מקביעות בית המשפט המחוזי.
--- סוף עמוד 463 ---
את כל שיש לומר על הרקע העובדתי המוסכם בפרשה זו אמר כבר חברי, ולא אשוב על הדברים אלא בתמצית הדרושה לענייננו.
מי ומי בפרשה: העובדות שאינן שנויות במחלוקת
1. שלוש דמויות מרכזיות משתתפות בפרשה שלפנינו והן זקוקות להצגה קצרה. ראשון – דני דנקנר. בשנים 2004-2002 שימש דנקנר יו"ר משותף של דירקטוריון תעשיות מלח לישראל בע"מ (להלן גם: תעשיות מלח או החברה) ובעל מניות בחברה. משנת 1994 פעל דנקנר כדי להוציא לפועל עסקה בעלת משמעות כלכלית אדירה לחברה (היקפה המשוער – כ-700 מיליון ש"ח). עיקרה הוא כי החברה תפנה את מפעליה מקרקעות שבאזור אילת ועתלית – קרקעות ששטחן הכולל למעלה מ-3,000 דונם – וייעודן ישונה לייעוד מגורים ומסחר (להלן: עסקת תעשיות מלח או העסקה). לצורך כך נזקק דנקנר לסיוע מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל). בשנת 1996 נחתם "הסכם עקרונות" בין החברה לבין המינהל בדבר פינוי המפעלים ושינוי הייעוד. טרם חתימת הסכם מפורט נבדק "הסכם העקרונות" על ידי מבקר המדינה בשנת 2000 ונמצאו בו פגמים מהותיים. בעקבות זאת הודיע המינהל כי טיוטת ההסכם המפורט תובא לדיון ולאישור במועצת מקרקעי ישראל (להלן: המועצה); והיועץ המשפטי לממשלה דרש כי נוסח סופי יובא לאישורו.
2. העסקה התקדמה בעצלתיים, וביום 15.5.2003 שלח מנהל המינהל (בשנים 2008-2001) יעקב אפרתי (להלן: אפרתי), הוא הדמות השנייה הצריכה לעניין, מכתב ליועץ המשפטי לממשלה שבו ביקש להאיץ את סיום בדיקת טיוטת ההסכם המפורט שהתגבש בין תעשיות מלח לבין המינהל ולהכריע בדבר גורל העסקה (להלן: מכתב אפרתי). במכתב זה הביע אפרתי עמדתו שלפיה יש לאשר את העסקה. ביום 20.8.2003 החליט המינהל לאשר את ההסכם שהתגבש אותה עת עם תעשיות מלח ולהביאו לאישור מועצת מקרקעי ישראל, אישור אשר ניתן ביום 22.10.2003. להשלמת התמונה יוער כי לאחר שהוגשו שתי עתירות בעניין ההסכם, ניתן ביום 28.10.2003 "צו ביניים ארעי" שהורה למדינה להימנע מלפעול על פיו. ביום 21.7.2013 התקבלה במועצת מקרקעי ישראל החלטה שעניינה "שינוי יעוד בקרקע המוחזקת בחוזה חכירה למטרת תעסוקה עתיר שטח". החלטה זו ביטלה, הלכה למעשה, את החלטת המועצה מיום 22.10.2003. ביום 20.11.2013 אישרה המנהלת הכללית של משרד האוצר את החלטת המועצה בהתאם לסמכותו של שר האוצר – אשר הואצלה לה – לפי סעיף 40(ג) לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985, והעתירות נמחקו בהסכמת העותרות (בג"ץ 9591/03
--- סוף עמוד 464 ---
התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' מועצת מנהל מקרקעי ישראל, [פורסם בנבו] פסקאות 3-1 (20.3.2014)).
3. ובחזרה לענייננו. עותק ממכתבו של אפרתי נשלח, למחרת היום, למאיר רבין – האחרון שיש להציגו. רבין הוא אחיינו של אפרתי (ובמהופך: אפרתי הוא דודו של רבין). בתקופה הרלוונטית הועסק רבין כשכיר בחברת ש.א.ד שבבעלות עד המדינה בפרשת הולילנד, שמואל דכנר (להלן גם: דכנר). ממאי 2003 ועד לפברואר 2004 אישר דנקנר, בשם תעשיות מלח, תשלום שלושה תשלומים לרבין שהיקפם הכולל כ-1.3 מיליון ש"ח (כולל מע"מ). תשלומים אלה הועברו, בהוראת דנקנר, מתעשיות מלח לחברת ש.א.ד כנגד שלוש חשבוניות שהוציאה חברת ש.א.ד לתעשיות מלח שעל גבן נכתב "עסקאות ייעוץ". חשבוניות המס נכללו, בהוראת דנקנר, בספרי הנהלת החשבונות של תעשיות מלח, כחשבוניות בגין ייעוץ שנתנה חברת ש.א.ד.
4. מערכת היחסים בין שלוש הדמויות – דנקנר-רבין-אפרתי – היא שעומדת במוקד דיון זה. מדוע מצא דנקנר לשלם לרבין (דרך תעשיות מלח ומשם לש.א.ד) סך זה של כ-1.3 מיליון ש"ח? האם היה זה – כטענת המאשימה, וכקביעת בית המשפט המחוזי – נוכח סיכום בין השניים שלפיו רבין יעביר כספי שוחד לאפרתי, כדי שזה יפעל מכוח תפקידו כמנהל המינהל לקידום העסקה עם תעשיות מלח; וכדי שרבין יניע אותו למשוא פנים או להפליה פסולה? או שמא – כטענת המערערים וכסברת חברי השופט נ' הנדל – לא ניתן לשלול מעבר לספק סביר את האפשרות שדנקנר עשה זאת בשל כך שרבין פעל באורח לגיטימי לקידום עסקת תעשיות מלח?