מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 6 (18.6.2014); השוו לבש"פ 5588/12 ניאמצ'יק נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 8 (24.9.2012)).
16. חברי השופט נ' הנדל פרש בחוות דעתו את הראיות השונות הקיימות בתיק זה, תוך דגשים שונים שאליהם אתייחס בהמשך. לצורך כך חילק חברי את הראיות לשלושה "מקבצי ראיות": (א) טיב פעולותיו של רבין; (ב) נסיבות ההתקשרות בין דנקנר לבין רבין; (ג) ראיות משניות נוספות. לאחר שסקר את הראיות במקבץ הראשון – אלו הנוגעות לטיב פעולותיו של רבין – הגיע חברי למסקנה כי "מכלול הראיות הנסיבתיות שהוצג עד כה מעלה אפשרות סבירה שלפיה העברת הכספים מדנקנר עבור רבין נעשתה לתכלית לגיטימית וכשרה שאיננה נופלת בתחום העבירה הפלילית". מכאן פנה חברי לבחינת שני מקבצי הראיות האחרונים, תוך שהוא שואל עצמו "האם יש בהם כדי לגרוע מן הספק הסביר שהוצג" (פסקה 20 לחוות דעתו). לשאלה זו השיב חברי בשלילה.
17. כשלעצמי, אבקש להישאר נאמן לדרך הבחינה המקובלת בפסיקתנו, אשר מובילה לגבי דידי לתוצאה שונה מזו שאליה הגיע חברי. בעניין זה אדגיש כי השאלה שאליה תחמנו דיון זה, והיא שעומדת להכרעה כעת, היא אם ביקש דנקנר להתקשר עם רבין כדי שהאחרון יניע את אפרתי למשוא פנים או להפליה פסולה. כל הראיות שאליהן נדרש חברי – לרבות ראיות המקבץ השני (נסיבות ההתקשרות) והראיות השונות שנזכרו במקבץ השיורי שכונה על ידו "ראיות משניות נוספות" – הן ראיות הכשירות ללמד על התכלית שביסוד העסקתו של רבין. על כן, לדעתי יש לפתוח את הדיון, כנהוג בפסיקתנו, בשאלה אילו ממצאים עובדתיים ניתן לקבוע בהסתמך על הראיות הנסיבתיות; בהמשך – לבחון את מסכת הראיות כולה; ורק בשלב האחרון – לעמוד על גרסת המערערים ועל ההסבר החלופי שהציעו, תוך עימות התזה המפלילה של התביעה עם האנטיתזה של ההגנה, ובחינת השאלה אם יש במכלול הראיות הנסיבתיות כדי לשלול – מעבר לכל ספק סביר – את גרסתם והסבריהם (ראו גם ע"פ 497/92 נחום (קנדי) נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 16 (24.10.1995)).
על ה"יש" הראייתי בתיק זה
18. עמדנו קודם לכן על הרקע שאינו במחלוקת בין הצדדים. בתמצית שבתמצית נזכיר כי דנקנר ביצע את שלוש העברות הכספים לחברת ש.א.ד שהייתה בבעלות דכנר עבור רבין; כי העברות הכספים נעשו בקשר לעסקת תעשיות מלח; כי כנגד העברות הכספים הוציאה חברת ש.א.ד לתעשיות מלח שלוש חשבוניות "ייעוץ"; וכי חשבוניות
--- סוף עמוד 471 ---
המס נכללו, בהוראת דנקנר, בספרי הנהלת החשבונות של תעשיות מלח כחשבוניות בגין ייעוץ שנתנה חברת ש.א.ד. עוד מוסכם כי עותק של מכתב אפרתי – דודו של רבין – נשלח לרבין יום לאחר שנשלח המכתב ליועץ המשפטי לממשלה. כל שייאמר מכאן והלאה הוא אפוא בבחינת "תוספת" לעובדות היסוד שהן המצע הראייתי בתיק זה.
(א) הקשר הראשוני עם רבין – מה ידע דנקנר על היחסים המשפחתיים בין רבין לבין אפרתי?
19. דנקנר התוודע לרבין בתחילת שנת 2002. לפי שמסר דנקנר בחקירותיו במשטרה ובבית המשפט, אביגדור קלנר (הנזכר גם בפרשת הולילנד), שעמו היו לו קשרים עסקיים, הוא שהמליץ לו על רבין, באומרו, בין היתר, כי רבין "יכול לקדם פרויקטים בנדל"ן" וכי "האיש מקושר ושווה לפגוש אותו" (ת/615 ש' 51-49; ת/612 ש' 29-27; פרוטוקול הדיון, עמ' 8474 ש' 7-5).
20. בית המשפט המחוזי התרשם כי רבין הוא אדם פיקח ש"תבונתו בולטת למרחוק" וכי הוא "ניחן בחן ותבונה לא מעטה" (הכרעת הדין, עמ' 305; עמ' 653). ברם לרבין אין הכשרה מקצועית בענייני נדל"ן. אפרתי, דודו של רבין, הסביר בהודעותיו כי רבין "הוא לא איש מקצוע" ואישר בעדותו, באופן ספציפי, כי רבין אינו איש נדל"ן. גם רבין העיד על עצמו כי הוא "יהודי פשוט" ללא רקע מקצועי (ת/623 ש' 350-345; פרוטוקול הדיון, עמ' 6717 ש' 13-8). דומה שכך גם ראה אותו דנקנר בזמן אמת, באומרו כי יכולותיו של רבין אינן תואמות את הדברים שמסר על עצמו, ובלשונו: "[רבין] לא הראה שום יכולות יוצאות דופן" (ת/612 ש' 103-98; ש' 219-216).
21. מדוע, אפוא, בחר דנקנר להעסיק את רבין? דומה שראוי כבר בתחילת הדרך לשמוע בעניין זה את ההסבר שנתן דנקנר עצמו. בעדותו הראשית, בהתייחס לשיחה שקיים עם קלנר על אודות רבין, הבהיר דנקנר:
"שאלה: אז כשעלה השם הזה של מר רבין, כפי שאתה מתאר, באותה שיחה, מה אתה זוכר, ככל שאתה זוכר, שנאמר לך עליו? מי זה רבין? איך הוא הוצג לך?
תשובה: למיטב זכרוני מה שהוצג, שרבין מאוד מקושר במינהל, שהוא בקיא במסדרונות המינהל, בהיררכיה במינהל, בבירוקרטיה במינהל. אם אני זוכר נכון, נאמר שהוא מקושר למר אפרתי, מכיר את מר אפרתי ואנשים
--- סוף עמוד 472 ---
נוספים, אם אני זוכר נכון, לרבות היועצים המשפטיים" (פרוטוקול הדיון, עמ' 8407 ש' 11-7; ההדגשות הוספו – ע' פ').
22. השאלה מה בדיוק ידע דנקנר על הקשר המשפחתי בין רבין לבין אפרתי – האם היה ער לכך שרבין הוא אחיינו של אפרתי – עמדה במחלוקת בין הצדדים בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי. בסופו של יום דחה בית המשפט את גרסת דנקנר שלפיה רבין לא ציין בפניו שאפרתי הוא דודו. נקבע כי דנקנר לא ידע לתאר את היקף וטיב הקשרים של רבין במינהל, לבד מקיומו של קשר עם אפרתי; כי דנקנר לא התעניין בקשרים של רבין שלא נגעו לאפרתי; כי על פי רבין, הוא סיפר לדנקנר על קשרו המשפחתי לאפרתי; כי ניסיונו של דנקנר "לטשטש מודעותו לקרבה המשפחתית [...] מצביע, גם כן, על הקשר המושחת"; ולבסוף – כי דנקנר העביר לרבין את הכספים "רק בשל הקשר ההדוק לו" עם אפרתי (הכרעת הדין, עמ' 611; עמ' 612).
23. חברי, השופט נ' הנדל, נכון היה לקבל את ממצא המהימנות הבסיסי שלפיו דנקנר שיקר באשר לידיעתו על אודות הקשר המשפחתי בין רבין לבין אפרתי (פסקה 22 לחוות דעתו). ברם לעמדת חברי, לא ניתן "להסיק מכאן – מעבר לספק סביר – שקרבה משפחתית זו היא היסוד הדומיננטי להתקשרות בין דנקנר לרבין" (שם). אכן, שקר זה שבו נתפס דנקנר, כשלעצמו, אין די בו כדי לבסס מסקנה שלפיה אך בשל הקרבה המשפחתית בין רבין לבין אפרתי התקשר הוא (דנקנר) עם רבין. יחד עם זאת, לדעתי יש להעניק את המשקל הראוי לשקר זה, שההיקלעות אליו מעידה על כך שדנקנר, אשר ביקש להרחיק עצמו מהקשר המשפחתי בין רבין לבין אפרתי, הבין הבן היטב את הבעייתיות הרבה הטמונה בכך מבחינתו. ער אני לכך, כמובן, שטענות כוזבות עלולות לעלות גם מטעמים אשר אינם נובעים מאשמת הנאשם המובילה אותו להרחיק עצמו מן העבירה. אך במקרה זה, שבו מדובר בשקר מהותי היורד לשורש העניין, כפי שהוכח גם בעדות חיצונית עצמאית (ראו דברי רבין בסוגיה זו ממש: פרוטוקול הדיון, עמ' 6707 ש' 3) – דעתי היא כי יש לראות בו – בשקר זה – משום ראיה השוקלת נגד דנקנר (על שקרי נאשם כתוספת ראייתית השוו למשל ע"פ 458/14 אדרי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה נ"ה (29.1.2015)).
(ב) חריגות ההתקשרות עם רבין ו"מאכערים" נוספים
24. אין מחלוקת על כך שהעסקתו של רבין (דרך חברת ש.א.ד) – היקפה, יעדיה, המחויבויות שרבין נוטל על עצמו, התמורה שתשתלם לו וכן הלאה – לא עוגנה בשום שלב בהסכם כתוב. עובדה זו נושאת בעייני משקל בכל הקשור להוכחת תכלית העברת
--- סוף עמוד 473 ---
הכספים, בפרט נוכח כך שהסכום ששולם לרבין היה בלתי מבוטל – כ-1.3 מיליון ש"ח – ובשים לב לכך שהעסקה שבה עסקינן הייתה בעלת שווי כלכלי ניכר. כך במיוחד שעה שלא הוכחה היכרות קודמת בין דנקנר לבין רבין או יחסי אמון מיוחדים בין השניים. במצב זה ניסיון החיים מלמד כי אין זה טבעי כי צדדים לא יעלו על הכתב את ההסכמות ביניהם – אלא אם ביקשו, כמובן, לטשטש ולהעלים הסכמות אלו.
25. מסקנה זו מתחדדת בהינתן שכפי שהוכח בבית המשפט המחוזי, דרך ההעסקה של רבין הייתה חריגה ביחס לנהוג לא רק באופן כללי, אלא בפרט בחברת תעשיות מלח. בעלי התפקידים הבכירים בחברת תעשיות מלח העידו כי אין הם זוכרים מקרים דומים לאלה – כלומר, עסקאות נוספות בהיקף דומה – שבהם שילמה תעשיות מלח ללא הסכם התקשרות כתוב שבו פורטו תנאי התשלום ומועדי התשלום. גם רואה החשבון המבקר של החברה מסר כי כשמדובר בהסכם תלוי הצלחה או בהסכם שהיקפו מאות אלפי שקלים (לרבין שולם, כאמור, סך של כ-1.3 מיליון ש"ח) – ראוי שיערך הסכם בכתב (ראו עדותו של נדב שחר, מי ששימש בתקופה הרלוונטית מנכ"ל תעשיות מלח (והעיד כי הוא חבר טוב של דנקנר ופרקליטו) (להלן: שחר), פרוטוקול הדיון, עמ' 4169 ש' 23-16; עדות תמיר קדישי, סמנכ"ל הכספים של החברה (להלן: קדישי): פרוטוקול הדיון, עמ' 4409 ש' 13-12; עדות רואה החשבון ארנון רצ'קובסקי: פרוטוקול הדיון, עמ' 4365-4364).
26. על האופי החריג של ההתקשרות מול רבין ניתן ללמוד גם מן האופן שבו דווחה ואושרה העברת הכספים בחברה ובאורגניה השונים. התשלום הראשון לרבין, בסך של 250,000 ש"ח, שולם ללא כל דיון בדירקטוריון, לאחר שדנקנר הנחה את סמנכ"ל הכספים קדישי לשלמו באופן "מידי". התנהלות זו חרגה ממהלך העסקים הרגיל של החברה. אף שלדברי דנקנר מדובר בסכום זניח שאינו מצריך אישור דירקטוריון, שחר ודנקנר עצמם העידו כי נציגי החברה חקרו והקשו "על כל 10 שקלים", "שואלים על כל שקל שיוצא להם מהכיס"; ולדברי קדישי עצמו – היה צורך במקרה כזה לקבל את אישור הדירקטוריון (ראו החשבונית ת/412ב. החשבונית הופקה ביום 13.5.2003, ת/413; דברי שחר ודנקנר פרוטוקול הדיון, עמ' 4174 ש' 9-3; עמ' 8450 ש' 10-8; עדותו של קדישי: פרוטוקול הדיון, עמ' 4395 ש' 31-9; עמ' 4408 ש' 12-11).
27. לכך יש להוסיף כי כפי שהתברר בבית המשפט המחוזי, דנקנר לא מסר למנכ"ל החברה ולסמנכ"ל הכספים, אשר היו מעורבים באישור וביצוע התשלומים, מידע בדבר
--- סוף עמוד 474 ---
מהות התשלום וזהות מקבלו – רבין. שחר העיד בבית המשפט כי חתם על התשלום השני, שסכומו 531,000 ש"ח, על אף שלא ידע מיהו רבין ומהי מהות התשלומים. בדומה לכך, קדישי, שחתם על התשלום השלישי בסך של 528,994 ש"ח, מסר בבית המשפט כי לא הכיר את רבין ולא ידע מהי חברת ש.א.ד או מהי מהות התשלומים (ראו עדות שחר: פרוטוקול הדיון, עמ' 4154 ש' 18; עמ' 4173 ש' 2; עדות קדישי בדבר התשלום השלישי: פרוטוקול הדיון, עמ' 4388 ש' 9; עמ' 4405 ש' 10-2; עמ' 4398 ש' 28-24).
28. ועוד אזכיר כי המאשימה גרסה בבית המשפט המחוזי כי תיקון פרוטוקול שבו כביכול אושרו התשלומים לרבין – זויף. בית המשפט לא אימץ טענה זו, אך מצא כי התקופה שחלפה בין מועד ישיבת הדירקטוריון לבין מועד אישור הפרוטוקול "לעצמה מעוררת תמיהות ושאלות"; וקבע כי "התמונה העובדתית שנצטיירה בבית-משפט בכל הנוגע להתגלגלות אישור התשלומים בדירקטוריון, משתזרת לא מעט במארג ראיות המאשימה" (הכרעת הדין, עמ' 648).
29. חברי, השופט נ' הנדל, לא ראה לייחס לכל אלה משקל ניכר. את הדיון בעניין מבנה ההתקשרות עם רבין – ללא הסכם ובניגוד למקובל בחברה – הוא מסכם כך (פסקה 22 לחוות דעתו):
"באשר לאופן ההתקשרות בין רבין לדנקנר – נכון הוא שיש קושי בכך שיו"ר חברה גדולה מעביר סכום של 1.3 מיליון ₪ בלא הסכם כתוב, בלא אבני דרך ברורות ובניגוד לפרקטיקה המקובלת בחברה. השאלה היא האם קושי זה, כשלעצמו או בצירוף עם יתר הראיות, הופך את הספק שהעלתה הסנגוריה לבלתי סביר. לטעמי, התשובה היא שלילית. יצוין בהקשר זה כי עולה מהחומר שהתקשרויות נוספות של דנקנר נעשו בלא תיעוד כתוב. למשל, באופן דומה שכר דנקנר את שירותיו של מר מיכה גולדמן על מנת להסדיר פגישה עם מר יחיאל לקט, יו"ר קרן קיימת לישראל. מבלי להביע עמדה באשר לטיבה של ההתקשרות עם גולדמן, יש בכך כדי לחזק את גרסתו של דנקנר לפיה התקשרויות מעין אלו התבצעו לעיתים בלא הסכם סדור. ההתקשרות בין דנקנר לרבין הייתה על בסיס אמון, מתוך מטרה להביא לאישור ההסכם בעניין קרקעות המלח, והתשלומים הועברו בחלקם קודם שהושגו תוצאות של ממש ובחלקם לאחר שהושגה התקדמות".
--- סוף עמוד 475 ---
30. לדעתי השאלה העומדת לבחינה בנקודה זו היא אם יש להביא בחשבון את עובדת היעדרו של הסכם כתוב, בניגוד לשורת ההיגיון ובאופן שסותר את אורחות הניהול הרגילים של החברה, כמו גם את מסלול האישור הפתלתל של ההתקשרות מול רבין אצל הגורמים המוסמכים בחברה – כחלק מן הפסיפס הראייתי בעניין דנקנר. לשאלה זו יש, לטעמי, להשיב בחיוב.
31. ולא רק זאת; חברי הזכיר את ההתקשרות עם מיכה גולדמן (להלן: גולדמן) ככזו המהווה חיזוק ל"גרסתו של דנקנר לפיה התקשרויות מעין אלו התבצעו לעיתים בלא הסכם סדור", ושאלת המפתח היא אפוא מהן "התקשרויות מעין אלו". בעניין גולדמן אציג בקצרה את הרקע הדרוש לעניין. גולדמן, שהוא ח"כ לשעבר, קיבל מתעשיות מלח סך של 236,000 ש"ח (נ/367). על פי הטענה, פועלו של גולדמן תמורת סכום זה התמצה בהסדרת פגישה דחופה בין דנקנר לבין יו"ר קרן קיימת לישראל, יחיאל לקט (להלן: לקט). לקט, מצדו, העיד כי היה נפגש ללא קושי עם דנקנר לו זה היה מבקש להיפגש עמו. על רקע זה מצא בית המשפט המחוזי כי ההתקשרות עם גולדמן הייתה "תמוהה", וכי לא ניתן לטעון ברצינות כי גולדמן קיבל סך של 50,000 דולר כדי להסדיר פגישה עם לקט – שעה שלקט היה שמח לקיים פגישה עם דנקנר גם ללא "סיוע" מגורם כלשהו (הכרעת הדין, עמ' 632; פרוטוקול הדיון, עמ' 3742 ש' 32-31; עמ' 3744 ש' 4-3)."התמונה שנצטיירה לפני", כך קבע בית המשפט המחוזי, "מצביעה כי מיכה גולדמן זכה בתמורה נאה זו נוכח המטלה שהוטלה על-ידי [דנקנר], מטלה שאינה דווקא קביעת פגישה עם לקט. ובכך זיל גמור..." (הכרעת הדין, עמ' 624). בנסיבות אלו סבורני כי ההתקשרות עם גולדמן אינה מחזקת את טענתו של דנקנר.