32. ועוד אגב "התקשרויות מעין אלו". רו"ח שלמה בן-עמרה הוא קרוב משפחתם של רבין ואפרתי (להלן: בן-עמרה). אשתו של בן-עמרה היא דודתו של רבין, ואפרתי הוא גיסו – כלומר, "נשוי לאחותה של אשתי" (פרוטוקול הדיון עמ' 4544 ש' 23). תעשיות מלח שילמה לבן-עמרה סך של 587,500 ש"ח בשני תשלומים: שיק בסך של 295,000 ש"ח מיום 4.3.2004; ושיק בסך של 292,500 ש"ח מיום 1.4.2004. דנקנר ובן-עמרה נפגשו פעם אחת – אחת ויחידה – כשלושה חודשים לאחר ששולמו הכספים לבן-עמרה. כעולה מהכרעת הדין, דנקנר לא ידע לפרט בבית המשפט מה הייתה מהות עבודתו של בן-עמרה, טיב קשריו ופעולותיו לטובת החברה. לפי עדותו, מי שהמליץ והפעיל את בן-עמרה היה רבין (פרוטוקול הדיון, עמ' 8588 ש' 3-2. ראו הכרעת הדין, עמ' 625; עוד ראו פרוטוקול הדיון, עמ' 8589 ש' 21-8; נ/518).
--- סוף עמוד 476 ---
33. מדוע שולמו סכומים נכבדים אלה – כמעט 600,000 ש"ח – לבן-עמרה? גרסתו של דנקנר לעניין הטעם שמאחורי תשלום זה עברה שינוי במהלך הזמן. תחילה הסביר דנקנר כי בן-עמרה נשכר כדי לבצע הערכת שווי לתעשיות מלח, אך בהמשך מסר כי הוא נשכר כמאכער נוסף, לצד רבין, שכן היה מקורב לדמויות מפתח במפלגת הליכוד (ראו ההפניות בפסקה 23 לחוות דעתו של חברי). מנגד, בן-עמרה העיד כי נשכר על ידי דכנר דווקא, וזאת במטרה לפעול כלוביסט. בין היתר מסר כי הכין נייר עמדה שעמד על האינטרסים של תעשיות מלח, בצורה של מצגת שאותה העביר לחברי כנסת ויועצי שרים. דא עקא, נייר העמדה לא נמצא ברשותו של בן-עמרה, לא אצל דכנר ולא בתעשיות מלח (הכרעת הדין, עמ' 626; פרוטוקול הדיון, עמ' 4549 ש' 21 – עמ' 4550 ש' 2). את השיפוט בדבר ההסבר להיעלמותו המסתורית של נייר העמדה שערך בן-עמרה בבית המשפט ניתן להותיר לקורא:
"שאלה: יש לך את נייר העמדה הזה?
תשובה: אין לי כאן שום דבר, כל המשרד הלך 'קפוט' [...] כשפשטתי את הרגל ב-2007 [...] נתפסתי בפאניקה [...] החלטתי מהיום להיום לנסוע לחו"ל כדי שיהיה לי שקט [...] כשהייתי בפריז ההורים שלי יחד עם המשפחה באו ופירקו את המשרד [...] הם לקחו את כל החומר של המשרד [...] ואז החלטתי שאני אקח את החומר הזה, לאבא של אשתי היה לול תרנגולות כזה שהיה מושבת, לא היה בו כלום, מחסן אז אמרתי שם אני אשים את כל החומר ואתחיל לעבור עליו, הייתה לי פאדיחה גדולה מאוד.
שאלה: למי העברת את החוות הדעת הזאת, את אותו נייר עמדה? התחלת לתאר שהם פנו אליך והתבקשת להכין נייר עמדה בעניין ההסכם הראשון וההסכם השני.
תשובה: עשיתי את הנייר בצורה של מצגת, העברתי אותו לא פעם אחת להרבה חברי כנסת ויועצי שרים.
שאלה: המצגת הזאת במחשב מן הסתם, המחשב גם הלך?
תשובה: כן" (פרוטוקול הדיון, עמ' 4549 ש' 31 – עמ' 4550 ש' 4).
בית המשפט לא סבר כי עדותו של בן-עמרה הייתה מהימנה, ופסק כי "מדובר בעד שגמר בדעתו שלא להעיד אמת בבית-המשפט". נקבע כי בן-עמרה קיבל סכום של מאות אלפי שקלים מדנקנר "מבלי שזה ביקש ממנו דבר או חצי דבר", ופגש אותו פעם אחת "לשיחת נימוסין". מכל אלה הסיק בית המשפט, "בזהירות רבה", "כי הכספים שהועברו על-ידי [דנקנר] לבן-עמרה אינם דווקא בבחינת כספים לגיטימיים" (הכרעת הדין, עמ' 626).
--- סוף עמוד 477 ---
34. מה ניתן לקבוע בהסתמך על האמור? חברי השופט נ' הנדל התייחס להתקשרות עם בן-עמרה (ולפגישה שהתקיימה בין דנקנר לבין אפרתי, שבה אדון בהמשך) באומרו כי אלו "מעוררות, אולי, סימני שאלה; אך בכל הכבוד אין בעניינים אלו כדי לשפוך אור על עיקרי הדילמות בתיק שלפנינו [...] באשר לבן-עמרה, הקשר בינו לבין דנקנר איננו במרכז העניין. כל שעולה הוא שדנקנר מצא לנכון לשלם למאכער נוסף על סמך יכולותיו, ואין בכך כדי להצביע על קיומו של מעשה פלילי או התנהגות עבריינית" (פסקה 24 לחוות דעתו). במקום אחר ציין חברי את ההתקשרות עם בן-עמרה כחלק מן הראיות שאינן בעלות משקל ממשי ואינן נוגעות במישרין ללב הסוגיה העיקרית (פסקה 24 לחוות דעתו).
35. נראה לי כי בכך צמצם חברי את משמעות הדברים בעניינו של בן-עמרה. להשקפתי, העובדה שגם לבן-עמרה, קרוב משפחה נוסף של רבין ואפרתי – אשר לא הוכח כי ביצע דבר מה ממשי תמורת השכר המופלג שקיבל – ראה דנקנר להעביר סכומי כסף ניכרים מטעמים בלתי מוסברים, לשון זהירה – מחזקת את טענת המאשימה בעניין תכלית ההתקשרות בין דנקנר לבין רבין. כך אף אם לא מאמצים את התזה שהציעה המאשימה בסיכומיה בבית המשפט המחוזי, שלפיה הכספים ששולמו לבן-עמרה נועדו למעשה לרבין, שכן אלה שולמו על ידי דנקנר חודשים לפני הפגישה ביניהם (עמ' 35 לסיכומי המאשימה בבית המשפט המחוזי).
36. מתברר אפוא כי התקשרותו של דנקנר עם רבין הייתה חריגה בכל קנה מידה, בהינתן שהיעדר הסכם כתוב ודרך הבאת ההתקשרות לאישור וליידוע אורגני החברה לא היו שגרתיים עבור החברה או עבור דנקנר. לכך ניתן להוסיף כי גם סביב התקשרויות אחרות של דנקנר שנעשו בדרכים דומות (ההתקשרות עם גולדמן וההתקשרות עם בן-עמרה) מרחפים סימני שאלה, ולכל הפחות ניתן לומר כי לא היה בהן כדי להפיג את החשד העולה מאופן ההתקשרות עם רבין ועם חברת ש.א.ד.
(ג) פגישת דנקנר-רבין-אפרתי
37. חברי השופט נ' הנדל הזכיר בחוות דעתו את הפגישה המשולשת בין דנקנר, רבין ואפרתי. כפי שציין חברי, פגישה זו לא צוינה ביומניהם של דנקנר או אפרתי, והתקיימה במשרדיו של רבין – על אף שדנקנר נהג לקיים את פגישותיו במשרדו או במקומות ציבוריים, ואפרתי אף הוא נהג לקיים פגישות במשרדו או במסגרת רשמית אחרת (פסקה 23 לחוות דעתו). כאמור מעלה, חברי לא מצא בכך תימוכין לגרסת המאשימה, שכן אף שראה בפגישה זו כזו המעוררת, "אולי", סימני שאלה, דעתו הייתה
--- סוף עמוד 478 ---
כי אין בה, כמו גם בראיות אחרות שסקר במסגרת מקבץ הראיות השלישי, "כדי לערער את תזת ההגנה במידה כזו שתהפוך אותה לבלתי סבירה" (פסקה 24 לחוות דעתו).
38. גם בעניין זה דעתי שונה. לטעמי, פגישה זו מתיישבת עם התזה שהציגה המדינה ומחזקת אותה. טרם ניגע בפגישה לגופה, ראוי לציין כי דנקנר לא מיהר לספר בחקירותיו במשטרה כי מקום המפגש היה במשרדיו של רבין (ראו הכרעת הדין, עמ' 635). התפתלותו בעניין זה הייתה מורגשת: תחילה הוא ציין כי מדובר בפגישה שהתקיימה "ליד ויסוצקי בתל-אביב", ורק בהמשך, משנשאל במפורש, אמר:
"תשובה: הפגישה הייתה במשרד ליד רחוב החשמונאים. אני לא יודע באיזה משרד.
שאלה: של מי המשרד הזה?
תשובה: אני לא יודע.
שאלה: מדוע פגישה עם מנהל מינהל מקרקעי ישראל מתקיימת במשרד שם?
תשובה: הציעו לי שהפגישה תתקיים שם.
שאלה: רבין הציע.
תשובה: אני לא זוכר אם רבין הציע או אפרתי" (ת/612 ש' 554-548).
39. גם אפרתי מסר במשטרה כי אינו זוכר פגישה עם דנקנר במשרדי רבין ברחוב החשמונאים, הגם שאישר כי ביקר במשרדו של רבין בכמה הזדמנויות (ת/622 ש' 50-44).
40. דומה שלא לחינם עשו כך השניים. כפי שעולה גם מתיאורו של חברי, פגישה זו הייתה חריגה ביחס לנפשות הפועלות. אפרתי ציין בחקירותיו במשטרה כי לא נהג לפגוש אנשים ללא צוות מקצועי (ת/620א, עמ' 62 ש' 23-21). מזכירתו של אפרתי, קרני דר, תיארה את אורחותיו של האיש שבשורותיו עבדה כך:
"אפרתי לא נפגש אף-פעם עם אנשים שביקשו להיפגש איתו באופן פרטי, אישי, מחוץ למשרד. כל הפגישות של אפרתי הידועות לי נערכו במסגרות ציבוריות, ידועות ומוכרות. זה גם עיקרון אצלו. אני מוכרחה להגיד שהיו אנשים שביקשו ממני לתאם לו פגישה על כוס קפה או אצלם והוא התנגד בצורה עקרונית והפגישות שלו היו רק במשרד או במקומות רשמיים" (ת/718 ש' 170-165).
41. בדומה, מחקירותיו של דנקנר במשטרה מתברר כי גם הוא לא הרבה בפגישות במשרדים פרטיים – שלא במשרדו או במקומות ציבוריים:
--- סוף עמוד 479 ---
"שאלה: נראה לנו תמוה מדוע אתה מקיים עם אפרתי פגישה במשרד פרטי כלשהו, בשעה שאתה נושא משרה בכיר בבנק הפועלים ובתעשיות מלח ואפרתי הוא מנהל המינהל. מדוע לא להיפגש בבנק, או מקום ששייך למינהל, מדוע לבצע זאת במחשכים?
תשובה: אני חושב ששום פגישה לא היתה במחשכים, כי הרי הכל ממילא כתוב וברור, לא היה שום ניסיון להסתיר. הפגישה נקבעה באופן רגיל, לא באיזשהי צורה לא סבירה.
שאלה: אבל אתה לא נוהג להיפגש בצורה כזו. אתה נהגת להיפגש בבנק הפועלים, אתה נוהג להיפגש בבתי קפה, במקומות ציבוריים. לא במשרד פרטי של מאן דהוא.
תשובה: אני לא חושב שזה נכון, היו מקרים, אולי לעיתים יותר נדירות, שנפגשתי גם במשרדים פרטיים" (ת/613 ש' 37-27).
לכל אלה יש להוסיף, כאמור, כי פגישה זו נעדרה מיומנם של אפרתי ודנקנר (הכרעת הדין, עמ' 635) – שתי דמויות שניתן להניח לגביהן כי עיסוקיהן הרבים הצריכו אותן לניהול יומן קפדני.
42. עינינו הרואות: שלושת הגורמים המעורבים – רבין, דודו אפרתי ודנקנר, המשלם לראשון בנדיבות, נפגשים במשרדו של מי שתואר על ידי דנקנר כ"מאכער" – פגישה שלא תועדה ביומניהם ושנשתכחה מזיכרונם בחקירות המשטרה. לטעמי, חריגותה של פגישה זו – שהתקיימה אצל אותו "יהודי פשוט", רבין, ולא במשרדו של מנהל המינהל או במשרדו של יו"ר דירקטוריון תעשיות מלח בבנק הפועלים שבו מילא כמה תפקידים בכירים; הניסיון להסוות את דבר קיומה של הפגישה, ולהעלימה מיומניהם של אפרתי ודנקנר; והאופן שבו ניסו שני אלה להתנער ממנה בחקירותיהם במשטרה – כל אלה מלמדים על סברת השלושה כי ישנו דבר מה פסול בהתנהלותם.
(ד) מכתב אפרתי, שליחתו לרבין בפקס והתשלום הראשון מדנקנר
43. הזכרנו קודם לכן את מכתב אפרתי ליועץ המשפטי לממשלה (סומן ת/639). המכתב נושא תאריך 15.5.2003, והוא נשלח ליועץ כחודשיים לאחר שהתבקשה התייחסותו המקצועית של המינהל לעסקת קרקעות המלח (ראו מכתבה של עו"ד אורית סון, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה אותה עת (להלן: עו"ד סון), מיום 5.3.2003, שסומן נ/524). במכתבו זה ביקש אפרתי להאיץ את סיום בדיקת טיוטת ההסכם המפורט שהתגבש בין המינהל לבין תעשיות מלח, בציינו, בפתח המכתב, כי
--- סוף עמוד 480 ---
"חלפו למעלה משנתיים מאז הונחה המינהל להימנע מלחתום על טיוטת ההסכם המתוקן שהתגבש בינו לבין חברות המלח". במכתב הביע אפרתי עמדתו שלפיה יש לאשר את העסקה ולחתום על ההסכם המפורט עם תעשיות מלח, שכן "ההסכם משקף הסדר המיטיב עם המינהל משמעותית".
44. כאמור, מועד שליחת המכתב הוא יום 15.5.2003. מועד התשלום הראשון לרבין הוא יומיים קודם לכן (ביום 13.5.2003 הפיקה חברת ש.א.ד חשבונית על סך של רבין 250,000 ש"ח בעבור "ייעוץ מקצועי"). יום לאחר שליחתו הועבר המכתב, בפקס, מלשכת אפרתי לרבין. מזכירתו של אפרתי מסרה במשטרה כי "יכול להיות שמאיר [רבין – ע' פ'] ביקש ממני או מאפרתי שנשלח לו", ובכל מקרה, הדגישה, "לא הייתי שולחת למאיר פקס בלי אישור של אפרתי" (ת/719 ש' 51-50). דנקנר אישר את התשלום לרבין ביום 20.5.2003. ביני לביני נפגשו דנקנר ורבין פעמיים (פגישות מהימים 13.5.2003 ו-19.5.2003) בבנק; ובאותם ימים ממש שוחחו אפרתי ורבין תכופות בטלפון (שיחות מהימים 13.5.2003; 15.5.2003; 16.5.2003; 21.5.2003; ו-26.5.2003). בית המשפט המחוזי עמד על כך שמכתבו של אפרתי נועד לקדם את אישור ההסכם בין הצדדים; וקבע כי נסיבות התשלום הראשון – 250,000 ש"ח – מתיישבות עם עמדת המאשימה (הכרעת הדין, עמ' 637).
45. חברי, השופט נ' הנדל, אשר סקר את מכתב אפרתי לצד כמה עניינים נוספים, קבע כי "מקבץ הראיות הנוכחי" (הכוונה היא למקבץ שכונה "נסיבות ההתקשרות בין דנקנר ורבין") "מעורר חשד מסוים באשר לנסיבות ההתקשרות בין רבין לדנקנר", ברם "[]עדיין, לטעמי, חשד זה איננו מספיק כדי לאיין את הספק הסביר שהציגה הסנגוריה" (פסקה 22 לחוות דעתו). בעניין זה הטעים חברי כי "יש לזכור כי אפרתי עצמו זוכה [...] יש היגיון מסוים בטענה לפיה אם לא הוכח שאפרתי הוציא את המכתב בעקבות שוחד – נחלשת העמדה הגורסת כי דנקנר ורבין התקשרו ביניהם לצורכי תיווך בשוחד". עוד הוסיף חברי כי "[...] המכתב מטעם אפרתי ליועץ המשפטי לממשלה יצא כחלק מהליך סדור שהתקיים אצל הרשויות: עו"ד סון, מטעם היועץ למשפטי לממשלה, פנתה לאפרתי זמן-מה קודם לכן וביקשה לברר את הכדאיות הכלכלית של עסקת קרקעות המלח [...] המכתב [...] הוכן בסיוע אנשי המקצוע של המִנהל [...] ולבסוף, אף המדינה מסכימה כי מכתב זה שיקף נכונה את עמדתו המקצועית של המִנהל [...] נתונים אלו מעניקים תשתית ראייתית סבירה לעמדת ההגנה, ולפיה הוצאת המכתב לא הייתה כרוכה בעבירות של שוחד ותיווך לשוחד" (שם).
--- סוף עמוד 481 ---
46. איני שותף לעמדת חברי. ראשית, לעניין זיכוי אפרתי; אכן, אפרתי זוכה מן האישום שיוחס לו – שלפיו קיבל כספי שוחד מרבין (שמקורם בדנקנר). כלומר, מה שלא עלה בידי המאשימה להוכיח הוא כי אפרתי קיבל לידיו סך של 45,000 ש"ח מדנקנר באמצעות רבין. ברם אין בכך רבותא, שכן האישום נגד דנקנר ורבין בנגזרת שבה מתמקדת חוות דעת זו – "שוחד הנעה" – שונה. מן העובדה שאפרתי לא קיבל לידיו כספי מזומן מרבין ברי כי אין לגזור כי לא הופעל עליו לחץ או כי לא היה נתון לניסיונות השפעה מצד רבין, קרוב משפחתו, לסייע לתעשיות מלח בקידום העסקה. עוד אין לגזור מכך כי אפרתי לא עשה מעשה לטובת העניין. שנית, לא נעלם מעיניי כי המדינה אינה כופרת בכך שעמדת המינהל תמכה באישור העסקה. אלא שחשוב לשים אל לב כי למכתבו זה של אפרתי משמעות מרחיקת לכת בכל הקשור לאישור העסקה, בייחוד בשים לב ל"קפאון" המתמשך בקידום העסקה באותה עת (ראו קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה לאחר דו"ח מבקר המדינה לא חלה התקדמות כלשהי בנוגע לטיוטת ההסכם המפורט בין תעשיות מלח לבין המינהל: הכרעת הדין, עמ' 636; ראו גם עדות דנקנר עצמו בעניין זה: פרוטוקול הדיון, עמ' 8402 ש' 20-19). ונזכור כי חודשיים ימים חלפו מאז מכתבה של עו"ד סון ועד לתשובת המינהל, שיצאה בחתימת אפרתי עצמו. מועד הוצאת המכתב, סמוך לתשלום לרבין, והתקשורת הרבה שהתקיימה סביב שליחתו בין כל המעורבים, מחזקים, לטעמי, את הסברה שלפיה – בצד גורמים אפשריים נוספים – רבין פעל "להניע" את אפרתי לטובת שולחו.