47. תימוכין ברורים לקביעה זו ניתן למצוא, להשקפתי, בעובדה שיום לאחר שליחתו של המכתב – בהוראת אפרתי – נשלח עותק ממנו לרבין. ואמנם, בחוות דעתו לא התעלם חברי מהעברת עותק המכתב לידי רבין בהוראת אפרתי, העברה שאותה הגדיר כ"נקודה הדורשת בירור". אלא שלפי קביעת חברי, אף ש"העסקת מאכער במטרה להשיג מידע פנימי חסוי – עלולה לכאורה להיחשב לעבירה של תיווך בשוחד", אין מקום "להרשיע בתיק זה בהתבסס על העברת עותק מהמכתב". זאת, בין היתר מן הטעם שלשיטתו סוגיית העברת עותק מהמכתב לא עמדה במוקד טיעוניהם של הצדדים; ומשלא הוכחו כל יסודות העבירה ביחס להעברת עותק המכתב. לעמדת חברי, "הפעולה כשלעצמה איננה מגלה על פניה עבירה, אלא לכל היותר ראיה נסיבתית – שאיננה עומדת במרכז – לפיה רבין ואפרתי היו בקשרי עבודה סביב עסקת תעשיות המלח. כפי שהוסבר לעיל, נתון זה כשלעצמו איננו מהווה עבירה או בהכרח ראיה נסיבתית בעלת משקל" (פסקה 22 לחוות דעתו).
--- סוף עמוד 482 ---
48. לטעמי מוקד הדיון בענייננו שונה. לעומת חברי, אני איני מבקש לראות בעצם הוצאת המכתב עילה להרשעת המערערים בעבירת התיווך בשוחד בשל היות המכתב "מידע פנימי חסוי" (אם אמנם כך). כפי שציינתי קודם לכן, לגבי עבירת התיווך בשוחד אין זה הכרחי כל עיקר להוכיח כי עובד הציבור פעל הלכה למעשה במשוא פנים או בהפליה, ועל כן אין זה משנה אם שליחת המכתב כשלעצמה היוותה הוצאת מידע פנימי חסוי מבין כתלי הרשות. החשוב בנקודה זו הוא כי שליחת מכתב אפרתי לרבין בסמוך לאחר הוצאתו, בשים לב למועד קבלת התשלום מצד דנקנר והתכונה במועדים הרלוונטיים בגזרת דנקנר-רבין-אפרתי, מעידה על הטעמים שביסוד העסקתו של רבין, שכללו הרבה למעלה מ"קשרי עבודה" סביב עסקת תעשיות מלח.
49. נקודה נוספת ראויה להדגשה בהקשר זה. התייחסתי קודם לכן לנפקות היעדרו של הסכם כתוב בין רבין לבין דנקנר (או תעשיות מלח). גרסתו של דנקנר, כפי שזו נשמעה לראשונה בבית המשפט המחוזי, הייתה כי בשלב מסוים סיכם עם רבין את "המסגרת הכוללת", ובעניין זה "דבר אחד היה בטוח – הייתה אבן דרך אחת שהיא הייתה אבן דרך מרכזית, שזה אישור מועצת מקרקעי ישראל. שאכן אם נראה, מועצת מקרקעי ישראל נתנה החלטה" (פרוטוקול הדיון, עמ' 8442 ש' 24-22; ראו גם הכרעת הדין, עמ' 633). האמנם התשלום הראשון עולה בקנה אחד עם "אבן דרך" זו?
50. עמדתי לעיל בקצרה על נסיבות התשלום הראשון לרבין, ובהקשר דנן יאמר רק זאת: ת/412ב הוא חשבונית על סך 250 אלף ש"ח מיום 13.5.2003. על גבי חשבונית זו רשם דנקנר ביום 20.5.2003 לסמנכ"ל הכספים, קדישי, "מאשר את החשבון לתשלום מידי". דנקנר הנחה בנושא זה את קדישי גם טלפונית (ראו ת/614 ש' 197-196; ת/412ג). התשלום האמור, שניתן לרבין בחודש מאי 2003, אינו מתיישב, כמובן, עם "אבן הדרך" שעליה הצהיר דנקנר – אישור העסקה במועצת מקרקעי ישראל. כאמור מעלה, אישור המועצה ניתן רק בחודש אוקטובר אותה שנה. זאת, לעומת סמיכות הזמנים המפתיעה (ואולי אין היא מפתיעה כלל) בינו לבין מועד שליחת המכתב מאת אפרתי ליועץ המשפטי לממשלה, שבא כמה ימים לאחר הוצאת החשבונית לש.א.ד. כפי שציין בצדק בית המשפט המחוזי, תשלום זה – שדנקנר לחץ לשלמו, בכתובים ובעל פה, במהירות רבה – "מתיישב עם פעילותו [של אפרתי] לטובת תעשיות מלח" (הכרעת הדין, עמ' 636).
51. סופו של חלק זה של הדיון: התשלום הראשון לרבין (דרך חברת ש.א.ד) ניתן בסמוך למועד משלוח מכתב אפרתי, במועד שאינו מתיישב עם "אבן הדרך המרכזית"
--- סוף עמוד 483 ---
שעליה הצהיר דנקנר – אישור מועצת מקרקעי ישראל; למכתב אפרתי הייתה משמעות רבה ביחס לעסקת תעשיות מלח, נוכח ה"קפאון" המתמשך בקידום העסקה באותה עת; ועותק של מכתב אפרתי נשלח לרבין יום לאחר שליחתו ליועץ המשפטי לממשלה, בהוראת דודו אפרתי. אירועים אלו מתיישבים עם גרסת המשיבה שלפיה המטרה להניע את אפרתי למשוא פנים או להפליה הייתה הטעם שביסוד העסקתו של רבין על ידי דנקנר.
(ה) העברת התשלומים לחברת ש.א.ד וחשבוניות "ייעוץ מקצועי"
52. הצדדים אינם חולקים על כך שחברת ש.א.ד, שבבעלות עד המדינה דכנר, שימשה צינור להעברת הכספים לרבין. על גבי החשבוניות שהוצאו מטעם חברת ש.א.ד לטובת תעשיות מלח נכתב "ייעוץ מקצועי" (ת/412ב, ת/415ב ו-ת/420ג. על האחרונה נכתב "ייעוץ" בלבד). חברי, השופט נ' הנדל, עמד על כך ש"דנקנר העביר כספים דרך חברה של עד המדינה, אך מעשית נעזר רק בשירותיו של רבין" (פסקה 22 לחוות דעתו). אציין כי רבין גרס בבית המשפט המחוזי וגם בהליך זה כי דכנר עצמו גילה מעורבות פעילה בעסקת תעשיות מלח. מנגד, מזכירתו של דכנר, שרון פוחס, העידה כי דכנר מעולם לא נתן שירותים לדנקנר. בית המשפט המחוזי דחה לחלוטין את גרסתו של רבין והעדיף בעניין זה את גרסתו של עד המדינה, ובממצא עובדתי זה לא ראיתי להתערב (ראו הכרעת הדין, עמ' 313; עמ' 629; ת/711, עמ' 25 ש' 15-6; עמ' 27 ש' 38-31; פרוטוקול הדיון, עמ' 5004 ש' 28-27).
53. יחד עם זאת, לעמדת חברי, אין בנתון זה כשלעצמו כדי לשפוך אור על שאלת טיב העברת הכספים מדנקנר לרבין. הגם שחברי סבר כי ייתכן שיש "קושי מסוים" בכך שדנקנר נעזר רק בשירותיו של רבין, בעוד שעד המדינה הוחזק על ידי כל הנוגעים בדבר כבר-סמכא מופלג בענייני מקרקעין, הוא מצא כי אפשר שדכנר תמך בבחירת רבין כמקדם הפרויקט משום שטיב פעולותיו של רבין לא דרש מומחיות ברף הגבוה שאפיין את יכולותיו של דכנר; או כי הדרך הנוחה ביותר להעברת הכספים הייתה באמצעות ש.א.ד (פסקה 22 לחוות הדעת של חברי).
54. בעניין זה מקובל עליי הילוכו של חברי שלפיו הייתה יכולה להיות הצדקה מסוימת להעדיף העסקת "מאכער" מן הסוג שנטען שהיה רבין על פני העסקת דמות כדכנר. אף שדומה שלא יימצא חולק על כך שכישוריו של דכנר עלו על אלה של רבין, אכן לעיתים עדיף "חתול רחוב" (בלשונו של דנקנר כמבואר להלן) על פני רב האומן המנוסה (הדורש שכרו בהתאם). דא עקא, מרכז הכובד הוא בשאלה מדוע נדרשה בכלל
--- סוף עמוד 484 ---
העסקת רבין דרך החברה שבבעלות דכנר והוצאת החשבוניות שעל גבן נכתב "ייעוץ". כעולה מהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, חברת ש.א.ד לא סיפקה שירותי "ייעוץ" לדנקנר ולחברת תעשיות מלח, אלא סיפקה כסות חשבונאית להעברת כספים אלה (נושא ה"ייעוץ" יפורט בהרחבה בהמשך). כממצא עובדתי נקבע בהכרעת הדין כי החשבוניות שהעבירה חברת ש.א.ד לחברת תעשיות מלח היו חשבוניות כוזבות. עוד נקבע כי בהוראת דנקנר, נכללו המסמכים הכוזבים במערכת החשבונאית של חברת תעשיות מלח, ומשכך נקבע כי הלה עבר עבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד (הכרעת הדין, עמ' 315; עמ' 649).
55. עטיפת הכספים באצטלה חשבונאית לגיטימית כביכול מטשטשת את מקורם ומערפלת את יעדם. אכן, "לו [...] השיק שהוציאה חברת תעשיות מלח [היה עובר] ישירות לידיו של מקבל השוחד ומשם לחשבון הבנק שלו, מבלי לבצע כל פעולת הסוואה, היה הקשר הפסול נחשף לעיני כל מי שיתבונן ברישומי הבנק. רישומים שהיה בהם כדי להצביע על הפקדת שיק מנותן השוחד לחשבון המקבל" (סעיף 245 לעיקרי טיעון המדינה). על פני הדברים, הוצאת חשבוניות מסוג זה מתאימה למערכת יחסים מושחתת שבמסגרתה עוברים כספים לא לגיטימיים – מערכת יחסים הדורשת, לשם הסתרתה מרשויות החוק, לבוש עסקי כוזב.
56. סיכומו של עניין זה: "ערבוב" הכסף שהועבר לרבין במחזור העסקי של חברה שבשליטת דכנר והוצאת חשבונית בכסות של "שירותי ייעוץ" עבורו מחזקת את הסברה שלפיה הצדדים היו ערים לכך שבגין העברת הכספים נדרש רבין לבצע פעולות פליליות, ועל כן היא תומכת במסקנה שלפיה הכספים שהועברו לרבין לא הועברו לו בשירות תכלית לגיטימית.
(ו) עדות עד המדינה
57. בית המשפט המחוזי אימץ את עדותו של עד המדינה בעניין תפקידו בפרשת תעשיות מלח וקבע כי תפקידו היה "טכני, שולי". פועלו התמצה, כך נקבע, בסיוע לרבין, על פי בקשתו, "להעביר כספי השוחד בצינור חשבונאי לגיטימי. צינור שיאפשר הזרמת הכספים מתעשיות המלח לרשותו של [רבין], וממנו ל'יעדם'" (הכרעת הדין, עמ' 313). בבית המשפט נשאל עד המדינה על שידע בפרשה זו. הוא העיד כי היה ברור לו שהכספים שהועברו לרבין הם כספי שוחד, והוסיף כי לא היה לדעתו כל הסבר אחר להעברת הכסף. עוד העיד כי רבין אמר לו שחלק מהכסף מיועד לאפרתי: "מאיר [רבין – ע' פ'] אמר לי שחלק מהכסף מיועד לדוד שלו, עבור כל העזרה שהוא מקדיש לדני
--- סוף עמוד 485 ---
דנקנר" (פרוטוקול הדיון, עמ' 622 ש' 9; ראו גם אמרה נוספת של עד המדינה: "הוא [רבין] אמר לי אחר כך שהוא מסר לדוד שלו [אפרתי] כספים. לא נכנסתי שוב, כמה". פרוטוקול הדיון, עמ' 631 ש' 28).
58. חברי ציין כי אמירת דכנר שלפיה היה ברור לו שמדובר בכספי שוחד היא עדות סברה שאיננה קבילה; ואילו אמרתו כי רבין ציין בפניו כי חלק מהכסף מיועד לאפרתי היא עדות על הודאת חוץ – שהיא עדות קבילה (פסקה 25 לחוות דעתו). לכך אני מסכים. לאחר זאת הדגיש חברי את החולשה בעדות, החולשה בעד והחולשה הדיונית (העדר האפשרות של דנקנר לחקור את עד המדינה חקירה נגדית) – ובהינתן אלה, כך חברי, "על רקע אופיו של עד המדינה, העדר חקירה נגדית מקבל משקל ואף משקל רב. לכן הזהירות של בית המשפט המחוזי והתביעה – מתחייבת על פי נסיבות המקרה" (שם).
כלום ניתן להעניק משקל – גם אם מוגבל – לעדותו של דכנר? כשלעצמי, סבורני כי יש להבחין בהקשר זה בין דנקנר לבין רבין. אמרתו של רבין בפני עד המדינה מהווה עדות מפי השמועה בעניינו של דנקנר. לעומת זאת, כפי שציין חברי, בעניינו של רבין היא ראיה קבילה. לכך יש להוסיף כי לדנקנר אמנם לא הזדמן לחקור בחקירה נגדית את דכנר, אך רבין השלים חקירה נגדית מלאה שלו. בנסיבות אלו נראה לי כי לגבי רבין ניתן – בכל הזהירות המתחייבת – לעשות בעדות זו שימוש (ראו פסקה 54 לחוות דעתי בעניין לופוליאנסקי; פסקה 6 לחוות דעתי בעניין שטרית).
59. לדעתי בדברים שהשמיע רבין לדכנר – כפי שהעיד עליהם דכנר – יש כדי להצביע על כוונותיו הפליליות של רבין (וזאת הגם שכאמור איני מוצא מקום להרשיע את דנקנר או את רבין בתיווך ב"שוחד כסף", כפי שאולי משתמע מדברי דכנר על שאמר לו רבין). לאמור, עדות זו של דכנר תומכת בביסוס תפיסתו של רבין עצמו את מעשיו ואת כוונתו הפלילית. יתרה מכך, במישור העובדתי ניתן לראות בעדותו של דכנר תמיכה לכך שהכספים שהועברו מתעשיות מלח באמצעות חברת ש.א.ד נועדו למעשה לרבין; וכי השימוש בחברת ש.א.ד היה כוזב ונעשה למטרות הסתרה בלבד. ואדגיש כי האמור בעניין זה הוא בבחינת למעלה מן הצורך, שכן לדעתי הרשעתו של רבין עומדת גם מבלי נדבך זה.
(ז) פניות רבין לאפרתי לקראת "התפוצצות" הפרשה
--- סוף עמוד 486 ---
60. עוד טרם החלה החקירה הגלויה בפרשה זו, פנה רבין לאפרתי ושיתף אותו בכוונת עד המדינה דכנר לפנות למשטרה. רבין הזהיר את אפרתי מפני האזנות סתר, והודיע לו כי בכוונתו לשמור בחדרי החקירות על זכות השתיקה. בית המשפט המחוזי עמד, במסגרת הדיון בעניינו של אפרתי, על כך שאפרתי "לא נחרד במקומו ולא איבד שלוותו גם שלטענתו הינו נקי, ישר דרך ובר לבב", ומצא כי העובדה שאפרתי "לא דחה בביטול" את הזהרותיו של רבין מתיישבת עם עמדת המאשימה (הכרעת הדין, עמ' 660-659; ת/618 ש' 491-483).
61. להשקפתי, יש מקום לייחס משקל לשיחה זו שהתקיימה בין רבין לבין אפרתי, אך לא בהיבט שעליו עמד בית המשפט המחוזי. כפי שציין בצדק חברי השופט נ' הנדל בעניין אולמרט, אי נכונות לשתף פעולה עם "ניסיון סחיטה" (ובענייננו: עם ניסיונות הזהרה) אינו מחזק את ראיות התביעה, ואולי להפך (פסקה 54 לחוות דעתו בעניין אולמרט). הדגש לטעמי הוא בכך שרבין ראה מלכתחילה להזהיר את אפרתי מפני האזנות סתר, ומדוע? "כדי שאקח את זה בחשבון אם הוא חושב שאני מדבר על משהו שאני לא רוצה שיאזינו", כלשונו של אפרתי (ת/618 ש' 491-490). פנייה זו של רבין לאפרתי – להבדיל מתגובתו של אפרתי אליה – מעידה על כך שלמצער בעיני רבין היה לאפרתי ממה לחשוש. בכך, לדעתי, יש כדי לתמוך בדעה שלפיה הקשר בין אפרתי לבין רבין בהקשר זה לא היה קשר שתכליתו לגיטימית (למצער – לא כולה לגיטימית), לכל הפחות בעיני רבין עצמו.
(ח) בשולי הדברים – הקלטת רבין
62. חברי הזכיר בחוות דעתו כי רבין עצמו הוקלט (ת/479) כאשר הוא משמיע "דברים המלמדים לכאורה על מעשי שוחד" (פסקה 23 לחוות דעתו של חברי, שם גם מובא הקטע הרלוונטי לענייננו). בעניין זה סבר חברי כי רבין לא מסר במהלך ההקלטה פרטים ספציפיים, ודאי לא כאלה הנוגעים לפרשת קרקעות המלח, ועל כן לא ראה לייחס לה משקל (שם, פסקה 24). לכך אני מסכים, ולא מצאתי להרחיב מעבר לנימוקים שהציג חברי.
סיכום ומסקנות
--- סוף עמוד 487 ---
63. כעת יש לבחון מה נמצא לנו ב"סל הראיות". בשלב זה יש לצרף ראיה לראיה ולהרכיב אותן כמעשה תצרף זו על גבי זו. תמצית הדברים היא זו: דנקנר ידע על הקשר המשפחתי שבין רבין לבין אפרתי ושיקר בנוגע לכך; ההתקשרות עם רבין נעשתה באמצעות חברת ש.א.ד; התשלום תועד בספרי ש.א.ד תחת כסות של "ייעוץ" ו"ייעוץ מקצועי", אף שהחברה לא סיפקה כל ייעוץ שכזה; לא הוכח כי רבין ניחן בכישורים רלוונטיים החורגים בהרבה מקשריו לאפרתי; ההתקשרות עם רבין נעשתה ללא הסכם כתוב – בניגוד לשגור בתעשיות מלח; תמורת העסקתו קיבל רבין סכום ניכר – 1,300,000 ש"ח – וזאת ללא שעלה בידי המערערים להצביע על מתווה ברור לתשלומו או על שירות מסוים שרבין נדרש להעניק בגינו; התשלום הראשון לרבין ניתן עוד לפני השגת "אבן הדרך" שעליה הצהיר דנקנר – אישור המועצה לעסקת קרקעות המלח; דרך הבאת ההתקשרות עם רבין לאישור ולידיעת אורגני החברה הייתה חריגה – הן ביחס לנורמות המצופות מחברה בסדר גודל שכזה, הן ביחס לנהוג בתעשיות מלח; כל השוואה להתקשרויות שנערכו באופן דומה – עם גולדמן ועם בן-עמרה – רק "צובעת" את ההתקשרות עם רבין בצבעים מחשידים; פגישת דנקנר-רבין-אפרתי נעשתה במקום לא שגרתי, נעדרה מיומנם של דנקנר ואפרתי והצדדים לפגישה ניסו לטשטש את קיומה ואת תוכנה לאורך ההליך; וקיימת סמיכות זמנים משמעותית בין אחד ממועדי התשלום לרבין (דרך חברת ש.א.ד) לבין שליחת מכתב אפרתי ליועץ המשפטי לממשלה, שעותק שלו נשלח לרבין ללא הסבר.