86. אציין כי אפשר שבכך שונה גישתי מגישת חברי השופט נ' הנדל, וייתכן שמכאן גם נגזרת התוצאה השונה שאליה אנו באים בתיק זה. חברי קובע בחוות דעתו כי הוא איננו רואה "כיצד המכלול הראייתי שולל, מעבר לכל ספק סביר, כל תכלית לגיטימית של העברת הכספים" (פסקה 20 לחוות דעתו. ההדגשה הוספה – ע' פ'). כעולה מאופן הצגת הדברים עד כה, איני סבור כי זו השאלה שאותה יש להציג, ועל כן נראה לי כי לא זו המשוכה שעלינו להציב בפני המאשימה. השאלה הרלוונטית היא, כך אני סבור, אם המכלול הראייתי מצביע על כך שטעם אחד בין יתר הטעמים שעמדו ביסוד העסקתו של רבין היה גם הרצון להגיע דרכו לאפרתי ולהביאו לפעול לטובת תעשיות מלח, תוך חריגה מנהלי המינהל הרגילים, בשירות חברת תעשיות מלח ובשירות האינטרס של דנקנר עצמו. דעתי היא כאמור כי המכלול הראייתי מוכיח – מעבר לכל ספק סביר – כי התכלית הלגיטימית של העסקת רבין, ככל שהייתה בכלל כזו, לא הייתה התכלית העיקרית מאחורי העסקתו, ולב העניין היה הקשר בינו לבין דודו אפרתי. די בכך כדי להרשיע את דנקנר בעבירת התיווך בשוחד (לפי סעיף 295(ג) בנסיבות ס"ק (ב) לחוק העונשין).
87. בעניינו של רבין ההרשעה מחייבת לסלק מהדרך טענה אחת שהשמיע. כפי שציין גם חברי השופט נ' הנדל (פסקה 31 לחוות דעתו), רבין טוען בערעורו כי אף שאין מחלוקת על כך שסך של כ-1.3 מיליון ש"ח הועבר מחברת תעשיות מלח לחברת ש.א.ד, הוא עצמו לא קיבל לידיו את הכספים האמורים. בנסיבות אלו – זו טענתו של רבין – לא השתכללה בעניינו עבירה של קבלת שוחד על ידי מתווך. רבין מתבסס בדבריו על שתי קביעות שהוזכרו בגזר הדין של בית המשפט המחוזי, שלפיהן "לא הוכח כמה מתוך סך סכומי הכסף שניתנו לו הועברו על-ידו בסופו של הליך לעובדי ציבור" ו"לא הוכח כמה מתוך סך כספי השוחד שעברו תחת ידו נותרו באמתחתו, אם בכלל" (גזר הדין, עמ' 38). לדעתי מקביעות אלו עולה כי רבין קיבל לידיו את התשלום מחברת תעשיות מלח, אף שנותר חוסר בהירות ביחס לגובה הסכום שהועבר ישירות לכיסו. על כל פנים, גם לגופו של עניין נראה לי כי אין ממש בטענה. נזכיר כי לפי שקבע בית המשפט המחוזי (קביעה שממנה לא ראינו לסטות) רבין פעל לבדו מול דנקנר והעברת הכספים דרך חברת ש.א.ד הייתה בגדר "כסות חשבונאית" בלבד. הטענה כאילו רבין לא ראה כל תמורה בגין עבודתו זו וכל הכסף – ששולם בשלושה תשלומים שנפרשו על פני למעלה מ-8 חודשים – נותר בחברת ש.א.ד, מבלי שרבין נוטל למצער חלק ממנו – אינה משכנעת. הוסף לכך כי לאורך שנות עבודתו אצל עד
--- סוף עמוד 499 ---
המדינה פרט רבין שיקים בסך כולל של כ-40 מיליון ש"ח בקרוב (פרוטוקול הדיון, עמ' 6662 ש' 11-10); וכי בחודשים יוני-יולי 2003 לבדם (סמוך לאחר העברת התשלום הראשון מדנקנר לרבין, באמצעות חשבונית ש.א.ד) פרט רבין אצל חלפנים שונים שיקים של עד המדינה בסך של 655,250 ש"ח – מרביתם לפקודת רבין וחלקם מחשבונו הפרטי של עד המדינה (לדוגמא ת/811א ו-ת/811ב). כלומר, באותה עת ממש הגיעו לידי רבין כספים רבים מדכנר. גם אם לא ניתן לקבוע אפוא מהו הסכום המדויק שמצא את דרכו לרבין, אין בכך כדי לשנות מן המסקנה שניתן לראות בו "מקבל" במובנו של מונח זה בסעיף 295(ב) לחוק העונשין בהתקיים יתר התנאים. הייתי מציע אפוא לחברי כי נרשיע גם את רבין בעבירה לפי סעיף זה.
טענות לטובת הימנעות מהרשעה
88. בערעורו טוען דנקנר כי אף אם השתכללה בעניינו עבירה של "שוחד הנעה", בכל מקרה יש להימנע מהרשעתו בה וזאת בשל אחת משלוש טענות חלופיות: טעות במצב משפטי, טענה שלה שותף גם רבין; הגנה מן הצדק; והחלה פרוספקטיבית. לא מצאתי כי טענות אלו מצדיקות הימנעות מהרשעת המערערים. דין הטענה לטעות במצב משפטי להידחות באשר טענה זו נטענה בעלמא, מבלי שהובאו ראיות המקימות ספק סביר בכך שהטעות – ככל שהתרחשה – הייתה בלתי נמנעת (ע"פ 845/02 מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית לישראל בע"מ, פ"ד סב(3) 307, 353 (2007)). ממילא, המעשים נעשו תוך ניסיון עקבי לטשטש ולהסתיר את ההתקשרות בין דנקנר לבין רבין, ועל כן ברי כי אין מדובר בטעות כנה ובתום לב (שם, בעמ' 354). הוא הדין גם ביחס לטענת ההגנה מן הצדק, שבמרכזה סברתו של דנקנר כי לו המאשימה הייתה מייחסת לו מלכתחילה עבירת "שוחד הנעה" – ולא עבירה של "שוחד כסף" – לא הייתה היא מגישה נגדו כתב אישום. לדברי דנקנר, העמדתו לדין בעבירה זו מהווה אכיפה בררנית לעומת אחרים שנהגו, ונוהגים, באורח דומה – וכנגדם לא מוגשים כתבי אישום. כידוע, לרשויות האכיפה מסור שיקול דעת רחב בהחלטה להעמיד לדין, הגם ששיקול דעת זה כפוף למגבלות הרגילות החלות על שיקול הדעת המינהלי (ראו למשל ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ, [פורסם בנבו] פסקה 29 (10.9.2013) (להלן: עניין פרץ)). בעניינו, הטענות שהשמיע דנקנר היו כלליות בלבד ואין די בהן כדי לסתור את חזקת התקינות המינהלית. מכל מקום, שוכנעתי שמדיניות האכיפה והתנהלות המאשימה בהליך לפני בית המשפט המחוזי התבססה על שיקולים עניינים (ע"פ 8204/14 זלום נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 23 (15.4.2015); עניין פרץ, פסקה 38). טענתו השלישית של דנקנר היא כי נוכח תקדימיות ההרשעה בעניינו יש להחיל את פסק הדין החלה פרוספקטיבית. דין טענה זו
--- סוף עמוד 500 ---
להידחות אף בלא להידרש לשאלה המורכבת של החלה פרוספקטיבית של תוצאה משפטית (והשוו בג"ץ 3514/07 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ נ' פיורסט, [פורסם בנבו] פסקאות 34-31 (13.5.2012)). אכן, חברי השופט נ' הנדל דן באריכות בעניין סעיף 295(ב) לחוק העונשין וביקש לשרטט את גבולותיו בצורה מדויקת. ברם איני סבור כי מדובר בהלכה הנחרשת על גב המערערים. עסקינן בעבירות של שחיתות חמורה הקשורה בניצול קשרי משפחה במטרה להטות ליבו של בכיר במינהל הציבורי, ולא במקרה "גבול" אשר מאיר באור חדש פעולות שהאזרח מבצע באופן יומיומי ושגרתי. משאין מדובר בהלכה חדשה של ממש – אין כל טעם בהחלה פרוספקטיבית.
89. טענה נוספת שבפי המערערים היא כי לא ניתנה להם אפשרות סבירה להתגונן מפני רכיבי עבירה לפי סעיף 295(ב) לחוק העונשין. לדעתי גם דין טענה זו להידחות. כידוע, טענת נאשם בעניין זה אינה יכולה להיטען בעלמא, ועליה להיות מבוססת ומפורטת (ע"פ 465/06 אביבי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 31 (6.2.2008)). כדי להתמודד עם טענת "שוחד הכסף" שיוחסה להם בראשית הדרך (סעיף 295(א) לחוק העונשין) ביקשו המערערים לסתור את הטענה כי כוונתם הייתה כי דנקנר ימסור כסף לרבין כדי שהלה יעברו לאפרתי. לצורך ביסוס טענה זו ביקשו המערערים להצביע על טעם אחר – לגיטימי ושאינו פלילי לשיטתם – להעברת הכספים האמורה לרבין. גרסת ההגנה של רבין ודנקנר הייתה, אם נציגה בפשטות, כי רבין נתן שירות אמת עבור סכום הכסף שקיבל – שירות שעיקרו היה פועלו כלוביסט או כמאכער מול המינהל וגורמים אחרים. גרסה זו נועדה ליתן הסבר מניח את הדעת לסכומי הכסף הניכרים שהועברו מדכנר אל רבין (דרך החברות הרלוונטיות), והסבר זה היה, כאמור, ה"שירות" שהעניק רבין לדנקנר.
90. בסיכומיו בבית המשפט המחוזי נדרש רבין לנושא זה בהרחבה. לטענתו שם, לא היה מקום לציירו כאדם חסר השכלה וחסר כישורים שכן הוא הציג בקיאות מלאה בכל הפרטים הרלוונטיים לנושאים שבהם טיפל יחד עם דכנר (כזכור, רבין ניסה לטעון שדכנר עצמו היה מעורב בעסקת תעשיות מלח, אך טענה זו נדחתה כאמור בבית המשפט המחוזי ומכך לא ראינו לשנות. ראו בעניין זה פסקה 52 לעיל). עמדתו של רבין בבית המשפט המחוזי הייתה כי את פועלו עבור תעשיות מלח "יש לבחון תוך השוואה לפעילויות לובינג וקידום עניינים רבות ונוספות שהוצגו". בהקשר זה הטעים רבין כי התשלום ששולם לדכנר ולו אינו חריג, "לא ביחס לתשלומים ששולמו לנותני שירותים אחרים ולא ביחס להיקף הפרויקט המדובר". הוכח, כך לשיטת רבין, כי "תשלום התמורה ניתן בגין שירותי הייעוץ והקידום שנתנו רבין ודכנר לתעשיות המלח, כך טען
--- סוף עמוד 501 ---
גם דנקנר, החל מחקירתו הראשונה במשטרה וכן לאורך כל עדותו בבית המשפט. כך גם העיד רבין במסגרת עדותו, תוך פירוט דוגמאות רבות לפעולות שעשה, למידע שהשיג וכן הלאה". עוד הדגיש רבין את הראיות שהוצגו בהקשר זה, כגון יומנו של דנקנר המלמד על קיום 48 פגישות בינו לבין רבין בתקופה הרלוונטית. "כל הראיות והעדויות מעידות", ציין רבין בסיכומיו, "כי בין רבין לבין דנקנר התנהלה מערכת יחסים עסקית, במסגרתה נתן רבין לדנקנר סיוע ויעוץ שנמשכו על-פני תקופה ממושכת" (ראו סעיפים 298-266 לסיכומיו של רבין בבית המשפט המחוזי).
91. קו הגנה דומה הציג גם דנקנר בסיכומיו בבית המשפט המחוזי. דנקנר גרס בבית המשפט המחוזי כי בית המשפט התרשם מרבין וממאכערים אחרים (בהם גולדמן ודרכסלר) "וניתנה לו ההזדמנות להיווכח במו עיניו כי רבין לא נופל מאף אחד מהם". דנקנר הדגיש כי לשאלה מדוע שולם לרבין הסך ששולם לו השיב דנקנר כבר בחקירתו הראשונה במשטרה, כשסיפר לחוקרים כי רבין נשכר כמאכער, מי שיש לו "הרבה קשרים והוא יוכל לקדם עניינים של תעשיות מלח עם המינהל". בהקשר זה דנקנר הזכיר בסיכומיו בבית המשפט המחוזי כי שכר את רבין נוכח ההמלצה שקיבל מקלנר שלפיה לרבין יש קשרים במינהל והוא יכול לסייע לתעשיות מלח. אשר לשירותים שניתנו על ידי רבין עמד דנקנר על יומניו שהוגשו כראיה, המלמדים כאמור על 48 פגישות שקיימו השניים; על הסיוע שהעניק לו רבין בארגון פגישות; בקיאותו במה שקורה במינהל; והייעוץ שהעניק לו. עוד עמד דנקנר על הסיוע שהעניק לו רבין, כביכול, מול ועדת סון. כך גם העיד דנקנר בבית המשפט, ובסיכומיו הוא הפנה לחלקים הרלוונטיים בעדותו. בהקשר זה חידד דנקנר בסיכומיו כי מקובל ביותר "להעסיק לוביסטים ויועצים במקביל ולצד קבלת ייעוץ משפטי". חלק נוסף בסיכומיו הקדיש דנקנר להסבר גובה הסכום שקיבל רבין, ובעניין זה טען כי גובה השכר נקבע בהתאם לשווי הפרויקט וכי אחרים קיבלו תשלומים בהיקף דומה. "התוצאה היא", חתם דנקנר טענותיו בהקשר זה, כי "מהראיות שנשמעו בתיק זה עולה כי העסקתו של רבין, על מאפייניה השונים, איננה חריגה, וכך נהג [דנקנר] בהתקשרותו עם יועצים שונים אחרים שהועסקו על ידו [...]" (ראו סעיף 31 וסעיפים 218-137 לסיכומיו של דנקנר בבית המשפט המחוזי).
92. ואילו הייתה מיוחסת להם עבירה לפי סעיף 295(ב) לחוק העונשין, "שוחד הנעה", איזה קו הגנה חלופי היו מציגים רבין ודנקנר? ברור כי טיעוני ההגנה של המערערים בהקשר זה היו דומים, שלא לומר – זהים, לאלו שהציגו כדי להתגונן מפני העבירות שיוחסו להם בתחילה. מכל מקום, המערערים לא הצביעו לפנינו על הילוך
--- סוף עמוד 502 ---
טיעון אחר שבו היו עושים שימוש. בנסיבות אלו לא נראה לי כי קופחה הגנתם, ולא מצאתי כאמור לקבל את הטענה.
עבירה אחת או כמה עבירות של תיווך בשוחד
93. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערערים בשלוש עבירות תיווך בשוחד, הרשעה אחת בגין כל העברה כספית מחברת תעשיות מלח לחברת ש.א.ד (הכרעת הדין, עמ' 315 בעניינו של רבין ועמ' 649 בעניינו של דנקנר). לטענת המערערים, לא היה מקום להרשיעם ביותר מעבירה אחת שעניינה תיווך בשוחד. סבורני כי בעניין זה הצדק עם המערערים, וגם לדעתי אין לראות בכל אחד מהתשלומים שהעביר דנקנר לרבין משום עבירה נפרדת.
94. כידוע, שני מבחנים מסייעים בבחינת השאלה אם רצף אירועים משתכלל לכדי כמה עבירות או לכדי עבירה אחת בלבד: מבחן עובדתי ומבחן מהותי (ע"פ 5767/14 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 80 (16.6.2015); ע"פ 6867/06 עזאם נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 10 (12.10.2008); ע"פ 104/89 דרורי נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 843, 853-849 (1990)). לטעמי, שני המבחנים מובילים לאותה התוצאה בענייננו: התשלומים השונים היו חלק ממסכת עובדתית אחת; ומהות האינטרס הנפגע בכל אחת מהעברות הכספים זהה. משכך יש להרשיע את המערערים בעבירת "שוחד הנעה" אחת, ולא בשלוש עבירות נפרדות.
העבירות הנוספות – הלבנת הון ורישום כוזב
95. כזכור, בית המשפט המחוזי הרשיע את רבין ודנקנר גם בעבירת הלבנת הון ואת דנקנר בעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד. לטענת דנקנר, חברת ש.א.ד אכן סיפקה לו שירותים באמצעות רבין שהיה שכיר של חברת ש.א.ד, ועל כן העברת הכספים אליה לא נעשתה לצורך הסוואת כספי שוחד אלא כשכר עבור שירותים. לדברי רבין, עבירת השוחד הושלמה עם העברת הכספים לחברת ש.א.ד ומרגע זה – לא הוכח כי בוצעה "פעולה ברכוש אסור" כאמור בחוק איסור הלבנת הון.
96. לדעתי דין טענות אלו להידחות. עמדתי קודם לכן בהרחבה על כך שהלכה למעשה לא העניק רבין לדנקנר "ייעוץ" ולמצער כי חלק מהסכום ששולם לו לא שולם לו בגין כך אלא אך בשל קרבתו למנהל המינהל, דודו אפרתי. אם ייעוץ לא היה, אלא פעולות שהתמצו בהשפעה פסולה על אפרתי, הרי שמדובר בחשבוניות כוזבות,
--- סוף עמוד 503 ---
והמסקנה היא כי חברת ש.א.ד שימשה להסוואת כספי השוחד – פן אלה יתגלו במישרין בחשבונו של רבין – ולהענקת חזות עסקית לגיטימית להעסקתו. די בכך כדי לדחות את טענתו של דנקנר. גם בטענתו של רבין לא מצאתי ממש. כידוע, הפקדת כספים שמקורם בפעילות בלתי חוקית בחשבון בנק של עסק לגיטימי היא "אחת הדוגמאות המובהקות למקרה שבו הנסיבות מלמדות על קיומה של 'כוונה להסתיר'" ועל ניסיון לנתק את הזיקה "בין המקור האסור של הכסף לבין המשך השימוש הלגיטימי בו" (ע"פ 8551/11 סלכגי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 42 (12.8.2012)). הפקדת הכספים בחברת ש.א.ד, אשר לא סיפקה לחברת תעשיות מלח כל שירות "עסקי", תוך ערבוב הסכומים שהתקבלו עם הרכוש ה"כשר" של החברה, מקימה עבירה של הלבנת הון. הכללת החשבוניות הכוזבות מחברת ש.א.ד בספריה של חברת תעשיות מלח מגבשת את עבירת הרישום הכוזב בעניינו של דנקנר.