גזר הדין
97. בית המשפט המחוזי גזר על דנקנר שלוש שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; מאסר על תנאי בתנאים שפורטו בגזר הדין; קנס בסך 500,000 ש"ח; וחילוט בשווי מיליון ש"ח. על רבין, שהורשע כאמור גם בפרשת הולילנד, נגזר עונש של 5 שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; מאסר על תנאי בתנאים שפורטו בגזר הדין; קנס בסך 500,000 ש"ח; וחילוט רכוש בשווי 500,000 ש"ח.
שני המערערים כיוונו ערעורם גם לחומרת העונש, ואדון בעניינם בנפרד.
רבין
98. בית המשפט המחוזי קבע כי מעשיו של רבין התכנסו לשני אירועים: אחד הנוגע לפרשת הולילנד; אחד לפרשת קרקעות המלח. מתחם העונש ההולם בגין האירוע הראשון הועמד על שנתיים עד 4 שנות מאסר; וזה של פרשת קרקעות המלח – על 4 עד 7 שנות מאסר. אומר תחילה כי לעניין הרשעתו של רבין בפרשת הולילנד אני מצטרף לחוות דעתו של חברי, השופט נ' הנדל, אשר ראה להרשיעו בעבירה לפי סעיף 295(א) בקשר להעברת כספי שוחד מעד המדינה לאליעזר שמחיוף. על כן גזר הדין שלהלן יתייחס לשתי פרשות אלו.
99. בית המשפט המחוזי עמד על נסיבות ביצוע העבירה בעניינו של רבין. צוין כי רבין פעל בתחילה כיד ימינו ואיש סודו של דכנר, אך בהמשך למד לפעול עצמאית
--- סוף עמוד 504 ---
ועשה כן מול דנקנר. בעניין פרשת תעשיות מלח צוין כי רבין ניצל את הקשר המשפחתי לדודו אפרתי כ"מנוף משחית ומרקיב בתוככי מנהל מקרקעי ישראל"; וכי הוא ביקש לחבר את דנקנר לאפרתי ולקדם את עניינו של דנקנר במינהל. לעומת זאת, בית המשפט הדגיש כי לא הוכח כי פעילותו של רבין הובילה לסטייה מן השורה; וכי לא הוכח כמה מתוך סך כספי השוחד שעברו תחת ידו נותרו באמתחתו, אם בכלל. עוד הוטעם כי יש להביא בחשבון את עובדת זיכויו של אפרתי. לעניין נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה צוין, בין היתר, כי רבין משמש משענת למשפחתו ומסייע לסביבתו; כי הוא זוכה ממספר אישומים שבהם הואשם בכתב האישום; וחלוף הזמן.
בשל כל אלה נגזרו על רבין עונשים כמפורט ברישה הדברים.
100. לטענת רבין, העונש שהושת עליו אינו הולם את חומרת מעשיו, ואינו מביא בחשבון כי אין הוא עובד ציבור; כי לא שלשל כספים לכיסו ; וכי לא גרם לנזק במעשיו. עוד מלין רבין על סכומי הקנס והחילוט שנקבעו בעניינו. לא ראיתי לקבל טענות אלו. בפתח הדברים ראוי לעמוד על כך שלעניין הענישה בעבירת התיווך בשוחד הבחין המחוקק בין הגורם המתווך, "איש הקשר" לעובד הציבור, לבין נותן השוחד. כקבוע בסעיף 295 לחוק העונשין, עונשו של "מקבל" הכסף – במקרה זה, רבין – הוא כעונשו של לוקח השוחד (עובד הציבור) (סעיף 295(ב) לחוק זה). דינו של נותן הכסף – כדינו של נותן שוחד. בתקופה הרלוונטית עמד עונשו של נותן השוחד על מחצית מהעונש המרבי של מקבל השוחד: עונשו של המקבל – 7 שנות מאסר, ושל הנותן מחצית ממנו – 3.5 שנות מאסר.
101. לגוף הדברים, רבין הורשע בעבירת תיווך בשוחד בשתי פרשות שונות ונבדלות זו מזו – פרשת הולילנד ופרשת תעשיות מלח. התנהלותו מסמלת מגמה של החמרה במעשיו: תחילה פעל הוא לצד עד המדינה וסייע לו, ובהמשך החל לפעול בצורה עצמאית. כפי שציין חברי, הרשעתו של רבין בפרשת תעשיות מלח חמורה יותר מזו שבפרשת הולילנד. במסגרת זו ביקש רבין לקבל לידיו סך של כ-1.3 מיליון ש"ח מתוך "תכנית עבריינית" להשפיע על דודו, עובד ציבור בכיר – מנהל מינהל מקרקעי ישראל – לפעול במשוא פנים או בהפליה בעניין עסקת ענק שעמדה על הפרק. רבין איננו "תינוק שנשבה"; הוא למד ממורו דכנר את דרכי השוחד ובהמשך הלך בהן בעצמו. מעשיו החמורים מצדיקים את הענישה שהושתה עליו.
--- סוף עמוד 505 ---
102. על רקע זה, איני רואה מקום להתערב במתחם העונש שקבע בית המשפט המחוזי לאיזו מן הפרשות כמו גם בעונש שגזר בית המשפט המחוזי בתוך המתחמים השונים (ראו בדומה פסקה 49 לחוות דעתו של חברי השופט נ' הנדל). בשים לב לכל אלה הייתי מציע לחבריי כי נדחה את הערעור על גזר הדין.
דנקנר
103. בגין מעשיו בפרשת תעשיות מלח הרשיע בית המשפט המחוזי את דנקנר באירוע אחד, ובגינו מצא הוא להעמיד את מתחם העונש ההולם על שנתיים עד 5 שנות מאסר בפועל. בית המשפט נדרש בגזר הדין לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. הוטעם כי העבירות בוצעו לאורך תקופה וכי הכספים הועברו במועדים שונים; כי לצורך ביצוע העבירות פעל דנקנר מול דירקטוריון החברה באופן חריג ובלתי תקין; וכי הוא ניצל את מעמדו כיו"ר דירקטוריון תעשיות מלח כדי להזרים כספי שוחד לרבין, תוך הסוואת הפעולות באמצעות חשבוניות כוזבות. מן העבר השני צוין כי לא נתן היה לקבוע כמה מתוך כספי השוחד, אם בכלל, הועברו לפקידי ציבור; וכי לא הוכח כי אלה הובילו למתן הקלות והטבות תוך סטייה ברורה מן השורה.
104. לעניין נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה צוין כי הנזק שנגרם לדנקנר הוא רב, באשר מדובר במי שנשא בתפקיד מרכזי במשק הישראלי וכיום הוא בבחינת "שבר כלי" מבחינת מעמדו הכלכלי ויכולתו לזכות בתפקיד דומה. עוד צוינו חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות והרשעתו של דנקנר בהליך אחר שבגינו נדון הוא לעונש של שנת מאסר לנשיאה בפועל ולקנס כספי בסך מיליון ש"ח (יצוין כי עונשו של דנקנר הופחת ל-8 חודשי מאסר בפועל במסגרת ערעור לבית משפט זה: ע"פ 677/14 דנקנר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (6.8.2014)).
על רקע זה נגזרו על דנקנר העונשים כאמור לעיל. בית המשפט קבע כי עונש המאסר בפועל ירוצה במצטבר לכל עונש מאסר אחר תקף בעניינו של דנקנר.
105. לטענת דנקנר, בגזר הדין לא נתן בית המשפט את דעתו לאופייה התקדימי של הכרעת הדין ולמשמעות המתחייבת ממנה לעניין העונש. דנקנר מפנה להליכים שונים שבהם הורשעו נאשמים בעבירה לפי סעיף 295(א) לחוק העונשין – שהיא לטעמו חמורה יותר מהעבירה לפי סעיף 295(ב) לחוק זה – ולדבריו עולה מהם כי העונש שהוטל עליו חורג מרמת הענישה הנוהגת. עוד מציין דנקנר כי בית המשפט התעלם מנסיבותיו האישיות: עונשו הלבר-פלילי וסבלו הממושך; היעדר עבר פלילי לחובתו
--- סוף עמוד 506 ---
נכון למועד ביצוע העבירות; חלוף הזמן; תרומתו לקהילה; ונסיבותיו האישיות. נטען עוד כי היה מקום להפחית ממאסרו בשים לב לחילוט שנגזר עליו. לבסוף גורס דנקנר כי היה מקום לקבוע כי עונש המאסר בהליך זה ירוצה בחופף לעונש שהושת עליו בהליך האחר שעליו עמדנו.
106. גם בעונש שנגזר על דנקנר לא ראיתי להתערב, ובראשיתו של עניין זה נדרשת הבהרה. עמדתי קודם לכן על כך שבהתאם לדין שחל בנקודת הזמן הרלוונטית, דינו של נותן הכסף למתווך בשוחד הוא מחצית מדינו של מקבל השוחד. חברי, השופט נ' הנדל, אשר מצא כאמור לזכות את דנקנר ורבין מהאישום בפרשת תעשיות מלח, הציע להעמיד את עונשו של רבין על שנתיים מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו בגין חלקו בפרשת הולילנד. מכאן עשוי להיווצר הרושם כי עונשו של רבין בגין פרשת תעשיות מלח עמד למעשה על שלוש שנים בפועל, ולכאורה אין הדבר מאפשר לגזור על דנקנר – שעונשו אמור לעמוד על מחצית מן העונש שנגזר על רבין – שלוש שנות מאסר, וזאת בשים לב ליחס האמור בין עונשו של נותן השוחד למתווך לבין זה של מקבל השוחד למטרת התיווך. לדעתי אין מקום להיסק זה.
107. עיון בגזר הדין של בית המשפט המחוזי מעלה כי בית המשפט חפף חלק מן העונש שהושת על רבין בגין פרשת תעשיות מלח לזה שהושת עליו בגין פרשת הולילנד. ואסביר. בית המשפט קבע בעניינו של רבין שני מתחמי ענישה – אחד המתייחס לפרשת הולילנד ואחד המתייחס לפרשת תעשיות מלח. מתחם העונש ההולם ביחס לפרשת הולילנד הועמד על שנתיים עד 4 שנות מאסר; ומתחם העונש הנוגע לפרשת תעשיות מלח הועמד על 4 עד 7 שנות מאסר. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי המאשימה (שעתרה לקביעת מתחמים גבוהים יותר) ביקשה למקם את העונש ברף העליון של כל מתחם "עם חפיפה חלקית בין עונשי המאסר". עונשו של רבין נקבע, כפי שצוין קודם לכן, על 5 שנות מאסר בפועל. ברי לפיכך כי בית המשפט המחוזי הורה, ברוח עמדת המאשימה, על חפיפה חלקית בין עונשי המאסר (שהרי חיבור אריתמטי פשוט בין תחתית מתחם העונש בפרשת הולילנד – שנתיים – לבין תחתית מתחם העונש בפרשת תעשיות מלח – 4 שנים – היה אמור להביא את בית המשפט המחוזי לגזירת עונש שאינו נופל מ-6 שנות מאסר בפועל).
108. משגזר הדין של בית המשפט המחוזי ביטא חפיפה מסוימת בין העונשים בשתי הפרשות השונות; ובהינתן שלעומת רבין – שהורשע בבית המשפט המחוזי בשני אירועי שוחד וכן בעבירה לפי חוק איסור הלבנת הון – לחובת דנקנר נרשמה הרשעה
--- סוף עמוד 507 ---
נוספת בעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, סבורני כי אין מניעה עקרונית לגזור על דנקנר עונש כפי שגזר עליו בית המשפט המחוזי – 3 שנות מאסר בפועל.
109. לאחר שאמרנו זאת נשוב לבחינת העונש שנגזר על דנקנר גופו, ואשוב ואומר כי לטעמי לא נפל פגם בעונש שגזר על דנקנר בית המשפט המחוזי. במעשיו ביקש דנקנר לנסות להשפיע על עובד ציבור שמעמדו רם – מנהל המינהל – וזאת באמצעות תשלום סכום כסף בלתי מבוטל – כ-1.3 מיליון ש"ח – לאחיינו. כל זאת כשעל הפרק עסקת ענק שבה יש לו אינטרס ברור. חומרה רבה נשקפת מהתנהלותו של מי שביקש – בכוונת מכוון – להביא בכיר בשירות הציבורי לפעול לטובתו באמצעות תשלום כספי נדיב לקרוב משפחתו. גם אם נניח כי ניסיונו של דנקנר להטות את ליבו של מנהל המינהל אפרתי לא צלח במקרה פרטני זה, התוצאות הקשות שעלולות לבוא בצדה של התנהלות מעין זו ברורות, ודומה שלא צריך להכביר על כך מילים.
110. לטעמי העונש שנגזר על דנקנר נותן ביטוי הולם לנסיבותיו האישיות ולכך שאין מדובר בעבירה שהעמדה לדין בגינה שכיחה. בהתבוננות על מתחם העונש ההולם שקבע בית המשפט המחוזי בענייננו – שנתיים עד 5 שנות מאסר בפועל – שממנו לא ראיתי לסטות, ניתן לראות כי העונש שנגזר על דנקנר מצוי ברף הנמוך יחסית של המתחם. זאת, חרף תפקידו הרם של דנקנר; בכירות העובד הציבור שאותו הוא ניסה להניע למשוא פנים או להפליה; סכום השוחד הרב שהועבר בהליך זה; ומשך הזמן שבמסגרתו בוצעו המעשים – מחודש מאי 2003 ועד פברואר 2004.
111. לבסוף נותר לעמוד על טענת דנקנר שעניינה החלטת בית המשפט המחוזי להורות על נשיאת עונש המאסר בפועל שנגזר עליו בהליך זה במצטבר לכל עונש מאסר תקף אחר. גם בעניין זה סבורני כי לא שגה בית המשפט המחוזי. דנקנר נסמך בטיעונו על סעף 45(ב) לחוק העונשין. אף בהנחה שהוראת סעיף זה חלה על ענייננו (בשים לב לכך שערעורו של דנקנר בהליך זה היה תלוי ועומד בזמן שהוא כבר סיים לשאת בעונש המאסר שנגזר עליו בע"פ 677/14 שנזכר לעיל), בנתון לחומרת העבירות שביצע בפרשת תעשיות מלח ונוכח הצורך בהרתעת הרבים מפני ביצוען של עבירות דומות – במסגרת המלחמה הבלתי מתפשרת בשחיתות, המהווה, כפי שציין השופט מ' מזוז בפרשה אחרת, "איום אסטרטגי על החברה" (רע"פ 3292/15 לחיאני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 5 לחוות דעתו של השופט מ' מזוז (17.11.2015)) – סבורני כי אין עילה להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה לא תהא חפיפה בעונשים (ראו והשוו ע"פ 1601/03 עיני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 949, 959-958 (2005); לגישה
--- סוף עמוד 508 ---
שלפיה הוראת סעיף זה היא פרשנית-טכנית-ניטרלית, שנועדה למלא את החסר מקום שבו בית המשפט לא קובע במפורש אם העונשים ירומו בחופף או במצטבר, ראו ע"פ 7907/14 ואזנה נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 12 (22.2.2015)).
גם בעניינו של דנקנר אציע אפוא כי יידחה הערעור על גזר הדין.
ש ו פ ט
השופט י' עמית:
1. האם שוחד הנעה או שכירת שירותיו של מאכער לצורך קידום פרוייקט במסדרונות מינהל מקרקעי ישראל? חברי השופט נ' הנדל נכון לראות את ההתקשרות שבין רבין לדנקנר כנופלת לגדרה של האפשרות השניה, בעוד חברי השופט ע' פוגלמן סבור כי ענייננו בשוחד הנעה. אקדים ואומר כי מצטרף אני לדעתו של חברי, השופט פוגלמן, כי בשוחד הנעה עסקינן.
2. שורת הפרשיות שלפנינו זימנה לנו דוגמאות חיוֹת לעבירת השוחד על מגוון צורותיה, סוגיה וטיפוסיה.
עבירת השוחד ה"קלאסית" מורכבת משתי חוליות: נותן השוחד מן הצד האחד ועובד הציבור לוקח השוחד מן העבר השני. זהו "אב-הטיפוס" של עבירת השוחד אליו מתייחסים סעיפים 290 ו-291 לחוק העונשין. עם זאת, גם בגדרם של סעיפים אלה ישנם מצבים בהם נכנסת לתמונה חוליה שלישית. כך, סעיף 293(5) לחוק קובע כי "אין נפקא מינה בשוחד – אם ניתן לידי הלוקח או לידי אדם אחר בשביל הלוקח... ואם הנהנה מן השוחד היה הלוקח או אדם אחר". רוצה לומר, כי יכול נותן השוחד ליתן את טובת ההנאה לצד ג' הקשור לעובד הציבור, ובכך יחטא עובד הציבור בלקיחת שוחד, אף שבפועל לא נטל פרוטה לכיסו. בהשלכה לפרשה שלפנינו – והדברים נדונו בהרחבה בפסקי הדין של חבריי – אילו הוכח כי אולמרט ידע (בזמן אמת) על התשלום שנתן דכנר ליוסי, ניתן היה לקבוע כי בכך חטא אולמרט בלקיחת שוחד, אף שאחיו הוא הנהנה מן השוחד. בדומה, נקבע כי התרומות שניתנו ל"יד שרה" ו"בית מלכה" מגבשות עבירות של מתן שוחד ולקיחת שוחד, אף שלופוליאנסקי ופיינר לא נטלו פרוטה לכיסם.