--- סוף עמוד 521 ---
המועסק כ"מאכער" ובגין העסקתו זו מקבל תמורה בסך 1.3 מיליון ש"ח, מתקשה להוכיח פעולה אחת שביצע במסגרת עבודתו ה"מאכערית"? מתקשה אני להאמין לכך.
והנה, דנקנר מעביר לרבין (דרך תעשיות מלח ומשם לש.א.ד.) סך של כ- 1.3 מיליון ש"ח. לכל הדעות מדובר בסכום נכבד ביותר. ההתקשרות בין דנקנר לבין רבין – על אף היעדר היכרות קודמת ביניהם וחרף הסכום הגבוה שעובר לרבין – נעשית ללא הסכם בכתב. כלומר, רבין מועסק על ידי דנקנר תמורת למעלה ממיליון ש"ח – אך העסקתו אינה מעוגנת בשום הסכם כתוב. בעלי התפקידים הבכירים בחברת תעשיות מלח העידו, כי הם אינם זוכרים מקרים דומים לאלה, בהם תעשיות מלח שילמה כספים ללא הסכם התקשרות בכתב בו פורטו כל התנאים. בנוסף, דנקנר אף לא מסר לידיעת דירקטוריון החברה כל פרט בדבר התקשרותו עם רבין והתשלומים ששולמו לו.
לכך יש להוסיף את רו"ח שלמה בן-עמרה שהוא קרוב משפחתם של רבין ואפרתי (להלן: בן-עמרה). אפרתי הוא גיסו של בן-עמרה (פרוטוקול הדיון, עמ' 4544 ש' 23). תעשיות מלח שילמה לבן-עמרה סך של 587,000 ש"ח בשני תשלומים, זאת למרות שדנקנר פגש את בן-עמרה פעם אחת בלבד. זאת ועוד, דנקנר לא ידע לפרט בעדותו בבית המשפט מה היתה מהות עבודתו של בן-עמרה וטיב קשריו לטובת החברה. בן-עמרה העיד, כי נשכר על ידי דכנר במטרה לפעול כלוביסט. הוא מסר שהכין נייר עמדה שעמד על האינטרסים של תעשיות מלח ולדבריו העביר מצגת זו לחברי כנסת ויועצי שרים, ברם נייר העמדה לא נמצא ברשותו של בן-עמרה וההסבר – התמוה עד מאוד יש לומר – להיעלמותו של נייר העמדה פורט בהרחבה בחוות דעתו של חברי השופט ע' פוגלמן. בקצרה אזכיר, כפי שציין חברי השופט ע' פוגלמן, כי בית המשפט המחוזי פסק בנוגע לבן-עמרה, כי הוא לא העיד אמת.
ואם בזאת לא סגי, רבין, אפרתי ודנקנר ערכו פגישה משולשת במשרדו של רבין, על אף שלדברי דנקנר הוא נהג לקיים פגישותיו במשרדו או במקומות ציבוריים. ומדוע הפעם יחרוג דנקנר ממנהגו ויגיע למשרדו של רבין לפגישה עם אפרתי, כאשר רבין איננו יועצו המקצועי? תמוהה בעיני אף העובדה, כי פגישה זו לא עוגנה ביומניהם של אפרתי ושל דנקנר. אני סבור, כי העובדה שהשלושה הסתירו את פגישתם זו אומרת דרשני. הם ידעו והבינו כי יש דבר מה לא תקין בהתנהלותם זו.
או אז, ביום 15.5.2003 כותב אפרתי מכתב ליועץ המשפטי לממשלה. במכתבו זה מבקש אפרתי להאיץ את סיום בדיקת טיוטת ההסכם המפורט בין המינהל לבין
--- סוף עמוד 522 ---
תעשיות מלח ואף מביע עמדתו לפיה יש לאשר את העסקה ולחתום על ההסכם המפורט עם תעשיות מלח, שכן ההסכם משקף הסדר מיטיב עם המינהל משמעותית.
והנה, ביום 13.5.2003, כיומיים בלבד לפני משלוח מכתבו של אפרתי, עובר התשלום הראשון מדנקנר לרבין. בגין תשלום זה הוצאה חשבונית עליה נכתב "ייעוץ מקצועי". סמיכות הזמנים כשלעצמה בין העברת הכספים לרבין לבין משלוח המכתב על ידי אפרתי מלמדת אף היא על הקשר שנרקם בין דנקנר לבין רבין.
לא זו אף זו, אלא שיום לאחר משלוח המכתב ליועץ המשפטי לממשלה, הועבר המכתב – בהוראת אפרתי – בפקס, מלשכת אפרתי לרבין. אני סבור, כי משלוח המכתב בפקס מאפרתי לרבין נועד למעשה להוכיח לרבין – ובעקיפין לדנקנר – כי המשימה שהוטלה על אפרתי – בוצעה בשלמותה. סמיכות זמנים זו – משלוח מכתבו של אפרתי ליועץ המשפטי לממשלה יומיים לאחר העברת התשלום הראשון מדנקנר לרבין מלמדת על מטרת ההעסקה של דנקנר את רבין – קשרו המשפחתי של רבין לאפרתי בלבד. גם באותם ימים ממש אפרתי ורבין משוחחים בטלפון במספר שיחות (בימים 13.5.2003; 15.5.2003; 16.5.2003; 21.5.2003 ו-26.5.2003).
מסכים אני לדבריי חבריי, השופט נ' הנדל והשופט י' עמית, לפיהם עבירה של שוחד הנעה מתגבשת במנותק מהיסוד הנפשי של עובד הציבור, אפרתי. כלומר, אין כל רלוואנטיות לשאלה מה ידע אפרתי וכיצד פעל, אלא מספיק להוכיח את כוונותיהם של דנקנר ושל רבין בכדי לקבוע אם נעברה עבירה של שוחד הנעה, אם לאו. ברם, הפעולה של העברת המכתב לרבין מהווה ראיה נסיבתית שמלמדת על טיב הקשר בין דנקנר לרבין, כפי שמציינים חבריי השופט נ' הנדל והשופט י' עמית.
אומר חברי השופט נ' הנדל, כי "מקבץ הראיות הנוכחי" (הכוונה למקבץ שכונה "נסיבות ההתקשרות בין דנקנר ורבין") "מעורר חשד מסוים באשר לנסיבות ההתקשרות בין רבין לדנקנר", ברם "...עדיין, לטעמי, חשד זה איננו מספיק כדי לאיין את הספק הסביר שהציגה הסנגוריה" (פסקה 22 לחוות דעתו). חברי ממשיך וגורס כי "יש לזכור כי אפרתי עצמו זוכה... יש היגיון מסוים בטענה לפיה אם לא הוכח שאפרתי הוציא את המכתב בעקבות שוחד – נחלשת העמדה הגורסת כי דנקנר ורבין התקשרו ביניהם לצורכי תיווך בשוחד". כאן נפרדת דרכי מדרכו של חברי השופט נ' הנדל. ואסביר.
--- סוף עמוד 523 ---
אשר לאפרתי – אכן אפרתי זוכה מאחר שהמאשימה לא הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי אפרתי קיבל לידיו סכום של 45,000 ש"ח מדנקנר באמצעות רבין. ברם, האישום נגד דנקנר ורבין שונה, שכן בנוגע לדנקנר ורבין, יש להוכיח מעבר לכל ספק סביר, כי דנקנר נתן לרבין את הכספים מתוך מטרה שרבין יפעיל לחץ על אפרתי וישפיע עליו לאשר את העסקה של תעשיות המלח. העובדה שלא הוכח שאפרתי קיבל לידיו כספים מדנקנר או מרבין איננה רלוואנטית לשאלה אם הופעל עליו לחץ ובוצעו ניסיונות להשפיע על אפרתי מצד רבין, אחיין שלו. מודע אני לעובדה, שהמינהל תמך באישור העסקה של תעשיות המלח, אולם אין גם ספק, כי למכתבו של אפרתי ליועץ המשפטי לממשלה משקל משמעותי זאת במיוחד לאור הזמן הממושך שעבר ובכל אותו הזמן לא חלה כל התקדמות בנוגע לטיוטת ההסכם המפורט בין תעשיות מלח לבין המינהל, כפי שקבע בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו (עמ' 636 להכרעת הדין; כך גם העיד דנקנר עצמו, פרוטוקול הדיון, עמ' 8402, ש' 20-19).
ולשימת לב: במקרה דנא, רבין לכאורה הועסק על ידי דנקנר כ"מאכער", אולם לטעמי רק לכאורה. קראתי את חוות הדעת השונות של חבריי בנקודה זו, והגעתי למסקנה שלפיה רבין ודנקנר לא הוכיחו פעילות של ממש של רבין במינהל, כדעתו של השופט ע' פוגלמן. למעשה, רבין לא ידע לנקוב בשם של אדם אחד מולו עבד כ"מאכער". מכאן אני סבור, כי רבין לא ממש עבד כ"מאכער". בנוסף, דנקנר ידע על הקשר המשפחתי של רבין לאפרתי. בנסיבות בהן הגעתי למסקנה, כי רבין לא הועסק כ"מאכער", שכן לא הוכח קצה חוט לכך, בצירוף העובדה שדנקנר ידע על הקשר המשפחתי של רבין לאפרתי, בצירוף הפגישה המשולשת שנערכה בין אפרתי, דנקנר ורבין במשרדו של רבין והמכתב ששלח אפרתי ליועץ המשפטי לממשלה, אותו שלח אפרתי גם לרבין – כל אלה הביאו אותי למסקנה האחת, כי דנקנר העסיק את רבין לא בשל היותו "מאכער" ולא בשל ייעוץ מקצועי שקיבל ממנו, אלא בשל טעם אחד בלבד והוא – הקשר המשפחתי של רבין לאפרתי, ראש המינהל באותה תקופה.
חשוב לי להדגיש ולהבהיר נקודה זו. מסקנה זו אליה הגעתי איננה מסקנה מכלילה. במסקנתי זו אינני קובע, כי בכל מקרה של קשר משפחתי בין גורם מסוים לבין עובד ציבור בהכרח הדבר ייחשב שוחד. מכל מקום, לדעתי, במקרה זה הוכח כי רבין הועסק על ידי דנקנר בעיקר בשל הקשר המשפחתי לאפרתי.
משמעות הדברים היא כי אין באמור כדי להכריע מה יהא הדין במקרים גבוליים או מקרים "אפורים". חברי השופט י' עמית התייחס לדוגמא במקרה שבו פלוני העסיק עורך דין שפעל עבורו בעניין משפטי מול עובד ציבור, ביודעו כי עורך הדין
--- סוף עמוד 524 ---
הוא קרוב משפחתו של עובד הציבור. מבלי לטעת מסמרות, גם אני – כמו השופט י' עמית – הייתי נזהר מלייחס לפלוני כוננה לשוחד הנעה. כל מקרה ונסיבותיו הוא. הכרעתי בעניין זה ממוקדת בנסיבות המקרה הספציפי שלפנינו, שבהן לטעמי הוכח די הצורך כי הסכום ששולם לרבין שולם לו כדי שהלה יניע את אפרתי למשוא פנים או הפליה. את סוגיות הגבול נותיר על כן לעת מצוא.
בנסיבות אלה, ראיתי להצטרף לדעתו של חברי השופט ע' פוגלמן כי יש להרשיע את דנקנר ורבין בעבירה של שוחד הנעה ואת דנקנר בעבירה של הלבנת הון.
אשר להוצאת החשבוניות על שם ש.א.ד – בעניין זה מצאתי להצטרף לעמדתו של חברי השופט י' עמית ולו תישמע דעתי אני סבור, כי יש לזכות את דנקנר בעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד. ואסביר. רבין פעל כשכיר בחברת ש.א.ד שבבעלות שמואל דכנר. חברת ש.א.ד סיפקה לדנקנר שירותים באמצעות רבין, שכיר בחברה. מטעם זה הנפיק רבין חשבונית על שם החברה וכנגד שכר טרחה ששולם לו. גם אם ייעוץ מקצועי רבין לא נתן לדנקנר, בכל זאת רבין שירת את דנקנר, נפגש עמו 48 פגישות והיה שכיר בחברה שסיפקה לדנקנר שירותים. כפי שציין חברי השופט י' עמית – ובצדק לטעמי – ההתחשבנות בין רבין לבין דכנר אינה מעניינו של דנקנר. רבין הועסק על ידי דכנר ותחת גלימתו ושירותיו פעל. מטעם זה אני סבור, כי העברת הכספים אל חברת ש.א.ד לא נעשתה לצורך הסוואת כספי שוחד אלא כשכר עבור שירותים. לפיכך, כחברי השופט י' עמית, אף אני אינני סבור, כי יש לראות את הוצאת החשבוניות על שם ש.א.ד כרישום כוזב או לבוש עסקי כוזב.
לאור כל האמור לעיל, אני מצטרף לדעתם של חבריי השופטים ע' פוגלמן וי' עמית, כי יש להרשיע את דנקנר ורבין בעבירה של שוחד הנעה ואת דנקנר בעבירה של הלבנת הון. כחברי השופט י' עמית, הייתי מציע לזכות את דנקנר מעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד. אשר לגזר הדין, גם אני – כחברי השופט י' עמית – אציע לחבריי להעמיד את עונשו של דנקנר על שלוש שנות מאסר, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי.
ש ו פ ט
השופט צ' זילברטל:
--- סוף עמוד 525 ---
בעניינו של דנקנר, מצטרף אני לקביעתו של השופט ע' פוגלמן כי יש להרשיעו בעבירה של מתן שוחד הנעה ובעבירה של הלבנת הון. עם זאת, אני מצטרף לקביעתו של השופט י' עמית כי יש לזכות את דנקנר מעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד. גם באשר לעונשו של דנקנר אצטרף לדעתו של השופט י' עמית. באשר לרבין, מסכים אני כי דין ערעורו להידחות.
ש ו פ ט
אשר על כן, ברוב דעותיהם של השופטים ע' פוגלמן, י' עמית, ס' ג'ובראן וצ' זילברטל, נגד דעתו החולקת של השופט נ' הנדל, נקבע כי יש להרשיע את דנקנר בעבירה של שוחד הנעה לפי סעיף 295(ג) בנסיבות ס"ק (ב) לחוק העונשין. ערעורו של דנקנר על הרשעתו בעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד לפי סעיף 423 לחוק העונשין מתקבל ברוב דעותיהם של השופטים נ' הנדל, י' עמית, ס' ג'ובראן וצ' זילברטל, נגד דעתו החולקת של השופט ע' פוגלמן. הוחלט על דעת השופטים ס' ג'ובראן, י' עמית וצ' זילברטל, נגד דעתם החולקת של השופטים ע' פוגלמן ונ' הנדל, להפחית את עונש המאסר בפועל שיושת על דנקנר לתקופה של שנתיים (בניכוי ימי מעצרו), ואת עונש המאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים. יתר רכיבי העונש, כפי שנגזרו בבית משפט קמא, יעמדו בעינם.
ערעורו של רבין נדחה במלואו ברוב דעותיהם של השופטים ע' פוגלמן , י' עמית, ס' ג'ובראן וצ' זילברטל, נגד דעתו החולקת של השופט נ' הנדל, אשר סבר כי יש לקבל את הערעור בחלקו.
--- סוף עמוד 526 ---
ע"פ 5669/14 לופוליאנסקי נ' מדינת ישראל
פסק-דין
השופט ע' פוגלמן:
תמציתם של דברים
1. בין השנים 2006-2000 התקבלו בעמותת "יד שרה" תרומות בהיקף של מיליוני שקלים. התורמים לעמותה היו הלל צ'רני, שהורשע בבית המשפט המחוזי במתן שוחד בזיקה לפרויקט הולילנד; ועד המדינה שמואל דכנר, שלפי קביעת בית המשפט המחוזי נתן אף הוא שוחד בזיקה לפרויקט. בית המשפט קמא מצא כי התורמים הרימו תרומותיהם ליד שרה במטרה לרתום את אורי לופוליאנסקי – מי שייסד את העמותה והיה קשור בה משך שנים ארוכות ומי שמילא תפקידים ציבוריים בכירים בעירית ירושלים בתקופת פרויקט הולילנד – לסייע בקידום הפרויקט. בגין קבלת התרומות האמורות ביד שרה (שלא נטען כי לופוליאנסקי נטל מהן לכיסו) וכן בגין קבלת "תרומה" (כפי שזו כונתה בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, עמ' 672) נוספת מאת עד המדינה לישיבת "תפילת רבים נחלת יאיר" המנוהלת על ידי בנו של לופוליאנסקי (להלן גם: הישיבה) הרשיע בית המשפט המחוזי את לופוליאנסקי ב-7 עבירות של לקיחת שוחד, וגזר עליו עונש של 6 שנות מאסר בפועל; מאסר על תנאי; וקנס בסך של 500,000 ש"ח.
2. שלוש שאלות עומדות במוקד ערעורו של לופוליאנסקי: האחת, אם היה מודע לופוליאנסקי בזמן אמת לעצם קבלתן של כל התרומות ביד שרה ולקבלת התרומה בישיבת הבן; השנייה, מה היו מניעיהם של התורמים – צ'רני ודכנר – במתן התרומות; והשלישית, אם במועד הרלוונטי היה מודע לופוליאנסקי למניעים אלה. לגרסת לופוליאנסקי, צ'רני ודכנר הרימו את תרומותיהם מתוך רצון כן לסייע לגורמים הנתרמים; במועד קבלת התרומות סברתו הייתה כי השניים תרמו את שתרמו מתוך הזדהות אותנטית עם מטרות העמותה, נוכח המצג שהציגו; ומכל מקום, על מקצת התרומות שמע רק בדיעבד. לגרסת המשיבה, לופוליאנסקי היה מודע לכך שהתרומות – שהיקפן הסתכם בלמעלה משני מיליון ש"ח – נתרמו כולן על רקע ובגלל תפקידיו השונים של לופוליאנסקי בעיריית ירושלים, "בעד פעולה הקשורה בתפקידו", באופן המגבש את עבירת השוחד.