זאת ועוד. במכתבו של דכנר לחסון מיום 2.12.2001, ביקש דכנר לסכם את "החשבון לסגירת כל היתרות האישיות (למעט הלוואה שתישאר) ביום 31.12.2001" [ת/159]. במכתב זה מנה דכנר, בין היתר, חמש מתוך שש ההלוואות המופיעות בטבלת האקסל לשנים 2001-2000, אותן ביקש לנכות לאחר שיוציא חשבוניות. ההלוואה היחידה שלא נמנתה היא ההלוואה הנ"ל בסך 300,000$, והדברים עולים בקנה אחד עם המילים "למעט הלוואה שתישאר" שכתב דכנר בפתח מכתבו הנ"ל. על פני הדברים, ניתן לראות בכך אינדיקציה חזקה לתפישתו של דכנר באותה העת כי מדובר בהלוואה אשר ניתנה לו בתור הלוואה אישית מובהקת, ובשל כך לא ביקש "להסב" אותה לשכר טרחה כנגד הוצאת חשבונית. הדברים מתיישבים גם עם רישומו של צ'רני מזמן אמת
--- סוף עמוד 113 ---
[ת/160], אשר כתב ליד הלוואה זו את המילים "הלוואה אישית להשאיר". לטעמי, פשט הדברים בצירוף מועד מתן ההלוואה והרקע לנתינתה, מתיישבים היטב עם טענת צ'רני כי ההלוואה ניתנה לדכנר בזיקה לניתוח-כביכול של בתו.
71. לא מצאתי ביתר ההנמקות שנמנו בהכרעת דינו של בית משפט קמא תימוכין לכך שהלוואה זו ניתנה כשוחד. העובדה שסכום ההלוואה לא נשא ריבית והצמדה, אין בה כדי להפוך את הסכם ההלוואה להסכם למראית עין וכמסווה לשוחד. גם ההלוואה בסך 877,000 ש"ח (=200,000$) שניתנה לדכנר בשנת 2005, היתה אמורה לשאת ריבית שנתית של 6% [ת/138ב]. הלוואה זו – אשר אין חולק כי היתה הלוואת אמת – לא נשאה ריבית בסופו של דבר, ואיש לא טען כי הדבר מעיד על כך שמדובר בהסכם למראית עין או כי מדובר בשוחד (ראו, למשל, פרוטוקול עמ' 5987; סיכומי המדינה בבית משפט קמא, עמ' 81).
הוא הדין לגבי הנמקת בית משפט קמא כי "לכל היותר יכול היה עד המדינה לדרוש אך 100 אלף דולר נוספים" (עמ' 77 להכרעת הדין), קרי, כי דכנר "יכול היה לדרוש" מצ'רני רק את הפער בין מחיר הניתוח (700,000$) לבין שכר טרחתו לשנת 2000 (600,000$). אלא שאין מדובר ב"דרישה" כלל וכלל, אלא תחילה בבקשות להקדמת שכר טירחה ובהמשך בקבלת הלוואה. איני רואה הכיצד הקדמת שכר הטירחה לשנת 2000 חוסמת את דרכו של דכנר לבקש הלוואה או לבקש מקדמות על חשבון שנים עתידיות. ובקיצור, אין בנימוק זה כדי לחזק את טענת השוחד.
בדומה, לא ניתן לקבל את הנמקת בית משפט קמא כי העובדה שצ'רני לא קיזז את ההלוואות משכרו השוטף של דכנר, מלמדת על היותן כסות לשוחד. הרי אין חולק כי על פי בקשותיו של דכנר, שהתבססו על "מצבה הקשה" של בתו, חלק גדול משכר טרחתו הוקדם לו. בנסיבות אלו, ממה אמור היה צ'רני לקזז את ההלוואות? האם היה עליו לעכב לדכנר שכר טירחה עתידי עד אשר יחזיר את ההלוואות? האם היה על צ'רני להתעלם ממצבה הקשה של בתו כפי שתואר על ידי דכנר? (וכפי שנראה להלן, דכנר עשה שימוש רב במצבה של בתו כאמתלה לבקשת מקדמות והלוואות). לטעמי, הנמקה זו מבוססת על פרשנות בדיעבד בהתעלם מנסיבות מתן ההלוואות כפי ששררו בזמן אמת.