72. בית משפט קמא נתן משקל לכך שצ'רני לא "קפץ" מיד והטיח בדכנר מדוע הוא טוען כי ההלוואות ניתנו עבור תשלומים מיוחדים. מדובר למעשה באימוץ דבריו של דכנר, אשר בנסותו לבסס את טענתו כי מדובר בשוחד, העיד כי –
--- סוף עמוד 114 ---
"ה-1.215 מיליון מופיע באקסל כבר בשנת 2005 או 2006, כבר אז אני כותב להלל צ'רני שהכסף הזה הוא על חשבון ההתחשבנות בינינו בגין הוצאות מיוחדות. זאת אומרת עבור שוחד. מאותה עת עד להתחשבנות סופית בשנת 2007 לא קפץ מר צ'רני וצעק איך אתה מעז לומר דבר כזה, מה זה שייך בכלל להגיד שזו הוצאה מיוחדת בגין שוחד?" (פרוטוקול, עמ' 2239; וראו גם חקירתו הראשית, פרוטוקול בעמ' 256).
תהייה זו, אשר אומצה כאמור על ידי בית משפט קמא, הגיונה בצידה. עם זאת, ניתן גם ניתן להשיב עליה וליתן לה הסבר חלופי למסקנה כי מדובר בשוחד, ונזכיר את טרונייתו של צ'רני כי "יש נטיה במשפט הזה לייחס לי קופצנות יתרה" (פרוטוקול, עמ' 5856), ובנקודה זו אנו מתחברים ליתר ההלוואות שניתנו בשנים אלה ולתרשומות המאוחרות של דכנר.
73. כפי שפורט לעיל, מלבד ההלוואה הראשונה בסך 300,000$, חמש ההלוואות הנוספות בשנים 2001-2000 עליהן נסבה אפיזודה זו מסתכמות בכ-400,000$ (כ-1.6 מיליון ש"ח), סכום שהינו שווה ערך לשכר טרחה בגין שמונה חודשי עבודה. עוד חשוב לשוב ולהזכיר כי מלוא שכר הטרחה של דכנר לשנת 2000 בסך 600,000$ הוקדם לו, לבקשתו, על רקע מצבה של בתו וצרכיו האישיים.
בנסיבות אלו, האם התזה של ההגנה כי מנקודת מבטו של צ'רני, ההלוואות שימשו את דכנר עבור בתו וגם לצרכים הקשורים בפרויקט – היא בלתי סבירה? ודוק: השאלה הצריכה לענייננו איננה אם דכנר השתמש בפועל בכספים לצרכי שוחד, אלא אם ניתן לייחס לצ'רני מודעות לכך שהכספים שהעביר לדכנר נועדו לשמש אותו לתשלום שוחד.
74. כאמור, בית משפט קמא הסיק כי ההלוואה האישית שניתנה לדכנר אינה "הלוואת אמת", מאחר שמלוא שכר טרחתו של דכנר (לשנת 2000) הוקדם לו, ולכן הוא לא יכול היה "לדרוש" מצ'רני סכומים נוספים (מעבר ל-100,000$). כן ניתן משקל לכך שנוכח התחייבותו של דכנר לשאת על חשבונו את עלות העסקתם של אחרים, לא ייתכן שההלוואות שימשו אותו לשם "העסקת גורמים שונים", שכן לא היה זכאי לדרוש תשלומים שאמורים היו להיות על חשבונו. על רקע זה, הסיק בית המשפט כי הדברים מאששים את גרסו של דכנר כי ההתכתבות מלמדת "על תשלומי שוחד ותו לא".