--- סוף עמוד 527 ---
הרקע המוסכם הצריך לעניין
3. זהו, בתמצית, הרקע לדברים, שאינו במחלוקת של ממש: בשנים 2008-1988 מילא אורי לופוליאנסקי שורה של תפקידים בכירים בעיריית ירושלים. מנובמבר 1988 ועד פברואר 2003 כיהן כסגן ראש העיר ירושלים וממלא מקומו וכן כחבר מועצת העיר. בשנים 1993-1988 החזיק בתיק הרווחה בעיר; ובשנים 2003-1993 החזיק בתיק התכנון וכיהן כיו"ר ועדת המשנה של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים. ביום 17.2.2003 מונה לופוליאנסקי לכהן כראש העיר הזמני של ירושלים, ולאחר שניצח בבחירות המוניציפאליות בחודש יוני 2003 כיהן כראש העיר ירושלים משך למעלה מ-5 שנים, עד נובמבר 2008. מתוקף תפקידו כראש העיר עמד לופוליאנסקי בראש הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים.
4. לצד פעילותו הפוליטית, נודע לופוליאנסקי ברבים גם כמי שייסד את עמותת יד שרה בשנות ה-70, עמותה שהיא פרי חזונו ומרכז עשייתו. יד שרה העניקה ומעניקה מגוון שירותים רפואיים, סיעודיים ושיקומיים שמטרתם להותיר אדם בעל לקות בסביבתו הטבעית. עם השנים צמח הארגון, המושתת ברובו על עבודת מתנדבים, וכיום הוא מונה מעל ל-100 סניפים הפרושים ברחבי הארץ המשרתים מאות אלפים מדי שנה. בשנים 2003-1993 כיהן לופוליאנסקי בתפקיד יושב ראש הנהלת יד שרה במקביל לתפקידיו בעירייה. משנבחר לכהונת ראש העיר התפטר לופוליאנסקי באופן פורמאלי מתפקידו ביד שרה, אך הוסיף להיות מזוהה עמה, היה מעורב בנעשה בה ועסק בגיוס תרומות לפעילותה.
5. כפי שתואר לעיל, שני התורמים שבגין קבלת תרומותיהם ליד שרה הורשע לופוליאנסקי בלקיחת שוחד היו הלל צ'רני ושמואל דכנר, עד המדינה (אשר תרם גם לישיבה שמנהל בנו של לופוליאנסקי). בקצירת האומר נזכיר כי לפי קביעת בית המשפט המחוזי, צ'רני היה מי שפעל מטעם משפחתו לשינוי ייעוד הקרקע במתחם הולילנד; ולשם כך שכר את שירותיו של עד המדינה, שהגה את הרעיון לשחד פקידי ונבחרי ציבור, וביצע את עסקאות השוחד בעצמו ובסיוע אחרים לאורך שנים.
המתת בשנים 1999-1994
6. תרומות ראשונות מצ'רני ומדכנר נתקבלו ביד שרה כבר בשנת 1994, בתקופה שבה כיהן לופוליאנסקי כסגן ראש העיר ירושלים וכיושב ראש ועדת המשנה של
--- סוף עמוד 528 ---
הוועדה המקומית לתכנון ולבניה. לופוליאנסקי לא כפר בכך שבשנים 1999-1994 העבירו צ'רני ועד המדינה תרומות ליד שרה בהיקף של כ-465,000 ש"ח (להלן: הסכום המוסכם). מתוך הסכום המוסכם העביר צ'רני, באמצעות חברת הולילנד שירות לנופש – שהוקמה, כזכור, על ידו על מנת לקדם את פרויקט הולילנד – סך של 375,000 ש"ח; ועד המדינה תרם סך של 89,000 ש"ח נוספים (תרומתו של דכנר בתקופה זו שימשה בין היתר למחשוב סניף הרצליה של יד שרה ולשיפוץ של סניף אחר בבאר שבע; ראו הקבלות על תרומות אלו בנ/335). לצד תרומות אלו, שלגבי קבלתן לא נחלקו הצדדים, המשיבה טענה לקיומן של תרומות נוספות מצ'רני ומעד המדינה ליד שרה בסך של 548,000 ש"ח – תרומות שלא הופיעו ברישומי הנהלת החשבונות של יד שרה, אך נזכרו בספרי החשבונות של חברת הולילנד שירות לנופש ושל חברת אמיאור, שבבעלות עד המדינה. מתוך סכום זה גרסה המאשימה כי צ'רני העביר תרומות נוספות בסך 378,000 ש"ח; ועד המדינה – 170,000 ש"ח. יוער כבר עתה כי בית המשפט נמנע מלהכריע בשאלה אם אמנם נתרם סכום נוסף מעבר לסכום המוסכם, וזאת בשל התיישנות העבירות בתקופה זו. עם זאת, בית המשפט ציין כי עדויות רואי החשבון של צ'רני ושל עד המדינה תומכות בעדות עד המדינה באשר להעברתם של סכומים נוספים אלה, אף שלא נרשמו בספרי יד שרה; וכי להסבר שהעלה לופוליאנסקי לכך שבספרי החשבונות של חברת הולילנד שירות לנופש נרשמו תרומות נוספות מעבר לסכום המוסכם – שלפיו הרישום בספרי חברת הולילנד שירות לנופש מייצג זקיפה של הוצאות אירועים שהתקיימו במלון הולילנד עבור מתנדבי יד שרה כ"תרומות" – לא צורפו תימוכין.
המתת בשנים 2006-2000
7. דבר קיומן של 6 תרומות נוספות מצ'רני ומעד המדינה ליד שרה בין השנים 2006-2000 גם הוא לא היה שנוי במחלוקת, וכך גם היקפן של תרומות אלו. כמו כן, לא הייתה מחלוקת בדבר קיומה של תרומה נוספת, שביעית, שתרם דכנר לישיבת "תפילת רבים נחלת יאיר" שבניהול בנו של לופוליאנסקי. ואלו התרומות – שבגינן הואשם והורשע לופוליאנסקי בעבירת השוחד – וסכומיהן המוסכמים: תרומה אחת, בסך 1.25 מיליון ש"ח, נתרמה מצ'רני ליד שרה במהלך שנת 2000 באמצעות החברות הולילנד תיירות והולילנד שירות לנופש; תרומה שנייה, בסך כולל של 785,000 ש"ח, נתרמה מעד המדינה בתשלומים בשנים 2003-2000 עבור בניית בית כנסת בבית יד שרה בירושלים (להלן: בית הכנסת); תרומה שלישית, בשווי של 77,057 ש"ח, נתרמה מעד המדינה בדרך של רכישת ארון קודש לבית הכנסת בחודש יוני 2000; תרומה רביעית, בסך 84,300 ש"ח, נתרמה מעד המדינה ליד שרה עבור רכישת ריהוט לבית
--- סוף עמוד 529 ---
הכנסת בשנת 2001; תרומה חמישית, בסך 88,000 ש"ח, נתרמה מעד המדינה ליד שרה במסגרת אירוע הוקרה לתורמי יד שרה בבית שגריר בריטניה, ותשלומה נפרש על פני השנים 2004-2003; תרומה שישית, בסך 255,000 ש"ח, נתרמה מעד המדינה ליד שרה עבור רכישה של כסאות גלגלים בשנת 2006; ותרומה שביעית ואחרונה, בסך 40,000 ש"ח (שמתוכה נפרע סך של 30,000 ש"ח), נתרמה מעד המדינה לישיבה שבראשה עמד בנו של לופוליאנסקי בחודשים אפריל עד ספטמבר 2007.
8. בהכרעת הדין קבע בית המשפט המחוזי כי כל התרומות נתרמו במטרה לשחד את לופוליאנסקי, אשר היה מודע למניעיהם הפסולים של התורמים. לפיכך הורשע לופוליאנסקי ב-7 עבירות של לקיחת שוחד כאמור. בצד זאת מצא בית המשפט המחוזי לזכות את לופוליאנסקי מעבירת שוחד שיוחסה לו בגין קבלת 120,000 ש"ח מעד המדינה לטובת תשלום לפעילים לקראת יום הבחירות המוניציפליות ביוני 2003.
9. עד כאן הרקע הכללי המוסכם. מכאן יעבור הדיון לשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים. מתווה הדיון בשאלות אלו יהא כדלקמן: תחילה, נבחן אם מקיימות התרומות את היסוד העובדתי של עבירת השוחד. ככל שהתשובה לשאלה זו תהא בחיוב, נמשיך ונבחן אם התקיים אצל לופוליאנסקי היסוד הנפשי הדרוש ביחס לכל אחת מהתרומות שבגין קבלתן ביד שרה ובישיבה הורשע בלקיחת שוחד. אם ניתן יהיה להשיב גם לשאלה זו בחיוב, נעבור לשאלת העונש המתאים בנסיבות העניין.
דיון והכרעה
היסוד העובדתי
10. יסודותיה של עבירת השוחד נסקרו לעיל בהרחבה, ולא נשוב על הדברים אלא בהיקף הדרוש לעניינו של לופוליאנסקי. כפי שצוין, לשם הרשעת נאשם בעבירת שוחד נדרש בית המשפט להשתכנע כי נתקיימו כל יסודותיה העובדתיים של העבירה וכמו כן כי התקיים אצל הנאשם היסוד הנפשי הדרוש. כאמור לעיל, היסוד העובדתי של עבירה זו מורכב משלושה רכיבים: (1) על נוטל השוחד להיות עובד ציבור; (2) על עובד הציבור ליטול מתת כלשהי שניתן להתייחס אליה במהותה כאל שוחד; (3) נטילת המתת היא בעד פעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור (ע"פ 5046/93 מדינת ישראל נ' הוכמן, פ"ד נ(1) 2, 9 (1996) (להלן: עניין הוכמן)). בהעדר מחלוקת על התקיימותו של הרכיב הראשון (היותו של לופוליאנסקי עובד ציבור בתקופה הרלוונטית), נותר לבחון את התקיימותם של הרכיבים השני והשלישי. תחילה לרכיב
--- סוף עמוד 530 ---
השני: אם ניתן להשקיף על המתת שניתנה – תרומות ליד שרה ותרומה לישיבת הבן – כעל מתת שהיא שוחד.
תרומה – "מתת" שהיא שוחד?
11. לופוליאנסקי סבור כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי נעדר אבחנה מוסרית-נורמטיבית בין מעורבות בעידוד תרומות גלויות לארגון חסד ולמטרותיו לבין מעשה נטילת שלמונים לכיסו של עובד הציבור. בערעורו ציין לופוליאנסקי כי התרומות השונות נתרמו למנגנון גיוס התרומות העצמאי של יד שרה; וכי אף תרומה או חלק ממנה לא נלקחה לכיסו. משכך סבור לופוליאנסקי כי אף אם הייתה בעייתיות בקבלת התרומות ביד שרה, ואף אם תרומה זו או אחרת עוררה ניגוד עניינים מסוים, הרי שעובדות אלו כשלעצמן אינן מגבשות את עבירת השוחד.
12. אקדים אחרית לראשית ואומר כי לשיטתי, בהתקיים יתר התנאים הדרושים, קבלת תרומות בגוף הקשור לעובד ציבור יכולה לגבש את עבירת השוחד. לא מצאתי אפוא כי בנקודה זו יצאה שגגה מלפני בית המשפט המחוזי. עבירת לקיחת השוחד הקבועה בסעיף 290 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) הוגדרה בחקיקה הפלילית כך שמצבים רבים – שונים ומגוונים – יבואו בגדרה. סעיף 293 לחוק העונשין, שכותרתו "דרכי שוחד", משמיע כי אין נפקא מינה בשוחד אם היה כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת (ס"ק (1)); ואם ניתן מידי הנותן באמצעות אדם אחר, לידי הלוקח או לידי אדם אחר בשביל הלוקח, אם לכתחילה או בדיעבד ואם הנהנה מן השוחד היה הלוקח או אדם אחר (ס"ק (5)). בפסיקתנו נקבע כי אין מדובר ב"רשימה סגורה" (ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481, 498 (1997) (להלן: עניין מרקדו)). על כן, בית משפט זה היה נכון להכיר במצבי דברים רבים ככאלה המגבשים את יסודות העבירה (ראו, למשל: ע"פ 150/88 לושי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(2) 650, 657-656 (1988) (שם נקבע כי מתן הלוואה, אפילו בתנאים רגילים, עשוי להקים את עבירת השוחד וזאת בנתון לכוונת הנותן והמקבל של ההלוואה); ע"פ 121/88 מדינת ישראל נ' דרוויש, פ"ד מח(2) 663, 690-689 (1991) (להלן: עניין דרוויש) (שם נקבע כי מימון חופשות תחת מסווה של סמינרים וימי עיון נכנס בגדר טובת ההנאה הנדרשת לקיום יסודות עבירת השוחד)).
13. מדוע פרשה החקיקה רשת פלילית כה רחבה על עבירת השוחד, שאף בה אין כדי למצות את כל המקרים העשויים לבוא בגדרי עבירה זו? טעם הדבר הוא כי ישנו
--- סוף עמוד 531 ---
קושי מובנה לחזות מראש את כל המקרים שבהם מעביר אדם תשלום, מספק שירות או מעניק טובת הנאה אחרת לעובד ציבור או לגוף אחר במטרה לרצות את עובד הציבור או לשאת חן בעיניו. ברם, חרף הקושי האמור, פעולה כזו מעלה מאליה את החשש שמא עובד הציבור יכיר פנים למשלם, שכן יראה עצמו כמי שחייב תודה למעביר הכספים. כפי שציינה השופטת א' חיות באחת הפרשות, "[...] סצינת מתן השוחד ולקיחתו עשויה לפשוט וללבוש צורות שונות ומשונות ועל כן יש קושי למצות את כולן ברשימה סגורה של מקרים" (ע"פ 8027/04 אלגריסי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 8 (23.2.2006) (להלן: עניין אלגריסי)).
14. האפשרות שמתן תרומה לגוף הקשור בעובד ציבור תקים את עבירת השוחד נדונה זה מכבר בפסיקתנו. בפסיקה עקבית של בית משפט זה נקבע כי גם השאת תרומה בעד פעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור עלולה לעלות כדי שוחד (עניין אלגריסי; ע"פ 2567/97 לחמן נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקאות 16-15 (5.11.1998); ע"פ 1418/93 עמית נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 4(4) (1.9.1994) (להלן: עניין עמית); השוו גם לעניין הוכמן). יפים לעניין זה דבריו של השופט ד' לוין באחת הפרשות:
"אין זה כלל דרוש, שעובד הציבור הוא עצמו יקבל את המתת או הוא עצמו יפיק את טובת ההנאה; די לנו אם המתת ניתנה בשביל הלוקח – הוא עובד הציבור – ודי לנו אם מישהו, שאותו עובד ציבור חפץ ביקרו, הוא הינו זה הנהנה מהשוחד [...] אין זה כלל משנה, אם עובד הציבור הוא עצמו נהנה ממתת כסף או מטובת הנאה אחרת, או אם זכו באלה בשל פעולתו שלו מאן דהוא מבני משפחתו או מישהו ממקורביו וידידיו, שהוא חפץ להיטיב עמם" (ע"פ 355/88 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 221, 234 (1989) (להלן: עניין לוי)).
15. בקשת תרומה "עשויה תמיד להיחשב כהפעלת לחץ, או לפחות כיצירת ציפייה כי היענות לתרום למטרה בה מעוניין המבקש עשויה לזרז סידור ענייניו של התורם, אם לא במקרה מסוים מיידי אז לפחות לעת מצוא, בבחינת שלח לחמך על פני המים" (ע"פ 521/87 מדינת ישראל נ' עינב, פ"ד מה(1) 418, 425 (1990) (להלן: עניין עינב)), זאת שכן "[...] אפשר שהמעוניין בהפקת תועלת מעובד הציבור ביום מן הימים רואה לנכון, בדרך פסולה של מתן שלמונים, לפלס את דרכו כבר עתה אל נתיבות נדיבותו של עובד הציבור. מכך חייב עובד הציבור להזהיר עצמו הזהר היטב״ (עניין לוי, בעמ' 234). השאת התרומה עלולה להביא להבנה הדדית בין נותן השוחד לבין עובד הציבור שלפיה התורם יתרום את שיתרום במטרה להניע את עובד הציבור לפעולה, בין אם
--- סוף עמוד 532 ---
לימים נעשתה פעולה כאמור, בין אם לאו (ראו פרשת עמית, פסקאות 4(4) ו-6). וכפי שסוכמו הדברים בעניין אלגריסי:
"הנה כי כן, תרומה שנתבקשה והורמה בפועל לגוף ציבורי יכולה ליצור מצב של ניגוד עניינים ולהקים את התשתית העובדתית הנדרשת לביסוס עבירה של הפרת אמונים, ואם הוכח כי התרומה ניתנה 'בעד פעולה הקשורה בתפקידו' של עובד הציבור שביקש את התרומה והוא היה מודע לנסיבות אלה, כי אז יכול שהתרומה תיחשב כשוחד ממש" (שם, בפסקה 9).
16. יוצא כי כשכל התנאים שווים, ובהינתן "כוונת השוחד" (ראו עניין עמית, פסקה 6), אין זה משנה אם עובד הציבור נטל את המתת לכיסו או אם ניתנה המתת על דרך תרומה. זה גם זה מעוררים את אותו חשש שבשלו נקבע בחוק האיסור על עבירת השוחד. זה גם זה עלולים להשחית את מידות השירות הציבורי; זה גם זה עלולים לפגוע באמון הציבור; זה גם זה עלולים לפגוע בפעילותו התקינה של המינהל. מן הטעם הזה אין זה משנה אם לאורך הדרך נעשה במתת שניתנה על דרך התרומה שימוש למטרות ראויות. שימוש כאמור לא ימלט את הנותן והמקבל מגדרי עבירת השוחד.
17. ויקשה השואל: מה רווח מפיק עובד הציבור מתרומה המורמת לטובת גוף שאין לו אינטרס כלכלי בו? בפסיקתנו הוזכר כי התרומה נזקפת לזכות מבקש תרומה ו"נותנת בידו משאבים לטיפוח תדמיתו" (עניין עמית, פסקה 4(4); לגישה דומה ראו ת"פ (מחוזי י-ם) 2062/06 מדינת ישראל נ' בניזרי, [פורסם בנבו] פסקה 304 (1.4.2008)). תפיסה זו רואה בתרומה מקור להפקת הנאה גשמית מצד עובד הציבור בשל כך שהיא מעלה את קרנו ומשפרת את מעמדו הציבורי. לפי הילוך זה, ה"מתת" שניתנה לאיש הציבור מצמיחה תועלת לתדמיתו, וכך אף שאינה "כסף" ממש, "שווה כסף" ודאי שהיא (ראו והשוו ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו(4) 72, 90-89 (2002); ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314, 337 (2004)). ברם, מוכן אני להניח כי ישנם מקרים שבהם תכלית התרומה – מבחינת מקבל השוחד – היא רצון כן להיטיב עם ארגון שעם מטרותיו הוא מזדהה, לאו דווקא כדרך להשיא תועלת כלכלית-אישית עבורו. אלא שגם במצב דברים זה, אם הוכחו יתר יסודותיה של עבירת השוחד, אין כדי לפטור את מקבל הכספים מאחריות לעבירת השוחד. כך, שכן גם אם תאמר שלכיסו לא לקח עובד הציבור דבר, וגם אם לא את תדמיתו הציבורית ביקש לשפר – די לי בכך שהידיעה על דבר קבלת התרומה זיכתה את מקבל השוחד בהנאה הבאה לו מידיעתו שהגוף הקרוב לליבו זכה לתרומה כאמור. על כן, אין נפקא מינה אם כספי התרומות שימשו לשיפור תדמיתו הציבורית של עובד הציבור אם סיפקו לו הכספים