49. חברי הנשיא ברק סובר כי הזכות לקיומם של חיי משפחה בישראל היא זכות חוקתית של אזרח ישראל גם אם בן-זוגו הוא זר. ובלשונו (בפיסקה 34 לחוות-דעתו):
הזכות החוקתית להקים תא משפחתי משמעותה הזכות להקים את התא המשפחתי בישראל. אכן, לבן הזוג הישראלי עומדת הזכות החוקתית, הנגזרת מכבוד האדם, לחיות עם בן זוגו הזר בישראל ולגדל בישראל את ילדיו. הזכות החוקתית של בן זוג למימוש התא המשפחתי שלו, היא, בראש ובראשונה, זכותו לעשות כן במדינתו שלו. זכותו של ישראלי לחיי משפחה משמעה זכותו לממשה בישראל.
קביעה נורמטיווית זו קשתה עליי. אבין לרֵעוֹ של חברי בבקשו לפרוס את הערך של כבוד האדם על נגזרותיו - ולענייננו: זכותו של אזרח ישראל לקיים את משפחתו בישראל גם אם בן-זוגו זר הוא למדינה - על פני תחומים נרחבים ככל הניתן, ובהגבלת הזכויות דרכה של פיסקת ההגבלה. דומני עם זאת, כי בבוחננו את המערכת הכוללת שומה עלינו לתת דעתנו לשני צידיו של המטבע. נטל הוא המוטל עלינו לבחון לא אך את זכויותיו של היחיד - אזרח המדינה - כלפי המדינה, קרא: את חובותיה של המדינה
--- סוף עמוד 130 ---
כלפי היחיד. נטל הוא המוטל עלינו לבחון - בה בעת - את חובותיה של המדינה כלפי יחידיה כולם; אם תרצו: חייבים אנו לבחון מקרוב מה נטל מטילה ההכרה בזכותו של האזרח היחיד על כלל תושבי המדינה ואזרחיה, על היחידים האחרים שהמדינה מהווה עבורם מיסגרת לחיים יחדיו. בחינה כל-כוללת זו תעלה, לדעתי, כי פריסה רחבה של זכות היסוד כהצעתו של חברי, עלולה לפגוע קשות ביחידים אחרים עד שספק אם נכון וראוי לקשור את המדינה בחובה ברמה של זכות-יסוד. אם כך בעניינו של אזרח יחיד שבעתיים כך בהגירה כי תבוא של רבבות זרים - בענייננו, רבבות אזרחי אויב - שנישאו לאזרחי ישראל בעוד ישראל מנהלת מאבק מזויין נגד אותו אויב.
50. הנחת המוצא היא - נדרשנו לנושא זה בדברינו לעיל - כי מדינה, כל מדינה, אינה חייבת להתיר לזרים להיכנס אל תחומה, לא-כל-שכן שאין היא חייבת להתיר לזרים להתיישב בה דרך קבע או אף דרך ארעי. כך מורה אותנו עקרון-העל של ריבונות המדינה, עיקרון שממנו נגזרת זכותה של המדינה לקבוע מי רשאים להיכנס אליה ומי יזכו באזרחותה או בזכות להתגורר בה. כך גם נפסק לא אחת בישראל. "מדינה, כל מדינה, מוסמכת ורשאית לקבוע אלו זרים יבואו בשעריה, [ו]אלו מהם ישהו בתחומה" (בג"ץ 4370/01 לפקה נ' משרד הפנים, פ"ד נז(4), 920, 930); "מעיקרו של דין אין המדינה חבה כל חובה שהיא כלפי זרים המבקשים להתיישב בשיטחה" (בג"ץ 164/97 קונטרם נ' משרד האוצר, פ"ד נב(1) 289, 381); "בכך בא לידי ביטוי העיקרון - המקובל במדינות הדמוקרטיות המודרניות - כי למדינה שיקול דעת רחב למנוע מזרים מלהשתקע בה. אין לו לזר זכות לבוא לארץ אם כתייר ואם כתושב" (פרשת דימיטרוב, 293). השוו עוד: פרשת קנדל, 520; בג"ץ 1031/93 פסרו (גולדשטיין) נ' שר הפנים, פ"ד מט(4) 661, 705. ראו עוד פרשת קלרק, 117 (מפי השופט ברנזון):