דרך אגב, בעקבות הלכה מן הדין הבינלאומי, חוקק האיחוד האירופי את הדירקטיווה שלשנת 2004, ובה קיבלו על עצמן מיקצת מדינות האיחוד לחוקק הסדרים פנימיים - מסוייגים - שלפיהם יותרו לבני זוגם הזרים של תושבים להגר למדינה. בטרם היות הדירקטיווה לא היתה זכות שכזו לבני הזוג אלא בהתאם למשפטה הפנימי של כל מדינה ומדינה.
54. פני המדינה הם כפני תושביה. תושבי המדינה הם המעצבים את דמות החברה, וה"מדינה" משמשת מעטפת לחברה ולתושביה. כניסתו של אזרח זר למדינה כתושב קבע בה פירושה שינוי הסטטוס קוו אנטה (status quo ante) ביחסי האזרחים והתושבים, ביניהם לבין עצמם. הסתפחותו של תושב או של אזרח חדש אל החברה בישראל משווה את מעמדו לתושביה או לאזרחיה של המדינה, ועל דרך זה משתנות דמותן של החברה ושל המדינה. במקום המדובר הוא בתושב או באזרח בודד, השינוי
--- סוף עמוד 135 ---
הוא אינפיניטיסימלי. לא כן הוא בכניסה מאסיבית של תושבים ואזרחים זרים שהשפעתם המשותפת על המדינה עלולה לשנות באורח משמעותי את דמותה. הקניית זכות ליחיד להביא עימו לישראל בן-זוג זר יש בה, אפוא, כדי לשנות את פני החברה, והשאלה הנשאלת היא אם נכון וראוי כי נפקיד בידי כל אחד ואחד מאזרחי המדינה ותושביה מפתח חוקתי הפותח את דלתות המדינה לרווחה לפני זרים. זכויות היסוד של היחיד הן, בעיקרן, זכויות כלפי המדינה; וכי נכיר בזכותו החוקתית של אזרח, של כל אזרח, להביא אל ישראל, לרצונו, בן-זוג או הורה זר, יימצא לנו כי הכרה בזכות הקנויה לאזרח לקיים חיי משפחה עם זרים בתחומי הארץ, אין היא אך קובעת את זכותו של אזרח ישראל. באותה נשימה עצמה מצמצמת ומגבילה היא זכויותיהם של אזרחים אחרים שדעתם לא נשמעה. על כך אומַר, שדומה כי כבוד האדם של אזרחי ישראל - של כל אזרחי ישראל - מחייב כי לא תינתן יד חופשית לכל אזרח - ברמה של זכות חוקתית - לשנות את הסטטוס קוו אנטה החברתי על דרך הבאתם של זרים לישראל, ולו כבני זוג. ה"מדינה" היא הדוברת המוסמכת של אזרחי ישראל ותושביה, ודומה כי אף מדינה לא תהא נכונה לפרוץ את גבולותיה על דרך הפקדת המפתח הפותח את שערי המדינה בידי כל אזרח, ולו להגירתו של בן זוג או הורה אל תחומי המדינה. הסמכות לקבוע מי יהיו אזרחי המדינה ותושביה - לחוקי המדינה מסורה היא, והמדינה היא שתחליט מי יהיו רשאים להגר אל תחומיה.
55. יתר-על-כן: חובה היא המוטלת על המדינה לנהל מדיניות הגירה שקולה, מדיניות ההולמת את צורכי המדינה ואת ערכי היסוד הנוהגים בה. המדינה אינה רשאית להתנצל את חובתה זו בהעבירה לידי אזרחיה את הסמכות לקבוע מי יהגר אל תחומיה. המבקש להגר אל המדינה, יפנה אל מוסדות המדינה ולא אל אחד מאזרחיה, ומוסדות המדינה הם שיחליטו בבקשה. הכרה בקיומה של חובה חוקתית המוטלת על המדינה להתיר כניסתם של בני-משפחה זרים, פירושה אינו אלא העברת הריבונות לידי כל אזרח ואזרח בנפרד, וממילא פוגעת היא ביכולתה של המדינה להתוות את דרכה ולכבד את מורשתה. לשון אחר: מתן זכות הגירה אוטומטית לכל מי שנישא לאחד מאזרחי המדינה או תושביה פירושו הוא, כי כל אזרח מחזיק בזכות להתיר הגירה למדינה, ללא פיקוחה של המדינה, וברי כי שום מימשל בעולם לא יתיר כך לפגוע לא אך בתיפקודו אלא בריבונות המדינה עצמה. ראו למשל: Arturo John, “Family Reunification for Migrants and Refugees: a Forgotten Human Right?” (Human Right Centre, Coimbra University, 2004), (בעמ' 10) :