--- סוף עמוד 212 ---
הישראלי כי משפחתו – בן זוגו וילדיו, יחיו עמו בישראל. חוק האזרחות והכניסה לישראל שולל באורח מפלה את זכותם של אלפים מבין ערבים, אזרחי ישראל, לממש את זכותם לחיי משפחה בארץ; הוא פוגע בכך בזכותם לכבוד אדם.
כן אני מצטרפת לעמדת הנשיא כי פגיעת החוק בזכות למשפחה, כחלק מכבוד האדם, אינה עונה לעקרונות פיסקת ההגבלה שבחוק היסוד. אף שניתן לומר כי החוק נועד לתכלית ראויה, אין הוא עומד במבחני המידתיות. לענין זה, אבקש להתרכז במבחן המידתיות החוקתית במובנה הצר, ככל שהוא בוחן את היחס הראוי בין התועלת הצומחת מהגשמת המדיניות שהחוק נועד לקדם, לבין הנזק הנגרם עקב כך לזכות האדם וככל שהוא מבקש לאזן איזון ערכי בין עוצמת האינטרס שהחוק מבקש להשיג לעומת מידת הפגיעה בזכות הפרט הכרוכה בכך.
מוסכמת עלי גם התוצאה אליה הגיע הנשיא, בהחילו את מבחן המידתיות הצרה על הסוגיה שבפנינו, ובהסיקו כי באיזון הראוי בין הפגיעה בזכות האדם של בן הזוג הישראלי לחיי משפחה בתנאים של שוויון, הצומחת מאיסור גורף בחוק (בכפוף לחריגים מסוימים בתיקון לחוק) על כניסת בן זוג פלסטיני מהאיזור במסגרת איחוד משפחות, לבין התועלת הצומחת לאינטרס הבטחוני של הציבור בישראל מאיסור גורף כזה, יד הערך הראשון על העליונה. זאת, משהפער השולי החיובי להגשמת תכלית הבטחון בין התועלת שבאיסור הגורף לבין התועלת בבדיקה האינדיבידואלית של מבקשי איחוד המשפחות, אינו מצדיק את עוצמת הפגיעה בזכות החוקתית הנגרמת לבני זוג ישראליים משלילה גורפת של כניסת בני זוג פלסטינאיים מהאיזור להתאחד עימם, שכן "תוספת הבטחון שהאיסור הגורף מביא עמו אינה מידתית ביחס לתוספת הנזק הנגרמת לחיי המשפחה ולשוויון של בני הזוג הישראליים" כדברי הנשיא בפסק דינו (פסקה 92).
אלא שראיתי צורך להוסיף דברים משלי בשל שוני מסוים הקיים בין גישת הנשיא לגישתי בשאלת משקלו ההתחלתי של השיקול הבטחוני במישוואת האיזון שבין הערכים הנוגדים. בעוד הנשיא מאמץ את טיעונה הבטחוני של המדינה במלואו, הן לענין אמינותו של השיקול הבטחוני והן לענין עוצמתו, בליבי עלו ספקות בענין זה. אף שאין מקום, לטעמי, לשלול את הנימוק הבטחוני כליל, אינני בטוחה כי נימוק זה הוא היחידי העומד באופן אמיתי מאחורי חקיקתו של החוק; יתר על כן, יש לי השגות לגבי עוצמתו של שיקול זה, בהתייחס לנתונים שהמדינה מסרה ומניתוחם על רקע
--- סוף עמוד 213 ---