מדיניות הממשלה בתחומים משיקים. התוצאה המתבקשת מכך הינה כי במשוואת האיזון לצורך בחינת יסוד המידתיות (במובנה הצר) כפי שראוי להציגה, ניצבת זכות האדם הנפגעת ברף העליון ומשקלה הוא רב. אל מולה עומד הערך הנוגד של הבטחון, אשר בנסיבות הענין ניצב ברף נמוך ומשקלו מסוייג ויחסי בלבד. תוצאת האיזון מצדיקה, איפוא, עוד ביתר שאת, התערבות בפגיעה הגורפת בזכות בן הזוג הישראלי לממש את חיי המשפחה עם בן זוגו הפלסטיני. היא מצדיקה את התניית מימושה של זכות האדם בתוצאות בדיקה בטחונית אינדיבידואלית לגילוי פוטנציאל סיכון אפשרי במבקש להיכנס לישראל לצורך איחוד משפחה, ואפשר אף בהטלת אמצעי פיקוח שונים על בן זוג פלסטיני שכניסתו וישיבתו הותרו, על פי מבחנים שייקבעו בשים לב לעוצמתו של השיקול הבטחוני.
אבאר את טעמי:
הבחינה החוקתית
2. ביסוד המשטר החוקתי במקומנו ניצבת ההגנה על זכויות אדם. בגידרה של הגנה זו עומדת התפיסה כי זכויותיו החוקתיות של האדם אינן מוחלטות, ולעיתים אין מנוס מפגיעה בהן כדי להגשים אינטרס ציבורי חיוני, או כדי להגן על זכות חוקתית של אדם אחר. בנסיבות בהן נוצר מתח בין זכות אדם, לבין תכלית ציבורית נוגדת נדרש שיקלול ראוי ביניהן אשר ישיג את נקודת האיזון האופטימאלית שתיתן ביטוי ליחסיות הראויה של הערכים המתנגשים, הנגזרת מתפיסה חוקתית המושתתת על עקרונות משטר דמוקרטי.
"נדרש, אפוא, "איזון חיצוני" בין זכויות הפרט לצורכי הכלל. אף איזון זה הוא פרי ההכרה כי זכויות האדם אינן מוחלטות. הנה כי כן, האופי החוקתי העל-חוקי של זכויות האדם אינו גורר אחריו את המסקנה כי זכויות האדם הן מוחלטות. זכויות האדם העל חוקיות הן לעולם זכויות יחסיות." (א' ברק, פרשנות במשפט: פרשנות חוקתית, 361).
3. במסגרת בחינתו החוקתית של חוק המבקש לפגוע בזכויות הפרט, משמשים מבחניה של פסקת ההגבלה כלי עזר חיוני לאיזון הראוי בין הזכות הנפגעת לאינטרס
--- סוף עמוד 214 ---
הציבורי שהגשמת תכליתו כרוכה בפגיעה בזכות. פיסקת ההגבלה היא המוקד סביבו מתגבש האיזון החוקתי בין הפרט לכלל, ובין פרטים בינם לבין עצמם. היא מבטאת תפיסה עקרונית לפיה צרכיה של החברה עשויים להצדיק אף פגיעה בזכויות אדם, ובלבד שהפגיעה היא לתכלית ראויה, ואינה עולה על המידה הראויה. מבחן זה משקף איזון בין זכויות יסוד לבין ערכים חשובים אחרים. הוא צומח ממציאות שבה אין אמיתות מוחלטות ואין ערכים מוחלטים. הוא בנוי על ראיית היחסיות הן של זכויות אדם והן של אינטרסים חברתיים. הוא מבוסס על ההנחה כי השגת ההרמוניה בין זכויות היחיד לבין צרכי החברה מחייבת פשרה, וכי גרעין הפשרה הוא העומד ביסוד הסדר ההרמוני בין מכלול זכויות הפרט לבין ערכי החברה. הוא התנאי לחיי חברה תקינים ולמשטר חוקתי ראוי.