(שם, שורה 267).
ובהמשך מפרט קליין:
"ש: בעבר כמה הפריע הייבוא של אורק?
ת: הפריע מאוד. כמו שעזרא ואחרים מפריעים הוא השתתף במחיר השוק וראה לדוגמא בנק דיסקונט. הוא היה הספק הבלעדי שלו כשהוא היה מאסיבי הוא היה הספק הבלעדי כמעט. כבר תיארתי קודם שהדרישה מהמפעלים המקומיים להתחרות בייבוא בתנאי ייצור לא דומים היא דרישה כמעט שבלתי ניתנת למילוי ולכן הייבוא נגס בשוק בארץ." (שם, שורה 300 ואילך).
לגבי יבוא מעטפות מודפסות מיוחדות, דבר שיבואנים אחרים נרתעו מלעשות, ועל כן היוותה איום גדול יותר על היצרניות, שכן למעשה היא קנתה לעצמה דריסת רגל בשוק שוק המוסדי, עולה מעדות לקס הקושי בייבוא מעטפות מודפסות מחו"ל:
"ת. כן. אז ככה, המעטפות כל מה שזה דבר סטנדרטי, במיוחד אם הוא לא מודפס היו סטנדרטי. אפילו הסטנדרט הישראלי, התקן הוא בנוי קצת שונה מהתקנים האירופאיים. לא ברור לי בדיוק למה אבל אני יכול לשער, לא משנה, בכל אופן הוא כבר קצת חריג. עכשיו, אז זאת אומרת אתה צריך לבוא ליצרן ולדרוש ממנו מעטפה קצת שונה ממה שעושים ביום יום. מתחילים, אחר כך אם זה סטנדרטי לא מודפס, אין בעיה מיוחדת מלבד ... אם אתה צריך להדפיס, לך תשלח, תתקן ואחרי זה אם עושים טעות, יש טענות, בנוסף על זה כמו בכל ייבוא יש בעיה עם המטבעות, אם זה יוצא יקר, אתה קונה במחיר מסוים, כשאתה בא לשלם המחיר כבר השתנה בגלל השערים שהשתנו, שערי החליפין אני מתכוון. כך שזה
--- סוף עמוד 226 ---
מסובך. יותר פשוט קל להרים טלפון ליצרן זה וזה, נגמר הסיפור." (עמ' 1649).
מכאן לדעת המאשימה, עדויות אלה מלמדות שבפועל היבוא על ידי אורק היה לצנינים בעיני יצרניות המעטפות, וזאת בין היתר לאור היותה של אורק בין יבואני המעטפות הראשונים, משום היותה יבואן דומיננטי, ומשום שהיו לה לקוחות רבים הן בקרב בתי הדפוס והן בקרב מוסדות. משהראיות מצביעות על כך שיצרניות המעטפות היו מודעות ליבוא של אורק והוטרדו ממנו, אין מקום לבחון בדיעבד האם בצדק הן הוטרדו כאמור.
גרסת אורק
155. אורק טוענים כי האישום נגדם לא הוכח מעבר לכל ספק סביר (סעיף 43כב(א) לחוק העונשין; קדמי על הראיות 1218; ע"פ 232/55 היועמ"ש נ' גרינולד פ"ד יב 2063).
כן לטענתם על המאשימה היה להוכיח את קיומם של הסכמה הדדית או תאום בין הצדדים להסדר, ואף זאת, מעבר לכל ספק סביר, כדברי כב' השופט ד' חשין בפרשת הפניקס דלעיל:
"אכן, 'המצפן' של דיני ההגבלים העסקיים הוא הגנה על קיומה של התחרות החופשית, ולאורה של תכלית זו עלינו לפרש את הוראות חוק ההגבלים. תכלית המבקשת להגן על התחרות חופשית, רק מחזקת את המסקנה - המתבקשת כאמור גם מעצם הגדרתו הרחבה של המונח הסדר - כי לדרך שבה הושג התיאום הכובל בין המתחרים, אין משמעות מיוחדת, ובלבד - זאת יש להדגיש - שחומר הראיות יהיה כזה שיעיד על הבנה כלשהי שמדובר בהתנהגות מתואמת, להבדיל מהתנהגות שאינה מתואמת הנעדרת פוטנציאל של פגיעה בתחרות. לפיכך, אין הכרח בהסדר היוצר יחסים משפטיים מחייבים. דיני ההגבלים אין מטרתם להגן על הוודאות המסחרית ויציבות חיי המסחר, אף לא לעודד קיום התחייבויות לצורך השגת מטרה זו. לשם כך נועדו דיני החוזים. על כן, הסכמה, סיכום, הבנה, או תיאום, המסדירים התנהגות של משתתפים בשוק תחרותי באופן שמונע או מפחית תחרות, יהוו הסדר לצורך עבירת ההסדר הכובל." (ההדגשות אינן במקור) (שם, 395).