קדמי, בספרו הנ"ל מסכם את ההלכה לעניין זה כדלקמן:
"סיכומם של דברים: מקום שמשקלן של הראיות הנסיבתיות הינו כזה שבהעדר 'הסבר' מצדו של הנאשם די בהן כדי לבסס את הרשעתו בדין – 'מועבר' אל הנאשם 'נטל טקטי' של מתן הסבר 'תמים' לראיות המסבכות. אי עמידה ב'נטל הטקטי' כאמור – מביא, ככלל, להרשעה בדין" (שם, חלק שני, 592).
--- סוף עמוד 234 ---
כן ראו ע"פ 384/80 מדינת ישראל נ' לוי דוד בן-ברוך ואח' פ"ד לה(1), 589; ע"פ 567/77 יעיש לוי נ' מדינת ישראל פ"ד לב(1), 692).
לעניין סוגיה זו, בתפ"ח (י-ם) 3002/00 מדינת ישראל נ' דידי סיבוני, תק-מח 2001(3), 45727 (2001), מסכם כב' השופט (כתוארו אז) מ' גל את עיקרי הפסיקה, כדלקמן:
"18. לית-מאן-דפליג, כי כוחה של ראיה נסיבתית שנמצאה ראויה להתקבל ואשר מוענק לה מלוא המשקל הראייתי המתחייב, זהה לכוחה של ראיה ישירה. הילכך, אין מניעה מלקבוע ממצאים - הן במישור הפיזי והן במישור הנפשי - בהסתמך על עובדות שהוכחו בראיות נסיבתיות ולהשית מכוחן הרשעה. ואולם, הואיל ומדובר במסקנה המבוססת על מבחני הגיון, שכל ישר וניסיון החיים, יש להבטיח, כי כוחה של המסקנה העלולה לשמש בסיס לקביעת ממצא לחובתו של נאשם, יהיה פועל יוצא ממידת ודאותה (י' קדמי על הראיות - הדין בראי הפסיקה (חלק שני, תשנ"ה) 582). בנסיבות אלו נקבע בפסיקה, כי אין לקבוע ממצאים על יסוד ראיות נסיבתיות, אלא אם הממצא מתחייב הגיונית מן הנסיבות ומהווה מסקנה אפשרית אחת ויחידה. לפיכך: "אם העובדות שהוכחו מתיישבות באופן הגיוני גם עם הסבר או עם כוונה אחרת, או גם אם נותר ספק בדבר אפשרותו של אותו הסבר או אותה כוונה, כי אז אין להסיק מהן על אשמתו של הנאשם" (ע"פ 836/81 לביא נ' מ"י, פ"ד לו(697 ,692 (3 מול ז'; וראו גם: ע "פ 685/81 אהרוני נ' מ"י, פ"ד לז(688-687 ,673 (1).
אמור אפוא, כי כדי להרשיע נאשם על-סמך ראיות נסיבתיות, על בית המשפט להשתכנע בכך, שגרסת המאשימה היא הפירוש היחידי והבלעדי לעובדות שהוכחו, על-פי מבחני ההגיון וניסיון החיים (ע"פ 501/81 אבו חצירא נ' מ"י, פ"ד לו (147 ,141 (4 מול ז'). בהקשר לכך נפסק:
"לאור מהותן של הראיות ומשקלן המצטבר, לאור הסבריו של הנאשם... וכן לאור כל היפותיזה סבירה אחרת... רק אם המסקנה המרשיעה, אשר מוסקת מן הראיות הנסיבתיות, גוברת באופן ברור והחלטי על כל תיזה חילופית ואינה נותרת מסקנה סבירה אחרת, ניתן לומר, שאשמה הוכחה מעל לכל ספק סביר".