--- סוף עמוד 6 ---
חובק כ- 2000 עמודים, ובנוסף כ-1200 עמודים המהווים את סיכומי הצדדים. כמו כן בשל מספר הנאשמים וריבוי סנגורים, ואף חופשת לידה של אחת מהן, ולבקשתם, התארך הדיון מעבר לרצוי.
פועל יוצא מן האמור הוא, כי הכרעת הדין חובקת 311 עמודים.
ייתכן כי ניתן היה לקצר את הכתוב, אולם הדבר לא נעשה, זאת על מנת לעמוד במועד שקצבה לי, לבקשתי, כב' הנשיאה מ' ארד, למתן הכרעת הדין. לפיכך לא נותר לי אלא לצטט את דברי כב' הנשיא (בדימוס) א' ברק בבג"צ 428/86 יצחק ברזילי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ(3) ,505, באומרו:
"צר לי על אורכו היתר של פסק הדין, אך לא עמד לרשותי זמן מספיק לכתוב פסק דין קצר יותר." (שם, פסקה 1).
במידה מסוימת התייתר הצורך לדון לעומקן של מספר סוגיות בתחום דיני ההגבלים העסקיים, שעלו אף במשפט זה, לאור ההלכות שהתגבשו בתקופה שלאחר הגשת כתב האישום דכאן. כך, הלכתי באותן סוגיות כבשדה חרוש.
פסק הדין בפרשת יששכרוב (ע"פ 5121/98 טור' (מיל) רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, תק-על 2006(2), 1093, (להלן: 'הלכת יששכרוב') יצא מלפני בית המשפט העליון ביום 4.5.06, בתפר בין הגשת סיכומי הצדדים בכתב, לבין הדיון בו הושמעו סיכומים משלימים בעל פה (22.10.06). לבקשתם, התרתי לנאשמים להביא ראיות ולהשמיע טענות פסול בהקשר עם הודעותיהם ברשות ההגבלים, ככל שהן נובעות מהלכת יששכרוב.
כך בבחינת ראשון אחרון, התנהל משפט הזוטא בסוף המשפט.
משפט זוטא
7. בעת הגשת הודעותיהם של הנאשמים לא הועלו טענות הפסול המסורתיות, בגדרו של סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") ולא נטען כי ההודעות נגבו מהם באמצעי כפיה פיזיים.
לפיכך, נבחן את הראיות והמיתווה הנורמטיבי בסוגיה זו לאור הלכת יששכרוב, ונדון בשאלה אם יש מקום להחיל במקרה דנן את דוקטורינת הפסילה הפסיקתית.
יסודות טענת הפסול
--- סוף עמוד 7 ---
8. הוכחת אמרת נאשם יסודה בהוראות סעיף 11 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971 (להלן: "הפקודה"), הקובע:
"אמרתו של נאשם מותר להוכיח בעדותו של אדם ששמע אותה; נרשמה האמרה בכתב והנאשם חתם עליה או קיים אותה באופן אחר, מותר להוכיחה בעדות על כך ממי שהיה נוכח באותו מעמד. אמרה שנרשמה כאמור מותר להוכיחה אף בתצהיר בכתב של מי שהיה נוכח באותו מעמד, אם הנאשם מיוצג וסניגורו הסכים לכך או - כאשר האמרה נוגעת לאישום בעוון או בחטא - אם הנאשם, במענה לשאלת בית המשפט ולאחר שבית המשפט הסביר לו את זכותו לחקור את נותן התצהיר, אישר שקרא את האמרה או שהיא הוקראה לו, אינו כופר בכך שהאמרה היא אמרתו וויתר על חקירת מקבל האמרה".