החלת הגנת זוטי דברים על תחום ההגבלים העיסקיים, נדונה בהרחבה בפרשת הרמזורים. כאמור שם, המשקל אשר יש ליתן לכל אחד מארבעת תנאי הסעיף אינו קבוע מראש אלא נקבע בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו. על אף זאת, הדעה הרווחת הינה כי משקלו הסגולי של האינטרס הציבורי הינו גדול ממשקלם של יתר התנאים (פרשת הרמזורים, פסקה 25; יעקב קדמי על הדין בפלילים, חלק ראשון (תשס"ה), 556).
באשר לצמצום השימוש בהגנה זו, נאמר כך:
"הנה כי כן, על אף שהסייג בדבר "זוטי דברים" אינו מונה רשימה של מקרים הבאים בגדרו, הרי שהמגמה העולה מן הפסיקה היא שיש להחילו בזהירות תוך בחינת נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בבואו לבחון מעשה שנתמלאו בו כל יסודות העבירה ישאל בית המשפט את עצמו, אם מעשה העבירה הצמיח מידה מינימאלית של סכנה לציבור. תשובה שלילית תחייב את המסקנה שהשפעתו של המעשה על החברה היא כה מזערית, עד שאין זה ראוי להכתים את מבצעו בהרשעה בפלילים. לשיטתי, מגמה זו ראויה היא. אל לנו לשכוח כי הכלל בדבר זוטי דברים מהווה אך סייג לאחריות הפלילית, ומשכך, אין הוא בבחינת הכלל, אלא החריג." (שם, ע' 436).
בסופו של יום, קבע בית המשפט כי החלתה של הגנת זוטי הדברים, בדיני ההגבלים העסקיים, ראוי לה להיעשות במשורה, אף מעבר לשימוש ביתר ענפי המשפט, זאת מאחר שהחוק עצמו מאפשר מתן הגנה, מלכתחילה, להסדרים אשר הינם בגדר 'זוטי דברים'. כך נקבע:
"העולה מכך הוא, כי קודם להפעלתו של הסייג בדבר זוטי דברים, יפעיל חוק ההגבלים את המסננות הקבועות בו ורק משנעשה כן, יש לבחון את תחולתו של הסייג בדבר זוטי דברים. לדידי, מצב זה עשוי להגביה את המשוכה הניצבת בפני הטוען כי חל עליו סייג זה. אכן, מי שלא צלח לעבור דרך הפתח שפתחו בפניו ההיתרים של חוק ההגבלים, עדיין יש בידו פתח מילוט נוסף, אולם לשיטתי צר הוא יותר מקודמו ואישור למעבר בו יינתן במשורה." (שם, ע' 437).
טענה נוספת שנטענה שם, ונדחתה על ידי כב' השופטת א' חיות, היתה כי לא ניתן להחיל הגנה זו על הסדרים הנכנסים תחת כנפי החזקות החלוטות. אלו דבריה:
"טענה זו הועלתה ונדחתה לאחרונה בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ (טרם פורסם), פסקאות 88 ו-184 (להלן: פרשת בורוביץ), ואף לדעתי מן הראוי לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו ואין מקום לקביעה נחרצת לפיה הסייג בדבר זוטי-דברים לעולם לא יחול מקום שההסדר נשוא העבירה בא בגדר החזקות החלוטות שבסעיף 2(ב) לחוק." (שם, ע' 443).