נוסחת האיזון האמורה תיושם על-פי שיקול-דעתו של בית-המשפט בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה לגופו ובהתאם לאמות-המידה המנחות עליהן עמדנו. אמות-מידה אלה נוגעות לאופיה ולחומרתה של אי החוקיות שהיתה כרוכה בהשגת הראיה; למידת ההשפעה של אמצעי החקירה הפסול על הראיה שהושגה; וכן
--- סוף עמוד 12 ---
לשאלת הנזק מול התועלת החברתיים הכרוכים בפסילתה. הדוקטרינה האמורה תהא כללית ומיושמת על כל סוגי הראיות, לרבות הודאות נאשמים. (שם, 1150).
סנג'רו, במאמרו הנ"ל, מביע ביקורת חריפה על הלכת יששכרוב. באחרית דבר במאמר מציין הוא כדלקמן:
"המחלוקת המרכזית בהגות המשפטית בת ימינו, באשר לפסילת ראיות שהושגו שלא כדין, היא בין הגישה שלפיה יש לקבוע כלל פסילה מוחלט - עם או בלי חריגים מסוימים המוגדרים היטב - לבין הגישה שלפיה יש לקבוע כלל המעניק לבית המשפט שיקול-דעת בשאלה אם לפסול ראיה כזו במקרה מסוים. כפי שראינו, הגישה הראשונה מקובלת במשפט האמריקני; השנייה - בכמה מארצות אירופה, בקנדה ובמדינות נוספות. אך גם כשבוחרים בגישה השנייה - של שיקול הדעת - מקובל וראוי, כי אם הוכח שהראיה הושגה שלא כדין, אזי הפסילה היא הכלל, וההימנעות מהפסילה היא החריג.
כך, למשל, הביע הרנון דעתו, כי: "היש להמליץ על כלל פסילה החלטי [צ"ל מוחלט], גורף או על כלל פסילה יחסי, מסויג? נראה לנו כי האחרון עדיף: ראיה שהושגה שלא כדין תהיה פסולה, אלא אם מצא בית המשפט, על-לפי שיקול דעתו, שיש לקבל את הראיה למרות האמצעי הנפסד שננקט לשם השגתה. "החריג של הימנעות מפסילת הראיה מצריך 'טעמים מיוחדים שיירשמו'.
כפי שראינו, בהלכת יששכרוב ליקט בית המשפט שלל שיקולים, המעניקים לבית המשפט שיקול דעת רחב מאוד ומדי. בעשותו כן נשען בעיקר על הפסיקה הרנדית. אלא שגם אם מתמקדים בפסיקה הקנדית - התמקדות שהיא בעיניי מופרזת; אין אנו מתיימרים להצטרף כמחוז נוסף לפדרציה הקנדית - הרי שכפי שמסכם אותה גרוס:
"המבחן המרכזי בפסיקה הקנדית הוא מבחן השפעת הראיה על הגינות ההליך. חומרת העבירה וכוחה הראייתי של הראיה שהושגה הם שיקולים משניים, ואין בהם לשלול פסילה כאשר ההפרה החוקתית היא חמורה ויש בהגשתה כדי להשפיע באופן חמור על הגינות ההליך. הגישה המקובלת בקנדה היא שראיה המשפיעה על הגינות ההליך תיפסל בדרך כלל, ואילו ראיה שאינה משפיעה על הגינות ההליך או פוגעת באינטרסים אחרים של מדיניות תיפסל רק במקרים החמורים ביותר".