(שם, 112).
יחד עם זאת, חוק המעצרים מתייחס לזכות ההיוועצות הנתונה לעצור ולא למעוכב, ואף בפרשת יששכרוב נותרה השאלה אם הזכות מוחלת על מעוכב בצריך עיון. כב' השופטת בייניש מציינת:
"לשיטת ב"כ המערער, בהשראתו של חוק יסוד: כבוה"א וחרותו... נדרשת כיום פרשנות מרחיבה למונח "עצור" בסעיף
--- סוף עמוד 13 ---
32(1) לחוק המעצרים. עפ"י הפרשנות המוצעת על-ידם, החובה ליידע עצור בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין אינה כרוכה בהכרח בקבלתה של החלטת מעצר, אלא היא קמה כל אימת שאדם חשוד בביצוע עבירה ומעוכב במשמורת המשטרה לצרכי חקירה...
אף שנוטה הייתי לאמץ את הפרשנות המרחיבה (ההדגשה במקור) למונח "עצור" בסעיף 32(1) כנטען על-ידי הסנגורים, איני רואה להכריע בסוגיה זו במקרה דנן והיא נותרה בצריך עיון". (שם, פסקה 17) [ההדגשות אינן במקור - י.ש.]
(כן ראו ת.פ. (ת"א) 40171/04 מדינת ישראל נ' בן הרוש תק-מח 2006(4) 11178).
בין מעוכב לעצור
11. טענת המאשימה כי הנחקרים היו זכאים כל העת לקום ולעזוב אינה יכולה להתקבל. ראשית, מדברי העדים, הן הנחקרים עצמם והן עורכי הדין בהם נועצו, עולה בבירור כי הם הוזהרו שלא לדבר עם איש בעניין החקירה. הוראה זו מקבלת משנה תוקף בעניינו של דוברובסקי (נאשם 4) אשר נדרש היה לאישור כדי לצאת לאזכרה, ולו היה כדברי המאשימה הרי שהתשובה אותה היה אמור לקבל הינה כי הוא רשאי לצאת בכל עת.
שנית, אף מנוסח מסמכי הרשות להגבלים עסקיים מוכח כי הרשות רואה את המעוכב ככבול לחקירה. זו לשון דו"ח העיכוב:
"דוח על עיכוב
....
9. שחרור המעוכב
9.1 שחררתי את המעוכב ברשות בתאריך 28.10.02 בשעה 20:51" (ת/104).
הדו"ח נוקט בלשון "שחררתי" ולא "החקירה הסתיימה" או נוסח דומה לכך.
דעתי בעניין זה, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, כי מן הראוי להגדיר דרגת אמצע בה לא נדרש הגוף החוקר לעצור את הנחקר, אולם קמות לנאשם זכויותיו כעצור. אפרט.
מחד, כאשר קבע המחוקק את האפשרות לעכב חשוד או עד, עמדה מול עיניו המטרה לאפשר לגופים החוקרים "להכות על הברזל בעודו חם". על כן אף צומצם סד הזמנים והועמד על 3 שעות.
מנגד, מעצר הינו אקט קיצוני, הגורר בעקבותיו סנקציות חמורות הפוגעות בזכויות היסוד של האדם, ויש להימנע מכך כאשר צעד זה לא נדרש.
הוספת "מעמד ביניים", תאפשר מחד גיסא לגופים החוקרים לבחון את החשד ולמנוע ביצועה של עבירה, ללא מגבלות הכובלות את ידיהן, ומנגד, באם החקירה דורשת זמן