ש. אז אתה זוכר מה כתוב שם.
ת. אני אמרתי מקודם.
ש. אתה אומר לו שם בקטע הזה שקראת, שאתה היית צועק עליו, עכשיו 1-0 וחכה לתגובה. אתה יכול להסביר לי למה הכוונה?
ת. 1-0 ותחכה לתגובה?
ש. זה מפיך.
ת. אוקי, נכנסת ללקוח שלי, עכשיו 1-0, עכשיו תצפה לפגיעה, שאני אכנס למגזר הלקוחות שלך, אני אוריד מחירים ואתחיל להשתולל. לאן נגיע עם זה? זה אולי הנוסח, שהיינו מדברים בינינו.
ש. למה לפני כן לא היית נכנס ללקוחות שלו?
ת. מה זה לפני כן?
ש. לא יודעת, אתה אומר הוא נכנס ללקוחות, אז עכשיו אני אכנס כתגובה.
ת. אמרתי ואני חוזר, אני בתקופת מנהל מכירות, תקופה יחסית די קצרה, אני לא זוכר את התאריך, אז הייתי איש מכירות והייתי מתעסק בפלח שוק מאוד מצומצם, זה לא היה התחום שלי. היום שאני לבד, אז שהייתי לבד, אז כל האחריות היתה עלי והעבודה השוטפת. אבל לפני זה היו מנהלי שיווק לפני, שהם טיפלו בדברים האלה, לא אני." (פרו', ע' 246).
--- סוף עמוד 101 ---
בעדות זו ניכרת מצוקתם של הנאשמים, אשר כמנהלי חברות, חובתם לדאוג לחוסנן של החברות ולפרנסת העובדים בהן, אולם לאור התחרות בשוק משימה זו לא היתה קלה כלל ועיקר.
נקודה זו הינה קו פרשת המים בה על המנהלים להחליט לאן פניהם מועדות, האם להתייעלות או לתיאום. למצער, אף מעדות זו עולה כי נציגי החברות הנאשמות בחרו לנסות ולמנוע את התחרות. דברים אלו מתחדדים בדבריו הנ"ל של מוראש, באומרו ש"אף פעם לא הצלחנו לרומם אותו ולמכור אותו במחיר האמיתי, שאנחנו צריכים למכור". זוהי טעות בקונספציה – המחיר האמיתי הינו מחיר השוק ולא המחיר אותו רואה היצרן לנגד עיניו.
עדות באוכנר
73. מילת המפתח בתחילת עדותו של באוכנר בעניין יחסיו עם נציגי יתר החברות הנאשמות היתה "אקראיות". העד, ניסה פעם אחר פעם לשוות ליחסיו עם נציגי החברות האחרות אופי של מקריות, אקראיות וחד פעמיות. כך העיד:
"ש. והיו פגישות ארוכות?
ת. לא, אקראיות.
ש. אקראיות זה דבר אחד, אבל מבחינת האורך שלהם, ארוכות, קצרות?
ת. צריכים לעבוד.
כב' השופט: למה הכוונה אקראיות, נפגשתם במקרה ברחוב?
ת. כן, או ברחוב, או אצל הלקוח עצמו, שלום שלום, מחליפים מילה בכניסה וממשיכים הלאה.
ש. למה לא המשכתם לדבר באותו מעמד אם כבר נפגשתם?
ת. אנחנו לא חברים." (פרו', ע' 876).
אולם, במשפט לאחר מכן, מימד האקראיות נגוז. בהמשך דבריו מעיד באוכנר על שיחות על כוס קפה, בעניין המחירים ועל שיחות טלפוניות, אף הן בעניין המחירים: