"ש. לא, זה פשוט מעניין, מחברים לך הסברים אחרים לזה בהודאה שלך, אז אני מנסה לראות קודם אם אתה נזכר בה, בעוד סיבות למה.
ת. אם יצא לי לשתות כוס קפה עם מישהו? כן, בודאי, יכול להיות, למה לא?
ש. ואז מה למשל דיברתם?
ת. למה אני מוריד מחיר פה, למה אני מוריד מחיר שמה, כל מה שקשור למלחמות על מחירים.
ש. חוץ מבפגישות אקראיות אצל לקוחות, או כוס קפה כמו שאמרת, היית מדבר איתם על עוד מקרים?
ת. היינו מדברים בטלפון, בודאי.
ש. אתה יכול לתאר לנו?
--- סוף עמוד 102 ---
ת. כן, אם הוא עשה איזה שטות או טעות באיזשהו מקום וזה מקלקל את הלקוח לגמרי, הייתי מרים טלפון והיינו כועסים אחד על השני.
ש. מה זה אומר שטות או טעות?
ת. אם הוא נתן מחיר לא הגיוני באיזשהו מקום, בדרך כלל או שרימו אותנו, אז הייתי בודק אם זה באמת נכון.
ש. ואז מה היית אומר בשיחה?
ת. לא הייתי אומר לו כלום, הייתי שומע מה שהוא אומר ומחליט לבד מה לעשות." (שם, שם).
אכן, בהמשך דבריו טוען באוכנר כי שיחות הטלפון נעשו "פעם ביובל", אולם כאשר בוחנים דברים אלו לאורן של יתר הראיות, וביניהן תדפיסי הטלפונים הניידים אשר נתפסו, הרי שזהו המקרה הברור בו יש לעשות שימוש בכלל "פלגינן דיבורא".
לאחר רענון זכרון נוסף, ולאחר שקרא את אשר נאמר על ידו בהודעתו, אישר באוכנר גם את תוכנו של ההסדר, ובמילותיו:
"ש. אז יכול להיות למעשה שדיברתם גם על דברים עתידיים, אל תיכנס לפה?
ת. שלא יפריע לי, בודאי.
ש. אז אתה יכול להסביר מה זה שלא יפריע לי?
ת. אם זה לקוח גדול, ושהלקוח מחלק אנחנו יודעים פחות או יותר איך הלקוח מחלק את ההזמנות בינינו, ואם יש מחיר מוסכם שהלקוח גובה את המחיר, אז שלא יוריד את המחירים יותר מדי על מנת שלא יפר את האיזון, כי אז אני אוריד את המחיר ואז לא יצא מזה שום דבר.
ש. הבנתי, ואז איך אתה יודע כשאתה מדבר איתו נניח בעניין הזה, יאיר או יוסי, נדב, איך הוא, אתה אומר לו בדיוק מה לעשות, איך הוא יודע מה הוא צריך לעשות?
ת. הוא צריך להבין מה לעשות.
ש. מה זאת אומרת הוא צריך להבין?
ת. לא להשתולל יותר מדי, כי אני אפריע לו במקום אחר, הוא יפריע לי פה, אני אפריע לו במקום אחר.
ש. למשל עם יאיר, אני שואלת איך הוא יודע מה הוא צריך לעשות, אתה אמרת שהוא יודע.
ת. הוא בדיוק כמוני, הו יש לו את אותם המשימות כמו שלי, הוא נציג של גברעם.
ש. או. קיי. אתה יכול להסביר לנו מה הוא צריך לעשות, מה אתה אומר שהוא לא ישתולל?