(3) כאמור, כל אלה משקפים "פגיעה" ממשית ביכולתם של הבנקים לקיים את התחייבויותיהם לציבור לקוחותיהם; ואין צורך בהצגת "מספרים" בעניין זה, אלא, אולי, כדי להוכיח את ההפך.
ו. (1) הסעיפים הנ"ל, בפקודת הבנקאות ובחוק העונשין, לא נועדו אך ורק להענשה, בדיעבד, של מנהלים שהפכו את הבנקים שהם עמדו בראשם ל"חדלי פירעון";
אלא גם – ובעיקר – כדי להעניש את המנהלים שעשו בעסקי הבנק מעשים ש"רק" פגעו ביכולת הפירעון שלו, פגיעה ממשית ומשמעותית – כבמקרה דנן – בלי להביא את הבנק לכלל התמוטטות.
תכליתם של האיסורים הקבועים בסעיפים אלה היא להגן על הציבור ולא על הבנקים כשלעצמם, כגופים כלכליים. ההגנה על הציבור – באמצעות כוחן המרתיע של הוראות העונשין הקבועות בסעיפים אלה – מחייבת ומצדיקה נקיטת אמצעים כנגד בנקאים הגורמים נזק לציבור על דרך ה"פגיעה" ביכולת הבנקים לקיים את התחייבויותיהם, ואינה מצטמצמת אך להענשתם של אלה שגרמו אסון של ממש לציבור, על דרך נטילתה המוחלטת של יכולת הבנקים לקיים את התחייבויותיהם.
--- סוף עמוד 463 ---
= 462 =
(2) המערערים, אשר כל העובדות היו גלויות לפניהם – להבדיל מקהל הלקוחות התמימים, שהעובדות האמיתיות הועלמו מהם – היו מודעים, לאורך כל התקופה שאליה מתייחס כתב האישום, לאן מובילה אותם "רכבת הוויסות"; ובנסיבות המיוחדות למקרה זה – לא תישמע מפיהם הטענה שבנקיטת מאמץ ההצלה של "הסדר המניות הבנקאיות" נשללה מהם האפשרות להראות כי יכולתם לקיים את התחייבויותיהם לא "נפגעה", וכי היה ב"יכולתם" לעמוד לפני "נפח התביעות" – הוודאיות וההכרחיות – שהיו מוגשות נגדם לולא התערבותה של המדינה. כפי שכבר נאמר, התערבותה של המדינה עצרה את ה"רכבת" על שפת התהום וניתקה את הפתיל שהוביל להתפוצצותה ברגע האחרון, כאשר אירועה של זו היה ברור וודאי.
(3) ולא נעלם הימני, כי במהלך התקופה נושא האישום ניתנו למערערים הבטחות – ישירות ומתחייבות – כי בשעת משבר יינתן להם סיוע וכי המדינה תעמוד "מאחורי הבנקים המסחריים כדי להגן על הציבור". הבטחה זו אינה פוטרת את הבנקאים מן האחריות ליצירת המצב שהביא לכלל הצורך בנתינתה; והיחלצות המדינה לעזרת הבנקאים, על-מנת שלא תיפגע יכולתם של הבנקים לקיים את התחייבויותיהם, נועדה – כאמור לעיל – להגן על הציבור מפני הפגיעה שנגרמה בפועל ליכולתם של הבנקים להתמודד עם המשבר, ולא נועדה להגן על הבנקאים מפני האחריות ליצירתה של הפגיעה.