פסק-דין
השופט ד' לוין:
מבוא
1. ביום 6.10.1983 נפל דבר בכלכלת ישראל. בבורסה לניירות ערך שבתל-אביב-יפו – בורסה שגילתה לכל אורך שנת 1983 אי-יציבות, שהתבטאה במהפכים ובתנודות חריפות בשווי המניות החופשיות ובסופו של יום גם בשווי המניות הבנקאיות – גברו והתעצמו ההיצעים, ודומה היה שהמשקיעים מבקשים להיפטר ממניותיהם בכלמחיר. הבנקים, אשר ויסתו את מניותיהם הם, כפי שיסופר להלן, ניסו לעמוד בפרץ וקלטו, במשך התקופה שקדמה למשבר, בממדים גדלים והולכים, את מניותיהם, וזאת כדי לשמור לפחות על יציבותם. אולם משגברו ההיצעים, מטעמים שעוד ידובר בהם, התקשו הבנקים המווסתים וחברות מטעמם אשר עסקו בפועל במלאכת הוויסות, לעמוד מול התופעה. הצטברו אצל החברות המווסתות מלאים אדירים של מניות הבנקים שלא היה להם שוק ריאלי. המקורות הכספיים של הבנקים, וכפועל יוצא מכך של החברות המווסתות, הלכו ונתדלדלו, עד שגבר החשש להתמוטטות חריפה של המניות הבנקאיות הנסחרות בבורסה, אשר הייתה מביאה בעקבותיה מפולת בשוק ההון בכללו ומערערת לכאורה את יציבותם של הבנקים.גבר החשש שציבור המשקיעים, שלפי הערכה הקיף כמעט כל בית אב בישראל, ייפגע קשות, ועלו אף מחשבות וחששות שמא המשבר החריף בשוק ההון יאבד שליטה ובעקבותיו ייפגעו גם לקוחות הבנקים המחזיקים את כספם בפיקדונות, אשר בשל חרדה לגורל כספם "ירוצו אל הבנקים", ימשכו את כספם ובכך יערערו את יציבות הבנקים עצמם.
--- סוף עמוד 252 ---
שר האוצר, ראשי משרדו והמופקדים על שוק ההון ראו את הסכנה המרחפת על פני היציבות הכלכלית של המדינה והחליטו לעמוד בפרץ להציל את הניתן. כך הוחלט לסגור את הבורסה ולהפסיק את הסחר לפרק זמן מוגבל, החל ביום 6.10.1983, וכן להבטיח לציבור המשקיעים, על סמך הסדר שייעשה בין המדינה לבין הבנקים, את ערכן של המניות הבנקאיות. המדינה נטלה על עצמה התחייבות מרחיקת לכת כלפי הציבור לפדות את המניות במועדים שונים, על-פי ערכן ערב סגירת הבורסה, בתנאים מסוימים. בכך שמרה על ערך המניות של הבנקים, מיתנה עד למאוד את הפגיעה בציבור המשקיעים, והפיגה את החשש שיציבות הבנקים המרכזיים תיפגע, על כל ההשלכות השליליות למשק שעלולות היו לנבוע מהמשבר.הסדר זה גבה מחיר כבד מאוד מהמדינה ובעקיפין מכלל הציבור, שהרי ההתחייבות שנטלה על עצמה הממשלה כלפי ציבור המשקיעים נאמד אז בסכום של כ-6.9 מיליארד דולר.
2. משבר המניות הבנקאיות עורר סערת רוחות בציבור, אשר איבד אמונו בשוק ההון. התקיימו דיונים סוערים של הרהורים שלאחר מעשה ושל חשבון נפש נוקב, גם ברשויות השלטון שאמורות היו להנהיג את מדיניות שוק ההון ולפקח עליה, גם בממשלה המופקדת על קביעת המדיניות הכלכלית ויישומה הראוי, גם בוועדת הכספים המבקרת את פעולות הממשלה בתחומי הכלכלה והכספים, וגם בחוגי הכלכלה בישראל; ולא למותר להדגיש – בקרב הציבור הרחב שהיה סער מהמציאות העגומה שנקלע אליה.
3. כפועל יוצא מכל אלה התערבו בעניין מבקר המדינה והוועדה לביקורת המדינה של הכנסת ודרשו מהרשויות השלטוניות דין-וחשבון על מה שקרה. כתום הביקורת של מבקר המדינה ולאור המלצותיו, החליטה הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת על הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית שתחקור בפרשת המניות הבנקאיות, ויסותן והכרוך בכך. הוועדה הוקמה על-פי דין. הרכבה נקבע על-ידי נשיא בית המשפט העליון, ובראשה ניצב שופט בית המשפט העליון ד"ר משה בייסקי. זו נתבקשה "לחקור" את כל העובדות והגורמים שהביאו לוויסות המניות הבנקאיות, מתחילת הוויסות ועד למשבר שפקד מניות אלה, בחודש אוקטובר 1983.
4. דו"ח הוועדה (שתכונה להלן - ועדת בייסקי) הוגש ביום 16.4.1986 לוועדת הכנסת לביקורת המדינה ולממשלה, ואף פורסם ברבים (ועדת-החקירה לענין ויסות מניות הבנקים – דין-וחשבון (תשמ"ו); להלן – דו"ח ועדת בייסקי). בדו"ח ממצה ומעמיק זה הצביעה הוועדה, כמסתבר, על מי שנחשבו בעיניה אחראים לתהליך הוויסות ולפורענות שבאה בעקבותיו, והמליצה על נקיטת סנקציות אישיות ומוסדיות כנגדם. לאור המימצאים וההמלצות שבדו"ח, נפתחה חקירה משטרתית כנגד הבנקים המווסתים, מנהליהם, עובדיהם ורואי-חשבון שלהם בנושאים שונים הקשורים לנושא שעסקה בו ועדת החקירה בהתאם להמלצות (אין אנו מתייחסים לדו"ח הוועדה בכללו ולפרטים, משום שדו"ח זה
--- סוף עמוד 253 ---
אינו מונח לפנינו, כשם שלא הונח לפני הדרגה הראשונה, על שום שבמצוות סעיף 22 של חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, דין-וחשבון של ועדת חקירה לא ישמש ראיה בכל הליך משפטי).
5. מימצאי החקירה המשטרתית הובאו לעיונו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, מר יוסף חריש, ולאחר עיון ממושך בחומר החקירה הגיע היועץ לכלל החלטה מנומקת שאין הוא רואה עניין ציבורי לשוב ולהביא על הציבור, הן את ההוצאה והן את הטרדה והיגיעה שב"גילול יריעת פרשת הוויסות לאחור". החלטתו זו של היועץ המשפטי הועמדה לבירור ולביקורת בית-משפט זה, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, בבג"צ 935/89, 940, 973 גנור ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' (להלן – עניין גנור [1] ), על-ידי מספר עותרים ציבוריים – בכללם עורכי-דין, אנשי ציבור וחברי-כנסת. ביום 10.5.1990 ניתן פסק-דינו של בית-משפט זה בעתירות אלה, והוא קבע כי החלטתו של היועץ המשפטי שלא להעמיד לדין את הבנקים והבנקאים האחרים בשל היעדר "עניין לציבור" תבוטל. במצוות בית-המשפט הוחזר העניין ליועץ המשפטי, על-מנת שיחליט אם קיים חומר ראיות, לכאורה, להעמדתם של הבנקים, הבנקאים, עובדיהם והאחרים לדין. כך גם לעניין החלטתו שלא להעמיד לדין פלילי את רואי החשבון שנחקרו בעניין. גם בעניין זה התערב בית המשפט והורה ליועץ המשפטי, שלאחר סיום דיוניה של מועצת רואי החשבון בעניינם של אלה בהקשר לפרשה, ישוב ויעיין בחומר הנוגע לרואי החשבון ויחליט אם יש בו עילה להעמדתם של אלה לדין פלילי.
6. ציינו את שני המהלכים הנ"ל - ועדת החקירה הממלכתית והדיון בעניין גנור [1] – משני טעמים: (א) משום שהם אשר הניבו והצמיחו את ההליך שלפנינו, שאין כמותו בהיקפו ובמורכבותו; (ב) משום שנצטרך להידרש לוועדת החקירה ולעניין גנור [1] בהמשך, בעת שנדון בטענות משפטיות מקדמיות כבדות משקל ורבות עניין שהשמיעו הסניגורים המלומדים של המערערים ושנדונו בהרחבה רבה הן לפני הדרגה הראשונה והן לפנינו. בטענות אלה עולה השאלה עד כמה ראוי היה להיזקק להליך המשפטי הפלילי כנגד המערערים שלפנינו, ועד כמה ניתן היה לדון בעניין דנן באופן מלא והוגן, כאשר דו"ח ועדת החקירה וכן ראיות שהושמעו או הוגשו במהלך דיוניה, מחלחלים ומתפשטים על כל יריעת הדיון, ועל-פי הנטען שלא כדין.
7. באלה נעסוק בבוא הזמן, לאחר שנציג לעצמנו תחילה את כתב האישום, נסקור את יריעת המשפט ונציב את התשתית העובדתית הדרושה, הן לשם ההכרעה בשאלות המקדמיות שהוצגו לפנינו, והן לשם יישום הדין על המסכת העובדתית המוכחת בהקשר לאישומים הספציפיים שיוחסו למערערים השונים וכן לחבריהם לכתב האישום שנשפטו, אך לא ראו לערער על פסק הדין שניתן כנגדם כתב האישום
8. כתב האישום המתוקן הוא רחב ממדים, ועל פיו נפרסת לפנינו תמונה חד-ממדית, המציגה לעין כול תמונה עגומה ואפרורית של מציאות עובדתית שהתקיימה בתקופה מותחמת (מתחילת 1980 ועד 6.10.1983). לפני הקורא נפרסת עלילה כלכלית מסעירה בשוק ההון בישראל בארבעה פרקים, המשתלבים ומתחברים זה אל זה ל"אני מאשים" חמור ומקיף
9. כתב האישום הוגש כנגד ארבעה בנקים מרכזיים בכלכלת ישראל, כנגד חלק ממנהליהם ועובדיהם הבכירים, כנגד חברת האחזקות אי.די.בי וכנגד רואי החשבון שהיו מופקדים על הביקורת בבנקים השונים. לעניין ערעור זה שלפנינו, ההתייחסות הדרושה היא לאדונים ארנסט יפת ומרדכי איינהורן שנמנו עם מנהלי בנק לאומי לישראל בע"מ, רפאל רקנאטי, אודי רקנאטי ואליהו בן ציון כהן שנמנו עם מנהיהם של בנק דיסקונט לישראל בע"מ ושל אי.די.בי. חברה לאחזקות בנקאיות בע"מ, אהרון מאיר ממנהליו של בנק המזרחי המאוחד בע"מ ודב נווה מעובדיו הבכירים של בנק זה, וכן
--- סוף עמוד 254 ---
רואה החשבון דן בבלי, שנמנה עם רואי החשבון שהיו מופקדים על הביקורת בבנק לאומי לישראל.ההתייחסות הספציפית היא למערערים אלה דווקא ובלבד, שכן הם ורק הם ראו להעמיד לביקורתו של בית-משפט זה את פסק הדין של הדרגה הראשונה, במיוחד ככל שמדובר בהרשעתם בדין ובמידת העונש שהושת עליהם. זה מהצד הפורמאלי, שהרי תוך כדי הדיון בערעורים אלה ולצורך ההכרעה בהם, נפרסה לפנינו יריעת המחלוקת במלוא היקפה ועומקה מכל הבחינות גם יחד – העובדתיות והמשפטיות.
10. הפרק המרכזי, שהוא הרובד הראשון שבתמונת כתב האישום, מתאר את הרקע הכללי לפרשה דנן. החל בסוף שנות השבעים, ובמיוחד בתקופה הרלוואנטית לכתב האישום, התערבו הבנקים, מנהליהם ופקידיהם במסחר שהתנהל בבורסה במניות הבנקים. התערבות זו נועדה להגדיל באורח מלאכותי את נתוני הביקוש למניות ואת שעריהן, ועל-ידי כך להגביר את יכולת הבנקים הנ"ל לגייס הון מהציבור במסגרת הנפקותיהם, הגם שבפועל לא היו כאלה. כפי שכתב האישום מפרט, נהגו הנאשמים ואחרי לכנות את הפעולות הללו כ"פעולות ויסות". כדי להשיג יעד זה ועל-מנת להפיק תועלת מרובה מהמנגנונים ששימשו למימושו, פעלו הנאשמים - באורח שיטתי ובמתכוון - להונות את המשקיעים ולמנוע מהציבור ומלקוחות הבנקים מידע נכון ומלא בדבר פעולות הוויסות, המשמעויות שלהן והסיכונים הכרוכים בהם. בין היתר עשו כן באמצעות מנגנון הייעוץ של הבנקים, ברישום לא נאות של הדו"חות הכספיים התקופתיים ובהצגה מטעה ולא נאותה של המציאות בתשקיפים שליוו את הנפקת המניות. יתרה מזו, כך צוין בכתב האישום, הנאשמים ניצלו את משקלם הרב במערכת הבנקאות בישראל, את השפעתם הניכרת על כלל המשק ואת מעמדם אצל רשויות השלטון לעיצוב מתואם ומוסכם של דרכי פעולה להוצאתה לפועל של מדיניות הוויסות.מהי מדיניות ויסות זו?
--- סוף עמוד 255 ---
על-פי הנטען בכתב האישום, בתקופה זו ביקשו הבנקים מפעם לפעם לגייס הון מהציבור, בהנפקת מניות וניירות ערך אחרים ההמירים למניות בבורסה לניירות ערך שבתל-אביב; כדי שיוכלו לעמוד בתחרות מול אפיקי השקעה אפשריים אחרים במשק, ובמיוחד מול איגרות החוב המונפקות על-ידי המדינה, ביקשו הנאשמים לגרום לכך שמניות הבנקים תיתפסנה בעיני ציבור המשקיעים כהשקעות אטרקטיביות וכדאיות.כיצד עושים זאת ? בשניים – (א) המניות הבנקאיות נסחרו בבורסה במגמת עליית שערים מתמדת ונעדרת תנודות כלפי מטה, כך שהעניקו לבעליהן תשואה ריאלית הגבוהה מזו המקובלת לגבי איגרות החוב של המדינה. משמעות מדיניות זו, שהוגדרה על-ידי התביעה כ"מדיניות התשואה החיובית", התממשה בכך שהוקנתה למניות תכונה של אפיק השקעה נזיל, שבו כל משקיע נהנה מהתשואה המובטחת לו - יהיו מועדי הרכישה ופרקי האחזקה במניות אשר יהיו. (ב) הצגת מניות הבנקים בעיני הציבור הרחב כהשקעה סולידית ובטוחה לרוכש המניה, זאת על בסיס האמון שנטעו הבנקים בלב הציבור באשר ליציבותם, רווחיותם וחוסנם הכלכלי ובדבר כושרם לייצב את רווחי בעלי המניות על תשואה חיובית מתמדת, הגדלה והולכת עם הזמן.מדיניות התשואה החיובית חייבה את פעולות הוויסות, שעוד ידובר בהן בהמשך. פועל יוצא של מדיניות הוויסות, שננקטה על-ידי הבנקים השונים ומנהליהם, היה מעורבות עמוקה של הבנקים במהלך המסחר בבורסה ושליטת הנאשמים בשערי מניות הבנקים, אשר איפשרו לבנקים ולמנהליהם לגרום לעליית שערים יומית בשיעור שלא יפחת מהשיעור שאותו קבעו לאותו יום ולמנוע ירידת שערים, הכול על-פי הנראה להם כראוי וכרצוי לבנקים בכל עת.מדיניות ויסות זו זיכתה את הבנקים, לאורך השנים, בשגשוג ובהצלחה בשל המעורבות של החברות המווסתות ושל מנגנוני הייעוץ אשר עסקו בשיווק אגרסיבי של מניות הבנקים, תוך הטעיית הציבור לחשוב כי עניין להם במניה בטוחה וסולידית שמגמותיה החיוביות תתמשכנה ותתמדנה. אמצעי נוסף לחיזוק מדיניות זו היה בהטבות ובתמריצים כלכליים שננקטו על-ידי הבנקים לעידוד רכישת המניות; אלה כללו, בין היתר, נכונות הבנקים לקבל את המניות, על-פי שעריהן המווסתים, כביטחונות להלוואות בסכומים דומים שהעניקו למשקיעים.בהמשכו של פרק זה שבכתב האישום נטען כי כדי להביא לעלייה מתמדת בשערי המניות הבנקאיות גרמו הנאשמים, במניפולציות של ויסות, ליצירת רציפות של עודפי ביקוש. זאת ביקשו להשיג בכך שמניות הבנקים תתמדנה להניב תשואה חיובית מתאימה. דא עקא, שאליה וקוץ בה. פעולות ויסות אלה גרמו לנתק בין שערי המניות בהיסחרן בבורסה, לבין שוויין וערכן הכלכליים האמיתיים, וכפועל יוצא מכך התהוו קשיי מימון
--- סוף עמוד 256 ---
ברכישת המניות ובאחזקת מלאי הוויסות. זאת וגם זאת. ככל שהנתק האמור גבר, גדלה התלות של רמת השערים בבורסה להבטחת מגמת העלייה. התוצאה מנתק זה הייתה שהבנקים נבו בחבלי התפתחות זו, וכל ניסיון לסגת ממדיניות הוויסות ולהפסיק את ההתערבות המווסתת בבורסה היה עלול להביא לנפילה חריפה של שערי המניות, שתסב למשקיעים נזק והפסד ניכרים. ככל שהמשקיעים יינזקו יותר בשל ירידת שערי המניות בבורסה, כן צפויים הבנקים לתביעות אזרחיות לפיצוי על נזקיהם, אם משום שבמצגים שיצאו מאת הבנקים ומנהליהם ויועציהם קיבלו על עצמם הבנקים מחויבות אזרחית כוללת שמדיניות הוויסות תימשך ועמה הבטחת התשואה החיובית, ואם משום מצגי מירמה המקימים עילה בנזיקין.ככל שתרבה המהומה בבורסה, עקב ההתפתחות הדרמטית הצפויה ובשל התביעותהצפויות של המשקיעים, בנוסף לתופעה הכללית על איבוד האמון בבנקים ובמנהליהם, כן יגבר החשש שבעלי הפיקדונות המקומיים, ובמיוחד מפקידים מחו"ל, "ירוצו" אל הבנקים למשוך את פיקדונותיהם. במקביל יקרסו גם הביטחונות לאשראי שניתן על-ידי הבנקים ללווים בשל עוצמתם, כביכול, של מניות הבנקים ששימשו כביטחון. על-פי האמור אפוא בפרק זה שבכתב האישום, מציאות עגומה זו הייתה מביאה בהכרח לפגיעה ממשית ביציבות הבנקים. אכן, לגירסת התביעה, זה אשר היה קורה הלכה למעשה, אלמלא נחלצה המדינה לסייע למשקיעים וגיבשה את מדינות ההסדר המעניק שריון ומגן למחזיקים במניות הבנקים מפני אובדן חמור של השקעותיהם, לבל יירדו לטמיון.
11. בכך מתמצה תוכנו של פרק זה שבעלילת כתב האישום, וניתן להפוך דף ולהגיע לפרק השני, העוסק ברובד נוסף שבתמונת האישום. אם בפרק הראשון דובר באופן כללי על תופעת הוויסות והשלכותיה השליליות, בא הפרק השני ודן לא בחטאם של הבנקים עצמם, אלא בהתנהגותם הפלילית של מנהלי הבנקים, ולענייננו, לצורך תיאור זה, ארנסט יפת ומרדכי איינהורן מבנק לאומי לישראל בע"מ, רפאל רקנאטי, אליהו בן ציון כהן ואודי רקנאטי מבנק דיסקונט לישראל, וכן אהרון מאיר מבנק המזרחי המאוחד. סעיף 14ב(א) לפקודת הבנקאות, 1941 – הוא סעיף האישום הזה - קובע כעבירה חמורה בת-עונשין את הסיטואציה הבאה: "חבר דירקטוריון או מנהל עסקים של בנק אשר ביודעין עשה בעסקי הבנק בדרך שפגעה ביכולתו לקיים את התחייבויותיו דינו – מאסר ארבע שנים או קנס 100,000 ל"י. "בכך הואשמו המערערים דנן, לאמור: שבהתנהגותם בניהול מדיניות הוויסות ובקידומה הביאו - במעשים שתוארו לעיל ובעזרת המנגנונים המשווקים שלהם - להעלאת שערי המניות של הבנקים לממדים מלאכותיים ומנופחים. בכך יצרו תלות מוחלטת של מת השערים בהמשך רציף של פעולות הוויסות, ומתוך כך גם הביאו לתלות מלאה בהמשך קליטת היצעים ומימון רכישת מניות; כל זאת - בין ממקורותיהם העצמיים של הבנקים