הן גילו לא פעם התבטלות לפני ראשי הבנקים. תגובותיהן היו חסרות מעוף, חסרות דמיון ואולי אף חסרות אונים. לא היה תיאום בין הזרועות השונות של הרשויות לבין עצמן בקשר לגיבוש מדיניות משותפת, אחידה, יעילה ואחראית לטיפול בבעיה.
אף שהיו ערים למצב ולסכנותיו, בעיקר מפי הבנקאים עצמם, לא הופעלו על-ידיהן סמכויות הפיקוח הנתונות בידן והן לא השתמשו בכוחן. הוצהרו הצהרות, חלקן מטעמים פוליטיים, חלקן מתוך תחושת אחריות המדינה ליציבות הבנקים, שדירבנה לעשייה כלשהי. התמונה המצטיירת מעמדת הרשויות היא תמונה עגומה, בלתי רצינית ובלתי אחראית. אולם
--- סוף עמוד 491 ---
= 491 =
הרשויות אינן עומדות לדין לפנינו, ואין אנו נקראים לחלק ציונים להתנהגותן.
עלינו להתייחס להתנהגות זו, ככל שהיא משליכה על התנהגות הבנקאים.
37. מבחינה עובדתית, במשך קרוב לשנתיים לא נעשו כל מעשים, לא ניתנו על-ידי הרשויות הבטחות של ממש ולא גובשו שום תכניות שהצדיקו המשכת פעולות הוויסות על-ידי המערערים תוך מודעות מלאה לוויסות ולסכנות הטמונות בו (מאיר אהרון, עמ' 22595). ניתן פטור מכפל מס; ניתנו הבטחות במהלך פגישות בין ראשי האוצר שלפיהן לא יכפו על הבנקים להפסיק את הוויסות באופן חד-צדדי, כדי למנוע התרחשות התרחיש הקשה שהמערערים נפנפו בו; במחצית השנייה של 1983, קרוב להתמוטטות, ניסו ראשי האוצר לפתוח חלון אשראי לבנקים על-ידי שתדלנות אצל נגיד בנק ישראל; הדבר לא עלה בידם. ניתנו אישורים להנפקות נוספות כדי למנוע את ההתפוצצות האורבת בפתח. הייתה הצעה לתכנית "רשת", אולם היא לא קרמה עור וגידים ולא התגבשה לכדי הצעה של ממש. כל הצעדים האלה היו בבחינת מעט מדיי ומאוחר מדיי. היו אלה צעדים רופפים, דלילים, בלתי משמעותיים, כאשר בידי הבנקאים עצמם לא הייתה שום תכנית לירידה מן הוויסות, שום תכנית להפסקת הפעילות הבלתי נורמאטיבית, לבד מציפיות ומתקוות להיוושע על-ידי עזרת הרשויות.
אמירות כגון "אנחנו עומדים מאחורי הבנקים" שנאמרו על-ידי ראשי המשק אינן מציבות תכנית רצינית שיש בה כדי להציל את הוויסות מפני התפוצצות. הוויסות איננו תופעת טבע שנתגלתה על-ידי שני הצדדים. הבנקאים יצרו וטיפחו אותו.
"הבנקים יצרו איפוא מכשיר פיננסי מיוחד במינו שהתנהג הלכה למעשה ולאורך תקופה ארוכה באופן שאין לו – ככל שהדבר עולה מהראיות – אח ורע בתולדות הבורסות בעולם. ... יצור יוצא דופן יחיד ומיוחד במינו" (השופטת קמא עמ' 5 לפסק-הדין).
המערערים לא הועמדו לדין בגין הוויסות עצמו, אף שהייתה בו לכאורה, כאמור בהערת חברי שאני מצטרפת אליה, משום עבירה. אולם מרגע שנולדה המודעות, נוצרה העבירה לפי סעיף 14ב(א), שבוצעה בצורה מתמשכת יום אחר יום במשך תקופה ארוכה מאוד.
38. לסיכומו של פרק זה אומר כי אין לקבל את הפרופוזיציה שלפיה היו לבנקאים ידיעה וביטחון כי לא תיפגע יכולת הבנקים לעמוד בהתחייבויותיהם, וזאת בשל הבטחות, עידוד וסיוע של ממש שניתנו על-ידי הרשויות לבנקים. אין אני שותפה לגישה זו הן מן הבחינה העקרונית והן מן הבחינה הקונקרטית.
מן הבחינה העקרונית, אין לראות במעורבות הרשויות מתן "חסינות" מן העבירה המיועדת מלכתחילה למנוע את הצורך בהישענות על עזרת הרשויות כדי למנוע התמוטטות. ההתנהגות הנורמאטיבית האסורה היא עשייה בדרך הפוגעת, והיא מתגבשת כאשר עשייה כזו מבוצעת הלכה למעשה. התערבות מאוחרת צפויה של צד שלישי איננה מנקה מאחריות. מקובלת עליי קביעת בית-המשפט קמא, שלפיה: "מנהל הבנק ביודעין כך שייזקק לעזרת הרשויות עובר את העבירה...". "מנהל בנק ה'נשען' מראש על סיוע צפוי של הרשויות וממשיך לפעול בדרך הפוגעת ביכולתו של הבנק כשהוא עומד לעצמו, לקיים את התחייבויותיו (לרבות התחייבויות השוטפות) – עובר גם עובר את העבירה".
--- סוף עמוד 492 ---
= 492 =
מן הבחינה הקונקרטית לא עולה מן הראיות כי הייתה התחייבות מצד המדינה בין לתמיכה מונעת לפני פרוץ המשבר ובין לתמיכה משקמת לאחר התפרצותו. מה שהיה ברור הוא שהמדינה לא תיתן לבנקי לקרוס. אולם בכך גם חברי איננו רואה הגנה להליכה בדרך שבה, ללא סיוע הרשויות, תיגרם התוצאה האמורה. אין כל ראיות לקיומן של תכניות מגירה למקרה של משבר, לא אצל הבנקאים ולא אצל הרשויות. ננקטו צעדים מועטים ודלילים של גיבוי וסיוע למניעת אסון. היו תכניות מעורפלות שגובשו בחיפזון לאחר שהובהר כי משבר עומד בפתח. ימים ספורים לפני פרוץ המשבר כותב מר יפת לד"ר מנדלבאום מכתב (נ/77/ל) ומציין כי "שאלת הוויסות, כפי שהצבעתי בשיחתנו מחייבת פתרון הולם לאור ההשלכות החמורות העלולות לנבוע מהמשך המצב הנוכחי לגבי מצב הבנקאות, שוק ההון בארץ ואפשרויות גיוס הלוואות בזירה הבינלאומית...". אם כי הדברים נכתבו סמוך לפרוץ המשבר, לא מוזכרות שום התחייבויות מצד הרשויות, לא לגבי העבר ולא לגבי העתיד.
39. במישור המחשבה הפלילית הועלתה הטענה לאי-גיבוש מחשבה כזו על-ידי המערערים, שכן אותה מחשבה עצמה הייתה מנת חלקן של הרשויות שעודדו או לא מנעו את המשך הוויסות. אין מקום לטענה זו הן מהבחינה העובדתית והן מהבחינה המשפטית. על הבחינה העובדתית עמדתי בהרחבה, ומן הבחינה המשפטית צריכה בדיקת התגבשות יסודות העבירה אצל המערערים להתמקד בהם עצמם. משהוכח היסד הנפשי אצלם, אין חשיבות לשאלה מה היה היסוד הנפשי אצל אחרים. העובדה כי הרשויות לא היו מסוגלות לנהל מערכות מורכבות, לשתף פעולה בינן לבין עצמן ולהביא לטיפול מערכתי בתופעות לא רצויות, אין בה כדי לפטור את מי שעובר עבירה מהאחריות למעשיו. הבנקאים היו מודעים למעשיהם, לנסיבותיהם ולאפשרות שתיגרם התוצאה האסורה, והם המשיכו ללכת בדרך שהיה בה כדי לפגוע ביכולת העמידה של הבנקים בהתחייבויותיהם. ההישענות על מעורבות הרשויות כדי להיחלץ מן העבירה היא הישענות על קנה רצוץ.
40. אין מקום לטענה כי כוונת הבנקים וכוונת הרשויות עלו בקנה אחד. הרושם הברור העולה מן החומר הוא, כי כוונת הרשויות הייתה למצוא דרכים לסיים מצב ביש שפעילות הבנקים גרמה לו, נעשתה מודעת לו והמשיכה בו על-אף זאת. חשיפת הוויסות על-ידי הרשויות הייתה בשלבים, טיפין טיפין, בלי שזכו לשיתוף פעולה מלא מצד הבנקים. קבלת המידע על אודות הוויסות מעולם לא הייתה בשיטת "דחיפת" האינפורמציה מהבנקים לרשויות, אלא בשיטת "משיכת" האינפורמציה על-ידי הרשויות מהבנקים, וזאת למרות היעדר רצון לשיתוף פעולה מצדם. מעבר לכך, הבנקאים מעולם לא נקטו שום יוזמה עצמאית שהיה בה כדי להביא להפסקת הוויסות או למיתונו.
מאידך גיסא, ניסיונות ראשוניים שעשו הרשויות (דוגמת תכנית הרשת) לא זכו לעידוד מצד הבנקים ונותרו עקרים (לעניין זה ראה דבריו של שר האוצר דאז, מר ארידור, בעמ' 5384; המערער, מר אלי כהן, בוועדת הכספים מסמך ת/415 ובפרוטוקול עמ' 18864; עדותו של מר וינשל, עמ' 20890 והתבטאויות רבות נוספות).
41. בסופן של בדיקה, שקילה ומדידה יכולה אני לומר בוודאות מלאה, מתוך
--- סוף עמוד 493 ---
= 493 =
התרשמותי מכל החומר הרב שעיינתי בו, כי הבנקאים היו הכוח היוזם והמניע, והרשויות – הגורם הפאסיבי; הבנקאים היו הגורמים לדליקה, והרשויות – מכבי האש הבלתי יעילים; הבנקאים היו המוליכים, הרשויות נגררו אחריהם. זריקות העידוד שניתנו על-ידי הרשויות לא הועילו למנוע את הצפוי, שהוא המשבר הגדול שעלה למשק מיליארדי דולרים. אין במעורבות השלטונות – הראויה לכל גנאי – על כל גווניה ורבדיה כדי להושיע את המערערים ביום הדין.
42. סוף דבר, באשר להכרעת הדין: אני בדעה כי הרשעת המערערים לפי סעיף 14ב(א) לפקודה בדין יסודה, ויש להשאירה על כנה לגבי כל אחד מהם, כפי מעורבותם האישית שנקבעה על-ידי השופטת קמא. באשר להרשעת המערערים בעבירות האחרות שבהן מצא חברי, השופט ד' וין, להרשיעם, מצטרפת אני להרשעה ולהנמקתה; הוא הדין באשר לזיכויו מכל אשמה של המערער, רואה-חשבון ד' בבלי.
באשר לגזר הדין, אף שלדעתי יש להרשיע את המערערים גם בעבירה לפי סעיף 14ב(א) לפקודה, מצטרפת אני לגזר-דינו של חברי, השופט ד' לוין, המקל בעונשם.
אני עושה כן לא בלי היסוס, שכן העבירות שבהן הורשעו המערערים הן חמורות ביותר, וראוי להטיל על עוברי עבירות כאלה עונש מאסר בפועל. אלא שהנסיבות שבהן בוצעו העבירות ונסיבותיהם האישיות של המערערים הן חריגות ויוצאות דופן.
פרק הזמן הממושך מאוד שחלף מאז ביצוע העבירות, עינוי הדין שסבלו המערערים במשך שנים ארוכות, הליכי ועדת החקירה ותוצאותיהם הקשות במישור האישי והמקצועי, גילם ומצב בריאותם של חלק מהמערערים, כל אלה הופכים את עונש המאסר בפועל לבלתי מתאים, לבלתי ראוי ולבלתי תכליתי.
השופט צ' א' טל:
אני מסכים עם חוות-דעתו הרחבה של השופט ד' לוין. כמו כן אני מצטרף לטעמיו המבוארים באר היטב של חברי, השופט מצא. למעלה מן הדרוש אף ארחיק לכת ואומר, שבאשר לאישום הראשון – בעבירה על סעיף 14ב(א) לפקודת הבנקאות – עמדה לנאשמים, לדעתי, "הגנה מן הצדק", שמשמעה, שמעיקרא לא היה זה צודק להאשימה בפלילים בפרשה זו.
תמציתה של ההגנה מן הצדק – רשות שעודדה מעשה פלוני בידי אחר, מושתקת מלהפוך לו עורף ולהאשימו בפלילים על אותו מעשה עצמו. זו הגנה נדירה. גם בארצות-הברית, שם יושמה דוקטרינה זו הלכה למעשה, הגנה זו נדירה, והיא יושמה שם רק כאשר הרשויות המופקדות על אכיפת החוק הן שיזמו את העבירה והיו שותפות לה; כגון, בהדחת סוכן לעבירות סמים כדי ללכוד באמצעותו עבריינים אחרים.
ברי שאפילו בנסיבות כאלה יש לנהוג בהגנה זו בזהירות רבה, לבל תשמש מגן וצינה למשרתיו של משטר מושחת. עם כל זאת, ולאחר שהזהרתי עצמי הזהר היטב, נראה לי, בענייננו, שהיה מקום להגנה זו. הרשויות אמנם לא יזמו ולא עסקו בפעולות הוויסות, אבל הן עודדו את התופעה, סייעו לה והחזיקו בידי הבנקים שעסקו בכך.
--- סוף עמוד 494 ---
= 494 =
מתוך דאגה שמא הפסקת הוויסות לאלתר תגרור משבר חמור בשוק ההון ותשפיע השפעה אינפלציונית מזיקה – סייעו הרשויות ועודדו את המשך הוויסות, בין בממון (הבנקים הורשו לעכב בידם לפי שעה כספים שנגבו על-ידיהם עבור המדינה), בין בפטור מתשלומי כפל היטל שלום הגליל, על-ידי חוק מיוחד שנחקק למטרה זו, בין בפתיחת "חלון אשראי" על-ידי נגיד בנק ישראל ובין באישורי הרשות לניירת ערך להנפקות חדשות. הכול – כרשויות וכמנהלי הבנקים – היו מודעים לסכנות שבוויסות, אך הכול ציפו למועד מתאים לעצירת התופעה ב"נחיתה רכה", במסגרת תכנית כלכלית מקיפה ולאחר צעדים מקדימים מתאימים. המערערים הואשמו על שהמשיכו במעשה הוויסות ולא הפסיקו אותו גם כאשר הבינו שהמשך הוויסות עלול "לפגוע ביכולת לקיים את התחייבויותיהם". מחדל זה, שלא להפסיק את מעשה הוויסות, רשויות השלטון עודדו אותו וסייעו לו, כאמור לעיל, ולא חלילה מתוך כוונה פלילית, אלא מתוך דאגה ליציבות המשק. כפי שכותב חברי, השופט מצא:
"איש מן המעורבים – בקרב הבנקאים ובקרב רשויות המדינה – לא העלה על דעתו כי המשכת הוויסות אפשר שהיא מהווה עבירה פלילית".
ובהמשך כותב הוא, כטענת הסניגורים, שהבנקאים ואנשי הרשויות דיברו במושגים של מצוי ורצוי ולא במושגים של מותר ואסור.
נראה לי שבנסיבות אלה היו הרשויות מושתקות מלהגיש נגד המערערים את האישום בעבירה על סעיף 14ב לפקודת הבנקאות, אף אילו הגענו למסקנה שהמערערים עברו עבירה לפי סעיף זה.
בסופו של דבר, מאחר שאני מצטרף לדעת חבריי, השופט ד' לוין והשופט מצא, שיש לזכות את המערערים מן האישום הראשון, הרי כל האמור לעיל הוא למעשה מן הדרוש.
אף-על-פי-כן חשבתי שיהא זה אך הוגן לומר דעתי זאת. אשר לשאר האישומים ולגזירת הדין, אני מצטרף, כאמור, לחברי, השופט ד' לוין.
אשר-על-כן, לסיכום הדברים כולם, אנו מחליטים כדלהלן:
1. ערעורם של המערערים ארנסט יפת, מרדכי איינהורן, רפאל רקאנטי, אלי בן ציון כהן, אודי רקנאטי ואהרון מאיר על הרשעתם בעבירה המיוחסת להם באישום הראשון מתקבל ברוב דעות, נגד דעתם החולקת של השופטים קדמי ושטרסברג-כהן.
הרשעתם מתבטלת והם יזוכו מהעבירה המיוחסת להם באישום זה.
2. ערעורם של המערערים יפת, איינהורן, רפאל רקנאטי, אליהו בן ציון כהן, אודי רקנאטי ואהרון מאיר על הרשעתם בעבירות המיוחסות להם באישום השני נדחה.
ערעורה של חברת אי.ד.בי. חברה לאחזקות בנקאיות בע"מ, שאף היא הורשעה בעבירות המיוחסות לה באישום זה, מתקבל, והיא תזוכה מהעבירות שיוחסו לה באישום זה.
הקנס יבוטל, ואם שולם, יוחזר.
--- סוף עמוד 495 ---
= 495 =
3. ערעורם של יפת, איינהורן, רפאל רקנאטי, אליהו בן ציון כהן, אהרון מאיר ודב נווה בעבירות המיוחסות להם באישום השלישי נדחה.
4. ערעורו של רואה-חשבון דן בבלי, אשר הורשע בעבירה המיוחסת לו באישום השלישי, מתקבל, והוא מזוכה מכול וכול. העונש שהושת עליו בטל, ואם שילם את סכום הקנס שהוטל עליו, הסכום ששולם יוחזר לו.
5. אשר לערעור על מידת העונש בשל העבירות אשר ההרשעה בהן נשארה בעינה, ערעורם של המערערים מתקבל חלקית, והם יישאו בעונשים המפורטים בחוות-דעתו של השופט ד' לוין.
ניתן היום, ח' באדר תשנ"ו (28.2.1996).