אובדן האמון ותוצאותיו הפוטנציאליות
29. רבות נאמר ונכתב על חשיבותו של אמון הציבור במערכת הבנקאית. אמון זה תואר כ"חמצן", כ"נשמה אפה", כ"נכסי צאן וברזל" ו"לחם חוקה" של המערכת הבנקאית. הציבור הרחב, המפקיד את כספו בידיהם של התאגידים ומבצע באמצעותם שורה ארוכה של פעולות פינאנסיות, עושה כן על בסיס אמון – כמעט עיוור – ביציבות, בשמרנות ובסולידיות של התאגידים הבנקאיים ושל העומדים בראשם. צדקה, בכל הכבוד, השופטת קמא בקובעה כי: "האימון של הציבור הוא הנכס החשוב ביותר של הבנקאי. בנק שאיבד את אימון הציבור חשוף לריצת מפקידים אליו". מאחר שהבנקים נאלצו לקלוט את עודפי
--- סוף עמוד 486 ---
= 486 =
ההיצע של מניותיהם, נוצר מצב שבו החזיקו הבנקים במלאי נוסטרו עצום של מניותיהם; בגין רישומים כוזבים בנושא המלאי הורשעו המערערים גם על-ידי חברי, השופט ד' לוין, עבירות לפי האישום השלישי. כתוצאה מכל האמור, הייתה צפויה גם פגיעה במערכת הביטחונות לאשראים, שנשענה במידה מרובה על הקנה הרצוץ בדמות המניות הבנקאיות, והבנקים היו צפויים לעמוד לפני צורך להקצות סכומים משמעותיים לחובות מסופקים. כמו כן הייתה צפויה משיכת פיקדונות על-ידי מפקידים מקומיים וזרים מפאת אובדן האמון בבנקים והיה נוצר מאגר פוטנציאלי של מספר בלתי מסוים של תביעות אזרחיות כנגד המערערים, גם אם לא הוגשו בפועל מטעמים שבנפגעים. הפגיעה בדימוי הבנקים עלולה הייתה לגרור לפגיעה בקווי האשראי שעמדו לרשותם בחו"ל ולהגביל את כושרם בגיוס הון, שהיה נדרש לשם התמודדות עם תוצאות משבר האמון. עם הפסקת מדיניות הוויסות, היה מתפוגג הנתק שנוצר בין ערכן הריאלי לבין ערך השוק של המניות. שערי המניות היו קורסים בעשרות רבות של אחוזים. קריסת שערי המניות הייתה לפיכך מסבה עליהם הפסדים עצומים. לראיה, אף לאחר התערבות הממשלה במשבר ירדו המניות המווסתות בכ-50%. ההפסדים העצומים שהיו נגרמים למערערים היו גורמים להפחתה משמעותית בנכסיהם ובהונם ולפגיעה קשה ביציבותם. המשבר החמור במערכת הבנקאות היה מתפשט חיש מהר לשוק ההון "ומסכן את השוק כולו" מכתב נגיד בנק ישראל מ-17.5.83).
30. כל התרחישים הצפויים הנ"ל מעוגנים בראיות ובעדויות מזמן אמת שאותן אימצה השופטת קמא אשר קביעותיה בנדון מקובלות עליי. ראשי הבנקים חשפו בזמן אמת את חששם מתרחיש שבו תמיט עליהם הפסקת הוויסות אסון כלכלי כבד. אביא רק בודדות מתוך רבות מאוד של אותן אמירות. אומר המערער איינהורן:
"אם היינו חלילה מקבלים החלטה שאין יותר וויסות של מניות הבנקים היינו עדים למפולת רצינית של שוק ההון".
וקודמו בתפקיד הסמנכ"ל, מר ראוך, הזהיר מפני ההשלכות החמורות שתנבענה מהפסקה חד-צדדית של הוויסות:
".. . יגרום לנזק גדול מאוד ללקוחות הבנק... תהיה פגיעה גם באמינות הבנק. הבנקים בחו"ל לנזק גדול מאוד ללקוחות הבנק... תהיה פגיעה גם באמינות הבנק. הבנקים בחו"ל משקיעים ומפקידי פקדונות בחו"ל חששו שאנחנו נפסיד פקדונות... של תושבי חוץ שיגידו הבנק כנראה התמוטט, לא מסוגל להשתלט על מה שקורה לגבי המניות שלו.. זה (הפסקת הוויסות) היה מוביל לירידות מאוד חריפות, לפי דעתי היה מביא לירידות הרבה מעבר ל-30%...".
דוגמה נוספת הינה האמירות של ראשי בנק דיסקונט כשהוצגה לפניהם לראשונה (בשנת 1981) "תכנית הרשת" (תכנית שגובשה במשרד האוצר עיקריה "מתן מכה" למניות המווסתות על-מנת להוריד את שעריהן בכ-20%-30%, תוך פריסת רשת ביטחון ממשלתית – שתבטיח סיוע ממשלתי במקרה שהמניות תרדנה בערכן מתחת לשיעור מוסכם בין הצדדים). על-פי עדותו של העד גדיש, דחו ראשי דיסקונט את תכנית הרשת
--- סוף עמוד 487 ---
= 487 =
בתואנה כי יישומה יביא לקטסטרופה מוחלטת, גם בארץ וגם בחו"ל. בעדותו (נ/33/פ) ייחס העד גביש לאחד מבכירי דיסקונט את האמירה "יסקלו אותנו באבנים". תגובתו של מר רקאנטי לתכנית הרשת הייתה, לפי עדותו של מר סדן (ת/410): "ואני אומר לך שב-70% זה לא יעצור, זה יתמוטט ואתה תצטרך לקנות עד אחרון המניות כדי לקיים איזה שהוא ערך מעל האפס". אשר לפגישה שהתקיימה בין מר יפת למר גביש קבעה השופטת קמא:
"הנוכחים בפגישה עליה העיד גדיש שללו את רעיון הרשת. החשש שהביעו היה שהדבר יגרום לריצה אל הבנקים, בריחת פת"חים והשפעה גם על חו"ל. גם ראשי המשק היו מודעים למצב שיצרו הבנקים. דוגמא אחת מיני רבות הינה דבריה של הגב' מאור, המפקחת דאז על הבנקים שאמרה באפריל 83: 'שינוי בשיטת וויסות המניות של הבנקים מתחייב משיקולים של יציבות המערכת הבנקאית'. וכן: 'וויסות שערים זה עלול לסבך את הבנקים בקשיים אם יארע משבר חמור בשוק המניות', וכן מר חת, יו"ר דירקטוריון הבורסה לניירות ערך ת/415, מר ברונפלד, יו"ר הרשות לניירות ערך נ/252".
כל הנ"ל ביחד ולחוד ובצירופים שונים ביניהם, מהווים פוטנציאל עצום של פגיעה ונזק שהיו במודעות המערערים, אשר ידעו גם ידעו כי ללא התערבות ממשלתית הייתה צפויה, ברמת הסתברות ודאית קרובה, פגיעה ביכולתם לקיים את התחייבויותיהם.
מעורבות הרשויות
31. בעשייה כזו בעסקי הבנק, תוך מודעות לאסון העומד בפתח, האם יכולים המערערים להשליך יהבם על מעורבות השלטונות? האם בגין מעורבות זו אין לייחס להם מחשבה פלילית ואין מעשיהם מגבשים עבירה לפי סעיף 14ב(א)? תשובתי החד-משמעית לכך היא בשלילה.
משהתגבשה בתודעתם של המערערים המודעות למצב, היה ברור להם כי לא יהיה באפשרותם להמשיך בוויסות עד אין קץ ללא תמיכה ממשלתית. על-פי הטענה המקובלת על חברי, התברר למערערים כי הם מצויים במילכוד וכי בפרשת דרכים זו עליהם לבחור "בין שתי רעות": להפסיק את הוויסות ולגרום לנזק מיידי, או להמשיך בוויסות תוך ציפייה לעזרה ולתמיכה מצד השלטונות, שייסיעו להם ביציאה מן המצר ללא גרימת נזק או תוך גרימת נזק קטן ככל שניתן. הם בחרו בדרך השנייה בתקווה שהמשך הוויסות יזכה בסיוע ממשלתי. בבחירה זו רואה חברי משום נטילת העוקץ הפלילי ממעשיהם. אין עמדה זו מקובלת עליי, לא מן הבחינה העובדתית ולא מן הבחינה המשפטית. לשיטתי, נוצרה העבירה לפי סעיף 14ב(א) כדי לקדם פני רעה ולמנוע בדיוק סיטואציה כזו שהמערערים הכניסו עצמם לתוכה והמשיכו להימצא בה מתוך בחירה. דומה שאין בנמצא מקרה הולם יותר ליישומו של הסעיף.
נקודת המפגש בין מעשיהם ומחדליהם של המערערים ובין המודעות המתוארת לעיל והמשך הוויסות לאחר נקודת מפגש זו, היא המכניסה אותם לגדרו של סעיף 14ב(א), ואין
--- סוף עמוד 488 ---
= 488 =
בכוחה של מעורבותה של הממשלה להוציאם מהתחום הפלילי שבו הם פעלו. בבואנו לבחון את התגבשות יסודות העבירה, עלינו "לנטרל" את ציפייתם של הבנקים לתמיכה ממשלתית במקרה של משבר, שאם לא תאמר כן, תחטיא את מטרתו של סעיף 14ב(א), שהיא למנוע התנהגות המביאה למצב שבו בנקים צועדים לקראת אפשרות קריסתם אם לא יקבלו תמיכה וסיוע או קרש הצלה כלשהו מצד הרשויות. בהיות תכלית העבירה בלימת ההתנהגות האסורה בשלב מוקדם, כל מה שנעשה לאחר שהעבירה נשתכללה, גם אם נעשה בעזרת הרשויות, לא יכול לנטרל את פליליותם של המעשים, אלא יכול לבוא בגדר ניסיונות להקטנת הנזקים ולהילקח בחשבון לעניין העונש.
"המילכוד"
32. המילכוד, אם נוצר, הוא פרי התנהגותם ומעשיהם של המערערים. משנעשו המערערים מודעים למעשיהם ולסיכון הטמון בהם והמשיכו בוויסות, עברו הם את העבירה יום יום שעה שעה (גם אם סמכו על הרשויות. על כך להלן). בהמשיכם בו, הם לא רק נטלו על עצמם סיכון, אלא יצרו סיכון הולך וגדל. עם התגבשות אותה מודעות היו מחויבים המערערים לעצור את כדור השלג, אף אם הדבר היה כרוך בפגיעה מסוימת. רמת השערים, טיפוח ציפיות הציבור ושיעורו של הנתק חייבו את הפסקתו לאלתר של הוויסות בנזקים נלווים, שהיו קטנים לאין ערוך מאלה שצפויים היו להיגרם על-ידי המשך הוויסות (גדיש, עמ' 2945). במקום זאת בחרו הם להמשיך בגלגול כדור השלג תוך הגדלתו והגדלת היקף הפגיעה הפוטנציאלית ביציבותם. ומדוע עשו כן? לא משום שרצו למוטט את הבנקים שבניהולם, אלא משום שבמצב הביש שאליו נקלעו ביוזמתם ובאשמתם, ומחשש מפני פגיעה בתדמיתם ובכוחם בציבור ובמשק, העדיפו הם לקחת את הסיכון המודע תוך תקווה וציפייה לגיבוין ולעזרתן של הרשויות, שימנעו את התרחיש הקשה הצפוי. זוהי מודעות מספקת לצורך שיכלול הרכיבים העובדתיים והנפשיים של העבירה.
33. התנהגות המערערים אינה התנהגות מתקנת. אף שגם אילו הייתה כזו, לא היה בכך לשמש הגנה. משל למה הדבר דומה? לנאמן המשתמש בכספים שהופקדו אצלו, וביום בהיר אחד מתברר לו כי זהו מעשה אסור. הוא ממשיך בכך, תוך תמרון לשם השגת כספים לתקן את המעוות ולהחזיר את שנטל. כלום יש בכך הגנה מפני העבירה שעבר? סבורתני שאין הדבר כך.
התנהגות המערערים הייתה התנהגות פזיזה או למצער קלת דעת, המתבצעת תוך מודעות לטיב המעשים ולנסיבותיהם ולאפשרות גרימת התוצאה שהחוק מבקש למנוע אותה. המשך הליכה בדרך זו תוך נטילת סיכונים, גם אם המתנהג מבקש למונעם, אין בה כדי להקהות את עוקצה של העבירה המשתכללת עם קיום המודעות למעשים ולאפשרות גרימת התוצאה. מה לנו יותר מאשר החששות הכבדים של המערערים מפני הפסקת הוויסות ותוצאותיה ההרסניות של הפסקה כזו, כדי להעיד כמאה עדים על הסכנות הגלומות בעצם התופעה ועל מודעותם לסכנות אלה, שבעטיין נמנעו הם מ"לרדת" מהוויסות, והמשיכו בו?
--- סוף עמוד 489 ---
= 489 =
ההסתמכות על הרשויות
34. תמצא לומר, לא ציפייה ותקווה בעלמא היו לבנקאים, אלא עמוד תווך להישען עליו – הרשויות. האומנם? הרשויות נכנסות לתמונה בשני הקשרים: האחד, בעמידה בפרץ בסוף הדרך כאשר ההתמוטטות תעמוד בפתח, שאז יימצא הסדר כדי למנוע התמוטטות ותימנע חדלות פירעון. השני, מתן סיוע, עידוד וגיבוי להמשך פעולות הוויסות כדי לנטרלו בהדרגה וללא זעזוע. אשר להקשר הראשון – עמידה בפרץ בסוף הדרך – מצטרפת אני לעמדת חברי –
"...שהבנקים ומנהליהם לא היו יכולים לסמוך – בגיבוש מדיניות הוויסות ובקיומה, גם בתקופת המודעות – על כך שההיגיון הכלכלי, הציבורי והפוליטי אומר וניסיון החיים מלמד, שהמדינה לא יכולה להרשות לעצמה כי הבנקים המרכזיים שלה יקרסו כבניין קלפים, ועל-כן מטבע הדברים ייחלצו לעזרתם, כך שלא ייפגעו. זוהי גישה שאין לה יסוד, ואם היו מאמצים אותה, כי אז היה בכך פתח להפקרות ניהולית ולחוסר אחריות בניהול עסקי הבנק.
הוא הדין במוסד ה- LENDER OF LAST RESORT. אכן ידוע, והיו דברים מעולם, שמדינה לא תיתן לבנק לקרוס בשל ריצה אל הבנק ומשיכת הפיקדונות ממנו. האחריות הכלכלית, המדינית והפוליטית מביאה ממשלות להיחלצות כזו ולהעמדת סיוע ממשלתי. אולם מאותם טעמים עצמם אין הבנקאים, בעשייתם בעסקי הבנק, יכולים במודע להתבסס על האפשרות הזו כדי להמשיך במדיניות שיש בה כדי לפגוע, ולו בכוח, ביכולת הבנק לקיים את התחייבויותיו" (סעיף 234(ה) לפסק-הדין; ההדגשות שלי – ט' ש' כ').
35. בה בעת שההסתמכות על "הצלת" הבנקים על-ידי המדינה בסופה של דרך אינה יכולה – לדעת חברי ולדעתי – לשמש להם הגנה, רואה חברי בהתנהגות הרשויות במהלך הדרך, התנהגות שהיה בה כדי להוציא את העוקץ הפילי שבהמשכת הוויסות. שכן, הייתה זו בחירה בדרך שיש בה סיכוי להיחלצות מהסכנה. התנהגות הרשויות התבטאה בהשלמה עם הוויסות, בהימנעות מהפעלת סמכויות, בעידוד שבשתיקה ובתמיכה בפועל בוויסות וגיבויו. כל אלה מהווים – לדעתו של חברי – הגנה ראויה מפני הרשעה.
לכך אין אני יכולה להסכים.
36. תכליתו של סעיף 14ב(א) היא למנוע את ניהול התאגידים הבנקאיים בדרך שתביאם להזדקקות לסיוע ממשלתי ולהישענות עליו, ואילו המשך הוויסות לאחר המודעות לטיבו ולסכנות הטמונות בו, הוליך את הבנקים בדרך שיצרה תלות הולכת וגוברת שלהם בסיוע כזה (על השלילה שבתלות כזו ועל הסכנות הטמונות בה ראה חוות-דעת ברנע מ-4/83 שנמסרה לבנק הבינלאומי הראשון).
אף לאחר שנתגבשה במערערים המודעות בדבר הסכנות הממששות ובאות מן הוויסות, הם המשיכו ביישומו. הם עשו זאת במשך תקופה של קרוב לשנתיים! הם עשו זאת בהיעדר כל תכנית ממשית מצדם או מצד הרשויות לריסון הוויסות או להפסקתו.
כדברי השופטת קמא (עמ' 446):
--- סוף עמוד 490 ---
= 490 =
"...לא שמעתי מפיהם שום הצעה קונקרטית כרעיון שהיה בליבם בזמן אמת, או אף כרעיון שיש בליבם היום, בעת המשפט. כיצד ניתן היה להפסיק את הוויסות בלא אותו תרחיש של משבר ממנו חששו..".
לעניין זה יפים דבריו של השר י' ארידור (עמ' 5384):
"המסר היה שבנק לאומי ובנק דיסקונט רוצים להמשיך בוויסות. אין להם הצעה משלהם שמבוססת על הפסקת הוויסות, לא מתנים תנאים, לא מגישים הצעות, הם ממשיכים בוויסות".
גם המערער א' כהן אישר (בעמ' 18864) כי המערערים לא פנו ולא הציעו הצעה כלשהי לשם "ירידה" מן הוויסות. אמנם הרשויות היו מודעות לוויסות וערות לסכנותיו, אולם הבנקאים הילכו עליהן אימים עם תרחיש שעלול להתרחש אם יופסק.
מר פלסנר העיד כי כאשר ביקש ממר יפת לרסן את הוויסות, פטרו מר יפת בזלזול. גם בעניין הפטור מכפל היטל התנגדו ראשי האוצר למתן הפטור, ומר יפת גייס את מלוא כובד משקלו והשפעתו כדי להתריע לפניהם שאי-מתן הפטור יאלץ להפסיק את הוויסות במחיר כבד לכלכלת ישראל. תחזית כזו מפי אדם בעל מעמד כה רם ואיתן בעולם הבנקאות, זכתה להתייחסות רצינית ביותר מצד הרשויות. בוועדת הכספים של הכנסת (ישיבה מ-18.11.82) (ת/415), כשהושמעה אי-שביעות רצון מהוויסות, פטר המערער א' כהן את חברי הוועדה במילים: "הנושא האחרון שאני ממליץ למישהו כהצעה... זה להפסיק את הוויסות". לקיחה בחשבון של פעולת הצלה ממשלתית – אם וכאשר תקרוס המעכת – שאינה לגיטימית כהגנה גם אליבא דחברי, היא הנותנת שהישענות על עזרה וסיוע תוך המשך הוויסות בלי לרדת ממנו, גם היא אינה לגיטימית כהגנה. זו גם זו הן סיטואציות קשות לבנקאות ולמשק, אשר אותן ביקש המחוקק למנוע על-מנת שלא להטיל את תוצאות הניהול הבלתי נורמאטיבי, על כתפי הציבור.
הרשויות הועמדו לפני מצב נתון – הוויסות התופח, בעוד ראשי הבנקים מזהירים כי אם יביאו להפסקתו המיידית יתרחש אסון כלכלי. הרשויות היו נתונות במצב קשה ובעייתי. תלות המדינה בגיוס הון ומטבע חוץ על-ידי הבנקים בכלל וראשיהם בפרט, היותם של התאגידים הבנקאיים בגדר "החמצן של המדינה", יוקרתם הרבה של ראשי הבנקים ובמיוחד של מר יפת בעולם הכספים בארץ ובעולם, ו"הפצצה המתקתקת" שהונחה אל מפתנן כדי שיסייעו בפירוקה וימנעו התפוצצותה, כל אלה העמידו אותן במצב בלתי אפשרי שלא ידעו כיצד להיחלץ ממנו. תגובתן הייתה רופפת וחסרת עמוד שידרה.