כפי שצויין לעיל, לוין העיד כי נתוני ההשתכרות של עובדים ישראליים בחברות הפועלות בישראל נלקחו בחשבון, שכן נערך סקר שוק הנוגע לתחום התקשורת בישראל.
מעבר לכך, איננו סבורים כי יש להשוות את תנאי העסקתן של התובעות לתנאי העסקתם של עובדים גרמניים, המוסדרים על ידי הדין הגרמני. הדברים נכונים גם למשתתפים חופשיים במעמד A12. לדעתנו, נקודת ההתייחסות הרלוונטית של שכר התובעות צריכה להיות של עובדות ישראליות המועסקות בישראל.
לצורך הדוגמה, אין דומה שכרם של מתכנתים ישראליים העובדים בהודו, לשכרם של עובדים מקומיים, המועסקים לצדם.
הדבר גם מקובל במקרה של העסקת עובד בתקן "עמ"י" ואף בהעסקת עובד מקומי בחו"ל (ר' ע"ע (ארצי) 394/06 דרור – מדינת ישראל, [פורסם בנבו], 14.11.06), המשתכרים שכר שונה מזה של עובד ישראלי, שנשלח בשירות משרד החוץ, כאשר שכרו של העובד המוצב בחו"ל (בשונה מהעובד המתגורר בחו"ל) גבוה מזה של העובד בתקן עמ"י (דב"ע מה/ 3-83 מדינת ישראל – נווה, [פורסם בנבו], פד"ע יז 53 (1985)) וכולל התחשבות בעלויות המחיה בחו"ל (בדומה לעובדים הגרמניים שהועסקו בנתבעת).
54. לאור האמור לעיל, מקובלת עלינו עקרונית חוות דעתו של לוין. בהסתייגויות הבאות, הנוגעות לתובעות מס' 2-3 – יהודה וברקאי.
אשר למייזל - לוין הבהיר כי שכר ממוצע של 9,108 ₪ מהווה שכר השוואתי למשרה מלאה, לפי 48.97 ₪ לשעת עבודה ובתוספת רכיבים סוציאליים - פנסיה, פיצויים, הפרשות למוסד לביטוח לאומי, דמי חופשה, דמי חגים דמי מחלה, דמי הבראה, השכר השעתי עומד על 63.81 ₪. בהשוואה לתמורה ששולמה למייזל (120.55 ₪), הרי שזו עלתה בהרבה על השכר שהיה משולם לה לו הועסקה כ"עובדת" של הנתבעת.
אשר ליהודה - שכר ממוצע לעובד מקביל חושב על ידי לוין לפי 14,983 ₪ למשרה מלאה, בעוד שטווח השכר הרלוונטי נע בין 14,000 ₪ ל-18,000 ₪, קרי 16,000 ₪ בממוצע, שהם 86 ₪ לשעה למשרה מלאה (חישובו של לוין נעשה בהתאם לשכר שעתי של 80.56 ₪). בהתאם, ובתיקון לשכר שצוין בחוות הדעת, שכר כולל סוציאליות בתפקיד מקביל לתפקידה של יהודה עומד על 111.2 ש"ח לשעה.
כפי שצוין לעיל, בפועל, השכר השעתי האחרון ששולם ליהודה עמד על 228 ₪, כלומר יותר מפי שניים.
אשר לברקאי - שכרו של עובד מקביל חושב בחוות הדעת לפי 14,150 ₪ למשרה מלאה, בעוד שטווח השכר הרלוונטי נע בין 14,000 ₪ ל-16,000 ₪, קרי 15,000 ₪ בממוצע, שהם 80.6 ₪. מאחר שחישובו של לוין נעשה בהתאם לשכר שעתי של 76.1 ₪ שהם 98.65 ₪ לשכר שעתי כולל נלוות. עם זאת, לאור ההערה לגבי השכר הממוצע, יש להעמיד את השכר הממוצע המקביל (כולל נלוות) על 104.4 ₪ לשעה. כלומר, בגין משרה מלאה, מדובר ב – 19,418 ₪, בעוד שברקאי קיבלה בתקופת עבודתה האחרונה 11,400 ₪ בגין 10 ימי עבודה בחודש. גם במקרה זה, מדובר בשכר ששולם בפועל ואשר עולה משמעותית על השכר הממוצע לתפקיד.
55. לסיכום, לאור התמורה ששולמה לתובעות, שעלתה בהרבה על השכר שהיה משולם לתובעות לו הועסקו כעובדות מן המניין, יש לדחות את תביעת התובעות להפרשי זכויות סוציאליות (פדיון חופשה, פדיון הבראה, דמי גמולים לפנסיה, דמי חגים ופיצויי פיטורים). נוכח הפער שהוכח בין התמורה ששולמה לתובעת ובין השכר המקובל בתפקידים דומים, נדחית גם התביעה לדמי נסיעות.
בעניין זה יש להעיר שברקאי תבעה דמי נסיעות למרות שרוב עבודתה נעשתה מביתה והיא גם אישרה שהנתבעת שילמה לה החזרי נסיעות, בימי צילומים.
לגבי דמי מחלה, הסכומים שנתבעו עולים על הזכאות על פי הדין, ובכל מקרה רכיב זה חושב על ידי לוין.
אשר לגמול בגין עבודה ביום המנוחה השבועי שתבעה ברקאי, יש לציין כי לא הוצגה אסמכתא בנוגע לעבודה ביום השבת. מה גם שבחלק מהימים הצילומים נעשו במוצאי שבת (עצרת זיכרון לראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, הפגנות המחאה החברתית). מעבר לכך, אם התובעת בחרה לבצע עבודת עריכה מביתה, ביום השבת, אין להטיל על הנתבעת לשאת בעלות זו.
פיטורים שלא כדין
56. אין חולק כי ביום 3.10.13 זומנו שלוש התובעות לשימוע, לאור כוונת הנתבעת להביא לסיום ההתקשרות עמן.
במכתב הזימון לשמוע הובהר כי סיום העסקתן נשקל עקב הצורך בצמצום מצבת העובדים.
ביום 7.10.13 נערכו שיחות שימוע לתובעות ולמחרת היום הועברו לידיהן מכתבי סיום העסקה (נספח ז' לתצהיר שניידר).
57. לטענת התובעות, שיחת השימוע שנערכה היוותה למעשה שיחת פיטורים וכי ההחלטה על פיטוריהן היתה החלטה מוגמרת וסופית. כמו כן נטען כי פרק הזמן הקצר ממועד הזימון לשימוע ועד לשיחת הפיטורים היה קצר ולא איפשר להן להערך לשימוע כנדרש.
עוד נטען כי הן פוטרו בשל וותקן ועל מנת להתחמק מצבירת וותק לצורך תשלום פיצויי פיטורים. ברקאי ויהודה הצביעו על כך ששניידר הציע להן לשוב ולהיקלט בנתבעת בחלוף חצי שנה ממועד הפיטורים, על מנת שלא לצבור וותק לצורך תשלום פיצויי פיטורים.
58. עדותו של שניידר לגבי הנסיבות שהביאו להחלטה על הפסקת ההתקשרות עם התובעות היתה ברורה, מהימנה ועקבית. שניידר הבהיר כי התובעות פוטרו בשל צעדי צמצום, לאחר שנדרש לצמצם ב -15% מהוצאות השכר בשלוחה, ובמסגרת זו פוטרו 8 עובדים. לדבריו, על פי הדין הגרמני, לא ניתן לפטר עובד במעמד קבוע ומגבלה דומה חלה גם על משתתפים חופשיים במעמד A12 (ניתן לצמצם משרתם ב-10% לשיעורין, אך לא לפטרם על אתר).