בית דין אזורי לעבודה בתל אביב – יפו
סע"ש 4886-10-14
סע"ש 4873-10-14
סע"ש 4863-10-14
לפני:
כב' השופטת דגית ויסמן
נציגת ציבור (עובדים), גב' דליה כהן
נציג ציבור (מעסיקים), מר אבי איילון
התובעות 1. אגנס מייזל
2. מירי יהודה
3. שלי ברקאי
ע"י ב"כ עו"ד תהילה בנישו
–
הנתבעת ARD German Television
ע"י ב"כ עוה"ד רייפנברג ודגן זילבר
פסק דין
1. הנתבעת היא תאגיד שידור ציבורי גרמני, עמה התקשרו התובעות בהסכם למתן שירותים. השאלה המרכזית העומדת לדיון בהליך זה היא האם התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים, וכפועל יוצא מכך – האם התובעות זכאיות לסכומים נוספים מעבר לאלה ששולמו להן במהלך התקשרות בין הצדדים.
2. רקע עובדתי
א. הנתבעת היא גוף תקשורת גרמני, המאגד מספר גופי שידור ציבוריים איזוריים בגרמניה, הפועל כתאגיד ממלכתי שהוקם בחוק רשות השידור הבווארי.
לנתבעת מספר שלוחות ברחבי העולם מהן מתבצעים שידורים ודיווחים שוטפים. במועדים הרלוונטיים השלוחה שהפעילה הנתבעת בישראל (להלן - השלוחה) נוהלה על ידי מר ריצ'ארד שניידר (להלן - שניידר).
ב. השלוחה מנתה כ-27 אנשי צוות, מתוכם 6 עובדים גרמנים שהועסקו בהתאם לחוזי העסקה שנחתמו בגרמניה. מדובר בעובדים שהם עובדים קבועים בנתבעת והנתבעת יכלה לניידם, בגרמניה ובשלוחות בעולם, בהתאם לדין החל על החוזה.
בשלוחה הועסקו גם שלושה אנשי צוות, כמשתתפים חופשיים במעמד של "A12", להם שולמו שכר וזכויות נוספות (לתיאור של מעמד משפטי זה ר' הנפסק בע"ע (ארצי) 300274/06 צדקא – מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פד"ע לו 625 (2001), להלן - עניין צדקא, בעמוד 644 מול האות ג' וה"ש 16 שם).
יתר אנשי הצוות בשלוחה, ביניהן שלוש התובעות, התקשרו עם הנתבעת כעצמאים, והתמורה שולמה להם כנגד הנפקת חשבוניות.
ג. מידי חודש בחודשו העבירו התובעות מס' 1-2 דרישות תשלום בהן פורטו ימי עבודה שביצעו בפועל (נספחים א' וג' לתצהיר שניידר). כמו כן, שלוש התובעות הנפיקו חשבוניות כנגד התמורה ששולמה להן וכן קיזזו הוצאות נסיעות, ציוד משרדי וכיבוד כעצמאיות, כמקובל.
ד. התובעת מס' 1 (להלן - מייזל), בוגרת תואר ראשון בסוציולוגיה ותואר שני בעיתונאות (וטלוויזיה), פעלה בשירות הנתבעת למעלה משש שנים, מיום 23.1.07 ועד ליום 30.11.13 כעובדת ארכיון.
עד לחודש יולי 2007, שכרה של מייזל עמד על 200 דולר ארה"ב ליום, בהתאם לשער היציג שהשתנה (ערכי ההמרה - נספח ב' לתצהיר שניידר). החל מחודש אוגוסט 2007, שכרה של מייזל עמד על 230 דולר ליום, בתעריף של 4.2 ₪. בהמשך, משנת 2010 ולאור הירידה בשער הדולר, תעריף ההמרה הועמד על 3.8 ₪ (עדות מייזל בעמוד 28 שורות 21-23, נ/ 11- חשבוניות, ערכי ההמרה - נספח ב' לתצהיר שניידר). תעריפים אלה היו גבוהים משער הדולר במועדים הרלוונטיים.
ה. התובעת מס' 2 (להלן - יהודה) פעלה בשירות הנתבעת למעלה מחמש שנים, מיום 1.1.08 ועד ליום 30.11.13 כמפיקת דסק ומפיקת שטח.
התמורה ששולמה ליהודה היתה יומית. תחילה זו עמדה על 250 דולר ארה"ב ליום. בהמשך (מיום 1.7.09 ועד 18.7.11) עלתה ל - 280 דולר ליום, ומיום 19.7.11 ועד לסיום עבודתה עמדה על 300 דולר ליום.
התשלום בוצע בתחילה בהתאם לשער היציג של הדולר. בהמשך, החל מחודש מרץ 2008, זה הועמד על 4.2 ₪ ומחודש ינואר 2010 הועמד על 3.8 ₪ לערך, בהתאם לשער היציג (נספח ב' לתצהיר שניידר, ר' חשבוניות מס ודו"חות שהוגשו לרשויות המס - נספחים 6-15 לתצהיר יהודה).
ו. התובעת מס' 3 (להלן - ברקאי) פעלה בשירות הנתבעת למעלה משבע שנים, מיום 26.7.06 ועד ליום 30.11.13, כמפיקת סרטים דוקומנטריים ועורכת כתבות קצרות.
בתחילת ההתקשרות, במשך חודשים ספורים עד חודש אוקטובר 2006, ברקאי קיבלה 4,000 דולר בגין כל סרט שהפיקה.
החל מחודש נובמבר 2006 שולם לברקאי סכום חודשי קבוע, ללא תלות בימי העבודה בפועל. למעשה, עבודתה של ברקאי היתה פרוייקטאלית, והיא נדרשה לעמוד בתאריך יעד לסרטים שהופקו על ידה, אולם התמורה שולמה לה באופן קבוע, על בסיס חודשי.
באותה תקופה (החל מחודש נובמבר 2006) ברקאי קיבלה תמורה של 4,000 דולר לחודש וכן תוספת של 300 דולר לכל יום בו עסקה בכיסוי אירועים חדשותיים ובהכנת כתבות קצרות (להבדיל מעבודת ההפקה).
כשנה לאחר מכן, בוצע שינוי בתמורה ששולמה לברקאי וזו הועמדה על 4,000 דולר בלבד.
החל מאמצע שנת 2012 הועמדה התמורה ששולמה לברקאי על 3,000 דולר.
אין חולק כי ברקאי עבדה מספר ימים מצומצם באותה תקופה. לגרסתה של ברקאי - לכל היותר עשרה ימים בחודש.
ז. ביום 3.10.13 קיבלו התובעות מכתבי זימון לשימוע, שנקבע ליום 7.10.13. בהתאם לאמור במכתב, בשל הצורך בצמצומים (קיצוץ של 20% מעלויות אנשי הצוות), הנתבעת תאלץ לסיים את היחסים החוזיים עם 8 עמיתים. זאת לאחר שכבר בעבר נעשה קיצוץ בתגמול ששולם לאנשי הצוות, בשיעור של 10% (נספח 18 לתצהיר ברקאי).
ח. ביום 7.10.13 נערך לתובעות שימוע (לכל תובעת בנפרד).
תוכן הדברים ששניידר מסר לתובעות בכל אחת מפגישות השימוע היה דומה. שניידר ציין בפני התובעות שעקב צמצומים לא ניתן להמשיך את ההתקשרות עמן וכי עבודתן תגיע לסיומה עד לסוף חודש נובמבר 2013. כמו כן, שניידר אמר לברקאי ויהודה שייתכן שבעתיד, בחלוף חצי שנה לסיום ההתקשרות, תשקל המשך ההתקשרות עמן (סיכום שיחה שערך שניידר - נספח ו' לתצהיר שניידר).
ט. בשיחת השימוע שנערכה לברקאי, השתתפה גם אחותה, הנותנת שירות לנתבעת במעמד "A12".
י. יהודה הקליטה את שיחת השימוע שקוימה איתה, אף שבתחילתה, שניידר הבהיר כי לאור יחסי האמון בין הצדדים, אין להקליט את שיחת השימוע (נספח 19 לתצהיר יהודה).
כעולה מתמליל השיחה שערכה יהודה, שניידר הבהיר ליהודה שלא היה מעוניין להיפרד משמונה עובדים, וכי הסיבה אינה קשורה לאיכות העבודה, אך הוא עושה כן מאחר שהרשת עמדה על הצורך בקיצוצים בשלוחות שבחו"ל ב – 20%. שניידר ציין כי כשלוש שנים קודם לכן פוטרו רק שתי עובדות. כמו כן מבחינת דעת הקהל, רשת שידור ציבורית אחרת (ZDF) פועלת עם חמישה אנשי צוות, כך שמתעוררת ביקורת לגבי הצורך של הנתבעת במספר גבוה יותר משמעותית של עובדים בשלוחה.
שניידר ציין שפיטר עובדים מכל המחלקות, להוציא מחלקת הצילום.
שניידר הבהיר כי הפיטורים נעשים משיקולי תקציב ולא מסיבות אישיות. בהקשר זה ציין שניידר כי אין לו דבר נגד התובעת, אבל הוא מעדיף להיפרד מהתובעת שאינה דוברת את השפה הגרמנית, בעוד שעובדות אחרות דוברות את השפה. יהודה ביקשה לברר האם תקבל פיצויים ושניידר השיב שהדבר אינו סביר, לאור הצורך בקיצוץ בהוצאות.
שניידר שב והוסיף כי סיום ההתקשרות נעשה משיקולים תקציביים ולא על רקע אישי, ואם יהיה צורך בעתיד בעובדים נוספים הוא יפנה ליהודה.
שניידר שאל את יהודה אם ברצונה לשאול משהו נוסף ויהודה השיבה בשלילה וציינה שיש לה עורך דין, ולאחר שקיבלה את הסיבות לפיטורים וכי תפנה אליו מאוחר יותר, אם יתעוררו נושאים אחרים.
דברים דומים הועלו בסיכום שהעלה שניידר בכתב ידו, לאחר ישיבות השימוע שנערכו ליהודה וברקאי.
יא. למחרת היום, נשלחו לתובעות מכתבי סיום התקשרות.
היחסים בין הצדדים נמשכו עד לסוף חודש נובמבר 2013, אך התובעות לא עבדו בפועל בתקופת ההודעה המוקדמת (חודש נובמבר, ר' מכתב פיטורים ליהודה, נספח ז' לתצהיר שניידר).
יב. הנתבעת ביקשה לשלם לתובעות סכומים לפנים משורת הדין, שחושבו כפיצויי פיטורים (ר' סעיף 4 לכתבי הוויתור שהועברו לתובעות, המתייחס לסעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963).
ביום 29.10.13 הועברה ליהודה הודעת דוא"ל ממזכירת הנתבעת, גב' גבי רגב, בה הוצג חישוב הסכום כפיצויי הפיטורים (הסכום חושב על ידי מר רמי כהן, מנהל החשבונות בנתבעת) - 114,633 ₪ בהתאם לשכר של 19,380 ₪ לחודש, 17 ימי עבודה בחודש (נספח 20 לתצהיר יהודה).
הודעה דומה נשלחה באותו יום גם למייזל. הסכום שחושב בעבורה הועמד על 89,869 ₪ (נספח 12 לתצהיר מייזל).
הודעה דומה נשלחה גם לברקאי ביום 5.11.13 (על ידי מנהל החשבונות מר רמי כהן) וסכום הפצויים שחושב הועמד על 106,168 ₪ (נספח 14 לתצהיר ברקאי).
יג. עם סיום ההתקשרות, בחודש נובמבר 2013, הנתבעת העבירה לתובעות כתבי ויתור, בסכומים שפורטו לעיל. התובעות סירבו לחתום על כתבי הוויתור ומסיבה זו הסכומים לא שולמו להן (נספח 21 לתצהיר יהודה, נספח 15 לתצהיר ברקאי, נספח 13 לתצהיר מייזל).
יד. ביום 31.3.14 פנו התובעות לנתבעת בדרישה לתשלום זכויותיהן כעובדות. בין הצדדים התקיימה חלופת מכתבים והם נועדו באמצעות באי כוחם (נספחים 22-24 לתצהיר יהודה, נספחים 14-16 לתצהיר מייזל, נספחים 16-18 לתצהיר ברקאי). משהצדדים לא הגעו להסכמות, הוגשה התביעה שלפנינו ביום 2.10.14.
3. להלן תמצית טענות הצדדים
א. לטענת התובעות הן היו עובדות הנתבעת. הן ביצעו בנתבעת תפקידי ליבה והשתלבו בנתבעת. התובעות לא ניהלו עסק עצמאי והנתבעת היתה מקור הכנסתן הבלעדי רוב התקופה.
התובעות תבעו תשלום פיצויי פיטורים, דמי חגים, פדיון חופשה והבראה, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, דמי מחלה ופיצוי בגין הפסד דמי אבטלה. ברקאי גם עתרה לתשלום גמול בגין עבודה ביום המנוחה השבועי.
בנוגע לפיטורים, נטען שהתובעות פוטרו לאור וותקן המתקדם ועל מנת להתחמק מתשלום פיצויי הפיטורים. בהקשר זה התובעות הופנו לדברים ששניידר מסר להן בשיחת השימוע, לפיהם יוכלו לשוב לשורות הנתבעת בחלוף חצי שנה וזאת על מנת שלא יצברו וותק מתמשך בנתבעת.
עוד נטען שהשימוע שקוים היה למעשה שיחת פיטורים, וההחלטה בדבר פיטוריהן היתה מוגמרת. לפיכך נתבעו גם פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, בגובה משכורות לכל אחת מהתובעות.
ב. לטענת הנתבעת, בין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד - מעסיק. מאחר שהנתבעת היא תאגיד ציבורי זר, לא היתה אפשרות מעשית להעסיק את התובעות בישראל כעובדות של הנתבעת.
בכל מקרה, לתובעות שולם שכר גבוה, העולה על המקובל בשוק התקשורת בישראל, ובפועל זה היווה תמורה מספקת בגין זכויות סוציאליות.
4. בשני דיוני הוכחות העידו התובעות וכן העידה מטעמן גב' חנה הראל, חשבת שכר שערכה את התחשיבים העומדים בבסיס התביעה.
מטעם הנתבעת העיד מנהל השלוחה בישראל, שניידר, אשר במועד הגשת תצהירו שימש כמנהל השלוחה של הנתבעת ברומא. שניידר העיד באמצעות מתורגמן לשפה הגרמנית.
בהקשר זה יש לציין כי הנתבעת הגישה תצהיר של שניידר בשפה האנגלית וכן תצהיר מתורגם לשפה העברית, אולם התצהיר המתורגם נמשך מתיק בית הדין לבקשת הנתבעת ובהסכמת התובעות (החלטה מיום 13.3.17).
מטעם הנתבעת העיד גם מר אילן לוין ששימש בעבר הממונה על השכר באוצר והגיש חוות דעת מטעמה.
דיון והכרעה
5. בפתח הדברים נציין כי הגענו לכלל הכרעה לפיה בין הצדדים התקיימו יחסי עובד - מעסיק, אך למרות קביעה זו, דין התביעה להידחות, מאחר שהתמורה ששולמה לתובעות גילמה בתוכה גם תשלום בעד זכויות סוציאליות.
יחסי עובד - מעסיק
6. נקודת המוצא לדיון היא כי "עובד" הוא מעמד משפטי, סטאטוס, שעליו לא ניתן להתנות. על כן על בית הדין לבחון את מהות היחסים בין הצדדים, על יסוד המבחנים שנפסקו בפסיקה ולאור הראיות שהוצגו בהליך. מסיבה זו, השאלה כיצד הצדדים ראו ביניהם את הקשר היא רק אחד מהמבחנים שעל בית הדין לשקול. לעניין זה נפסק:
"ראשית אדגיש מושכלות ראשונים, לפיהם היותו של אדם 'עובד' הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על פי התיאור שניתן לו על ידי הצדדים אלא נקבע מבחינה משפטית על סמך נסיבות המקרה כהווייתן. לשם הכרעה בשאלה יש לבחון את מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה, והכל תלוי במכלול הסממנים ועובדות המקרה הספציפי." (ע"ע ארצי) 176/09 מואב - תפנית וינד בע"מ, [פורסם בנבו] (9.11.10); ר' גם עניין צדקא).
7. המבחן המקובל כיום בפסיקה לשם בחינת קיומם של יחסי עובד - מעסיק הוא "המבחן המעורב", אשר היסוד המרכזי בו הוא "מבחן ההשתלבות", בו נבדקת מידת השתלבותו של "העובד" במפעלו של "המעסיק" (בג"צ 5168/93 מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ (4) 646 (1996); ע"ע (ארצי) 43175-11-11 אשר ויצמן ד. יער חקירות בע"מ – חורש, [פורסם בנבו], 25.6.18). בנוסף נעזרים בתי הדין במבחני משנה נוספים, כגון שאלת קיומו של קשר אישי, מבחן הפיקוח, הכח לשכור ולפטר עובדים, מקום ביצוע העבודה, מי מספק את כלי העבודה, הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה, צורת תשלום השכר ואופן ניכוי מס הכנסה ותשלומים לביטוח לאומי.
יישומו של מבחן ההשתלבות נעשה בבחינת הפן החיובי והפן השלילי.
הפן החיובי – קובע כתנאי להשתלבות במפעל קיומו של מפעל יצרני לשירותים או מפעל אחר שניתן להשתלב בו, כאשר הפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל, ושהמבצע את העבודה מהווה חלק אינטגרלי מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל, ועל כן אינו "גורם חיצוני" ועבודתו אינה "רק נלווית לו" ואינה מיועדת להשלים את פעולת המפעל (דב"ע לד/ 3-9 אדמון - מדינת ישראל , [פורסם בנבו] פד"ע ה 169 (1974)).
בפן השלילי - נבחן אם האדם בו מדובר אינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני (דב"ע לא/ 3-27 עיריית נתניה - בירגר, [פורסם בנבו] פד"ע ג 177 (1971); מ. גולדברג "עובד ומעביד – תמונת מצב" עיוני משפט יז 19, 30 (1992)).
8. אין חולק שלענף התקשורת מאפיינים ייחודיים. בית הדין עמד על האבחנה בין עובדים המצויים ב"גרעין המרכזי של המפעל" לעומת גורמים אחרים, המצויים ב"מעטפת" המפעל, וזאת בכל הנוגע לענף התקשורת, כפי שנקבע בעניין צדקא (עמוד 642):
"עיתונים ותחנות רדיו וטלוויזיה מקבלים שירותים ממגוון רחב של אנשים הנחשבים כ'משתתפים' מובהקים. לדוגמה: אמנים, כתבים המסקרים נושאים שונים, כתבי חוץ, פרשנים ועוד. משתתפים אלה תורמים לעיסוקו של המפעל אך ככלל, הם נמנים על המעטפת של גופים אלה להבדיל, מהגרעין המרכזי של עובדיו. 'המשתתפים החופשים' אינם נמנים על גרעין המפעל. הם אינם חייבים לתרום לגוף התקשורת באופן סדיר או בלעדי והם חופשיים לקבוע את שעות עבודתם, מועדי ואורך חופשתם..."
בנושא של אופי ההתקשרות בין גופי התקשורת ובין העובדים והפועלים בשמם (פרילאנסרים או "קבלנים"), נפסקו הדברים הבאים:
"... לבית הדין ידיעה שיפוטית, נוכח ההליכים הרבים שמתנהלים לפניו, כי בתחום התקשורת רווחת התופעה של העסקת פרילנסרים, וכי גורמים רבים בתחום התקשורת, לרבות בשידור הציבורי, מעדיפים להתקשר עם המועסקים במתכונת העסקה של פרילנס (ראו למשל ע"ע 300251/97 פלבן – רשות השידור, [פורסם בנבו], 11.1.2004); ע"ע (ארצי) 511/06 צחי שיף – רשות השידור, [פורסם בנבו] (7.9.2008); עניין גלובוס גרופ; ע"ע (ארצי) 1076/04 מדינת ישראל – אדם שוב [פורסם בנבו] (11.7.2005); עב (ת"א) 6194/08 רונית אבידני – ענני תקשורת בע"מ ואח' [פורסם בנבו] (28.8.2012); עב (ת"א) 9441/06 ליאורה שכטמן – מדינת ישראל- הטלוויזיה החינוכית הישראלית [פורסם בנבו] (4.5.2008); עב (ת"א) 6242/09 יוסף הרוש – ג.ג. אולפני ירושלים בע"מ [פורסם בנבו] (14.1.2013)."
(ע"ע (ארצי) 3575-10-11 עמיר - חברת החדשות הישראלית בע"מ, [פורסם בנבו], 21.1.15, להלן - עניין עמיר; ר' גם ע"ע (ארצי) 56745-02-13 חברת החדשות הישראלית בע"מ – צרפתי, [פורסם בנבו], 14.2.16).
בשורה של פסקי דין שנזכרו בעניין עמיר, נקבע כי עובדי הפקה, צלמים ותחקירנים, המבצעים פעילות קבועה בגופי התקשורת ונמנים על הגרעין המרכזי שלהם, הם "עובדים".
על רקע זה נפנה לבחינת מעמדן של התובעות אצל הנתבעת.
9. אין חולק כי מרבית אנשי הצוות שפעלו בשירות הנתבעת בשלוחה, ביניהן התובעות, התקשרו עמה בחוזים של מזמין - נותן שירותים, והם לא הוגדרו כ"עובדים".
הנתבעת העסיקה בישראל שישה עובדים בלבד. עובדים אלה חתמו על חוזי עבודה עם הנתבעת במטה התאגיד בגרמניה ונהנו מקביעות בנתבעת. הכוונה למר שניידר, מנהל השלוחה, גבי - מזכירה, מר מרקוס רוש, גב' תמי נחום ושני עובדים נוספים (עדות שניידר בעמוד 60 שורות 7-29, עמוד 61,עמוד 62 שורות 1-15).
הנתבעת התקשרה עם שלושה עובדים נוספים כמשתתפים חופשיים - "A 12". הללו הוגדרו כעצמאים, אולם שולמו להם זכויות סוציאליות (להרחבה לגבי מעמד זה, נשוב ונפנה לסעיף 9 לחוות דעתו של הנשיא אדלר כתוארו אז, בעניין צדקא).
מעבר לכך, כ - 20 אנשי צוות נותרים, התקשרו עם הנתבעת כעצמאיים.
10. התובעות ביצעו תפקידי ליבה בנתבעת. מייזל שימשה כעובדת ארכיון, יהודה שימשה כמפיקת דסק ובהמשך מפיקת שטח וברקאי שימשה כמפיקת סרטים דוקומנטריים וכתבות קצרות.
מייזל עבדה בנתבעת 15 ימים בחודש, יהודה עבדה כ-17 ימים בחודש וברקאי, ששימשה כמפיקה, עבדה גם היא באופן רציף, גם אם בהיקף מצומצם יחסית של כ-10 ימים בחודש.
11. התובעות לא ניהלו עסק עצמאי. כעולה מדוחות מס הכנסה שהוגשו בהליך, הנתבעת היוותה מקור ההכנסה היחיד של מייזל. גם ברקאי ויהודה ביצעו עבודה באופן כמעט בלעדי עבור התובעת (ר' חשבוניות ודו"חות מס הכנסה – נספחים 5-11 לתצהיר יהודה ודו"ח מס הכנסה נספח 3 לתצהיר ברקאי).
כך למשל, בשנת 2008, מתוך הכנסה כוללת של 226,134 ₪, ברקאי ביצעה פרויקט יחיד עבור חברת CT WARE תמורת 6,400 ₪ (נספח 10 לתצהיר ברקאי). בשנת 2010 ביצעה ברקאי עבודת הפקה עבור קיבוץ גרופית תמורת 30,240 ₪ (נספח 8 לתצהיר ברקאי).
בדומה, בשנת 2010, מתוך הכנסה של 204,619 ₪ שהתקבלה אצל יהודה, היא ביצעה עבודה יחידה עבור חברת CBS בסך 24,384 ₪ (נספח 11 לתצהיר יהודה –חשבוניות לשנת 2010, נספח 12 דו"ח מס הכנסה, סעיפים 29-34 לתצהיר יהודה).
12. בהקשר זה יש לציין כי בניגוד לטענת התובעות, לפיה הנתבעת דרשה מהן לעבוד באופן בלעדי עבורה (סעיף 19 לתצהיר יהודה, סעף 22 לתצהיר מייזל, סעיף 15 לתצהיר ברקאי), שניידר הכחיש את הדברים ועל פי עדותו, בפועל יהודה וברקאי עבדו עם גורמים נוספים (סעיף 30 לתצהיר שניידר).
התובעות הבהירו בעדותן שלא היתה דרישת בלעדיות מצד הנתבעת, אלא שהן נדרשו להמנע מלעבוד עם חברות תקשורת גרמניות מתחרות (ZDF, RTL; עדות מייזל עמוד 26 שורות 18-31, עדות יהודה בעמוד 10 שורה 13 עד עמוד 11 שורה 3).