13. נוסף על כך, עבודתן של התובעות בוצעה על ידן באופן אישי והן לא העסיקו עובדים אחרים. כמו כן, עבודתן של התובעות בוצעה במשרדי הנתבעת. אף שברקאי בצעה את רוב עבודת ההפקה מביתה, היא ביצעה את עבודת העריכה במשרדי הנתבעת ובאמצעות ציוד של הנתבעת, היא יצאה לצילומים בליווי צלמי הנתבעת ונעזרה בתחקירניות שהעסיקה הנתבעת (סעיפים 10-12 לתצהיר ברקאי).
14. מייזל ויהודה עבדו בהתאם לסידור עבודה שנערך בנתבעת. כאמור, ברקאי יצאה לימי צילום יחד עם צלמי הנתבעת בהתאם ללוח הזמנים שנקבע על ידי הנתבעת.
15. התובעות עשו שימוש בציוד של הנתבעת לצורך מילוי תפקידן. כך, מייזל עבדה בארכיון הנתבעת, ואילו יהודה וברקאי, שעסקו בהפקה, עשו שימוש בציוד הנתבעת לצורך זה. הנתבעת גם העמידה לרשות השתיים מכשיר טלפון והן קיבלו החזר כספי בגין הוצאות דלק ואוכל, ככל שנדרשו לצורך עבודתם (סעיף 37 לתצהיר יהודה, סעיף 39 לתצהיר ברקאי).
16. מייזל ויהודה העבירו לנתבעת דיווח של ימי העבודה בפועל (סעיפים 23- 24 לתצהיר שניידר). גם אם בפועל לא נעשה מעקב אחר שעות עבודתן, השתיים עבדו בהתאם לסידור עבודה שהוסדר בין היתר באופן הדדי על ידי כלל העובדים (עדות מייזל בעמוד 15 שורות 10-12).
17. התובעות תיאמו חופשות עם שניידר (סעיף 14 לתצהיר מייזל, סעיף 18 לתצהיר יהודה, סעיפים 13-14 לתצהיר ברקאי). בהקשר זה הציגה יהודה הודעת דוא"ל מיום 25.4.08 במסגרתה נדרשו אנשי הצוות לתאם מראש היעדרויות, מול שניידר (נספח 2 לתצהיר יהודה). כן הוצגה הודעת דוא"ל בה שניידר ביקש מהעובדים לתאם עמו מראש חופשות ולא להעמידו בפני עובדה מוגמרת (נספח 3 לתצהיר יהודה). עוד הוצגה הודעת דוא"ל ששניידר שלח לברקאי ביום 9.8.13, בה דרש שתתאם עמו מראש את יציאתה לחופשות. שניידר ציין כי על אף שהיא אינה עובדת המועסקת על בסיס יומיומי, היא חלק ממצבת העובדים ובמידת הצורך, היא נדרשת להיות זמינה (נספח 1 לתצהיר ברקאי).
18. הפיקוח המקצועי על עבודת התובעות נעשה באופן ישיר על ידי שניידר, שניהל את השלוחה.
19. התובעות השתתפו בהרמות כוסית וקיבלו שי לחג ככל יתר עובדי הנתבעת.
20. הנתבעת דאגה להנפיק לתובעות תעודת עיתונאי, והן זוהו כעובדות הנתבעת. אף שעניין זה כשלעצמו אין בו כדי להצביע על קיומם של יחסי עובד-מעסיק, במצטבר עם יתר הסממנים שתוארו לעיל, עניין זה מחזק מסקנתנו.
21. זאת ועוד - מתכונת ההתקשרות של התובעות כעצמאיות הוכתבה על ידי הנתבעת ולתובעות לא היה חלק בגיבוש מתכונת ההתקשרות, אף שבמועד קליטתן הן לא ביקשו להיחשב כעובדות ואף שלא הוצע לתובעות להתקשר עם הנתבעת כעצמאיות, במסגרת המשא ומתן שקדם לקליטתן, הן לא ביקשו להיקלט כעובדות (עדות מייזל עמוד 23 שורות 8-9, עמוד 25 שורות 26-28). בהקשר זה העיד שניידר כי התובעות ידעו כי לא ניתן להעסיקן באופן ישיר כעובדות (עמוד 63 שורות 1-3).
22. לסיכום, התובעות השתלבו בנתבעת וביצעו עבודה המהווה חלק מליבת הפעילות בנתבעת.
לצד זה התובעות לא היו בעלות עסק עצמאי. הנתבעת היוותה עיקר הכנסתן ובפועל, מקור הכנסתן הבלעדי (וכמעט יחיד) של התובעות.
גם אם הנתבעת לא דרשה מהתובעות לעבוד עבורה באופן בלעדי (להבדיל מדרישתה שלא יעבדו עבור רשתות גרמניות מתחרות), בפועל כאמור, הנתבעת היתה מעסיקתן היחידה של התובעות (להוציא חריגים בודדים במקרה של יהודה וברקאי).
כמו כן, תקופת ההתקשרות בין הצדדים היתה ממושכת, בין שש לשמונה שנים לערך, והתובעות עבדו בנתבעת באופן רציף. התובעות עבדו מחצרי הנתבעת ועשו שימוש בציוד הנתבעת לצורך ביצוע עבודתן.
כל אלה מלמדים בבירור על קיומם של יחסי עובד - מעסיק בין הצדדים.
23. הנתבעת ציינה שלא היה באפשרותה להעסיק את התובעות מטעמים טכניים בלבד. שניידר הצהיר כי מאחר שלא היתה לנתבעת שלוחה המהווה אישיות משפטית הזכאית להעסיק עובדים בישראל, מתכונת ההתקשרות הוגדרה כיחסי נותן שירותים - לקוח זאת, בדומה ליתר רשתות התקשורת הזרות הפועלות בישראל וכמקובל בענף (סעיף 4 לתצהיר שניידר).
עמדה זו מלמדת כי ההגדרה הפורמלית של יחסי הצדדים לא שיקפה את מהות היחסים בפועל. למעשה, ההתקשרות עם התובעות כעצמאיות נעשתה בהעדר אפשרות חוקית להעסיקן כעובדות ישראליות, המועסקות בישראל, על ידי תאגיד שידור ציבורי זר.
עניין זה שוקל לעניין תום לבם של הצדדים, ובנושא זה, איננו מקבלים את טענת התובעות, כאילו אופי ההתקשרות עמן מעיד על חוסר תום לב של הנתבעת או כוונה לפגוע בזכויותיהן כעובדות.
הנתבעת הבהירה כי בהעדר אפשרות טכנית, היא התקשרה עם התובעות כעצמאיות. אין מדובר במתכונת התקשרות שנועדה לקפח את זכויותיהן של התובעות, אלא מתכונת שבאה לעולם, בהעדר אפשרות טכנית להתקשרות משפטית אחרת. כמו כן, מדובר בנורמה שכיחה בענף התקשורת, במקרה של רשתות זרות (כפי שגם עולה במובלע מעדותה של ברקאי, עמוד 31, שורות 1-8). כפי שיפורט להלן, התמורה ששולמה לתובעות היתה גבוהה מהמקובל והנתבעת אף שילמה לתובעות דמי חופשה ובמקרים מסויימים גם שכר בגין כוננות (בשונה מעבודה בפועל). בנוסף, לגבי ברקאי, התמורה שנקבעה בדולרים, שולמה לפי שער יציג קבוע שלא שיקף את השער היציג האמיתי וזו תורגמה בחזרה לדולרים, כך שבפועל ברקאי קיבלה תמורה גבוה משמעותית מהתמורה החוזית שסוכמה איתה (נספחים ד' וה' לתצהיר שניידר). כלומר, בפועל, אין מדובר בצורת ההתקשרות שבבסיסה ניסיון לחסוך בעלויות הנובעות מהעסקת "עובד", בשונה מ"עצמאי".
מסקנה זו מתיישבת עם עדות התובעות עצמן, לפיה אם הדבר היה מתאפשר, היו ממשיכות לעבוד עבור הנתבעת באותם תנאים (ר' למשל בעדות יהודה בעמוד 8, שורות 28-30, עדות מייזל בעמוד 23, שורות 28-29).
היקף משרה ושכר
24. בטרם נידרש לטענות התובעות בעניין הזכויות המגיעות להן כ"עובדות", יש להתייחס לשכרן הקובע של התובעות והיקף משרתן.
25. התובעת מס' 1, מייזל - לטענת מייזל, היא עבדה ארבעה ימים בשבוע ובשנתיים האחרונות לעבודתה, שבוע אחד בחודש עבדה במתכונת מצומצמת של שלושה ימים בלבד - 15 ימים בממוצע לחודש. עוד נטען שעבדה במשמרות בנות 8 שעות ביום, מבלי שניצלה זמן הפסקה (סעיף 12 לתצהיר מייזל).
להלן עדותה בנושא זה בבית הדין (עמוד 24 החל משורה 25, ההדגשות הוספו – ד.ו.)"
"ש. את טוענת למשמרות של 8 שעות וכ-15 ימים בממוצע, זה היה אופי העבודה.
ת. כן.
ש. כמה הפסקות היו לך?
ת. לא הפסקות, בצהריים היתה הפסקה, אני לא יודעת של כמה זמן, זה תלוי. אם היה צריך לעשות משהו לא יצאתי להפסקה. אם היה אז הייתי כמו כולם... אני לא יודעת אם 45 דק' כמו שאתה טוען, ישבנו שם כולם, כולל ריצ'ארד. אני לא יצאתי סתם ככה.
ש. ויכולת לעשות מה שרצית בזמן הזה?
ת. בארוחה? כן. היה מותר... לא יצאתי מהמקום, אבל יכולתי לעשות מה שרציתי."
26. התובעת מס' 2, יהודה – לטענת יהודה, בתקופה שמתחילת ינואר 2008 ועד 30.6.08, היא עבדה 22 ימי עבודה בחודש, לפי סידור משמרות. משמרת בוקר בשעות 8:30 - 15:00 ולחלופין במשמרת ערב בשעות 15:00 - 20:00.
החל מיום 1.7.08 ועד לסיום עבודתה, עבדה כ- 17 ימי עבודה בחודש.
משנת 2011 יהודה שובצה לעיתים ככוננית שבת וקיבלה תמורה של 200% בגין ימי כוננות (נדרשה להיות זמינה לעבודה, אף שבפועל לא עבדה; סעיפים 10-13 לתצהיר יהודה).
יהודה הכחישה שיצאה להפסקות במהלך עבודתה. עם זאת, גם מעדותה משתמע כי בתקופות בהן לא היה לחץ עבודה היא ניצלה זמן הפסקה ואף הכינה ארוחת צהריים (עמוד 12, החל משורה 31 ועד עמוד 13, שורה 10, ההדגשות הוספו – ד.ו.):
"ת. המשמרות הרשמיות של דסק החדשות היו 8:30 עד 15:00 ו-15:00-20:00.
ש. נאמר לי שהיו לכם הפסקות של לפחות 45 דקות במהלך המשמרות.
ת. בדסק חדשות אין לו"ז, כשיש עבודה אתה יושב, ואם צריך זה גם 8-12 שעות, ואם יש לך זמן אתה יכול לאכול במטבח או בדסק כשאתה לחוץ.
ש. מה הממוצע?
ת. אין ממוצע, היו לי משמרות גם של 21 שעות. לא היו משמרות של פחות מ-5 שעות.
ש. היו הפסקות?
ת. לעשות פיפי כן.
ש. התרעננות ושיחות פרטיות, לקנות אוכל?
ת. אם היה רגוע אז בהחלט שכן. ישבתי במטבח, הכנתי לעצמי קפה וארוחת צהריים. וכשלא אז אכלתי בדסק. מעולם לא עבדנו פחות במשמרת. 99% זה היה יותר. אבל אלה המשמרות שנשכרתי לעשות בסכומים שהוסכמו."
27. לטענת הנתבעת, מייזל עבדה 15 ימים בחודש, 7.25 שעות עבודה נטו בכל משמרת (משמרות של 8 שעות בניכוי 45 דקות הפסקה), היינו, היקף עבודה במשרה חלקית בשיעור של % 58, שהן 108.75 שעות בחודש (סעיפים 12-13 לתצהיר שניידר).
אשר ליהודה, נטען שהיא עבדה בממוצע 17 ימי עבודה בחודש, 5 שעות למשמרת (משמרת בוקר נמשכה 6.5 שעות ברוטו, ובניכוי הפסקה - 5.75 שעות נטו ואילו משמרת ערב נמשכה 5 שעות ברוטו, ובניכוי הפסקה - 4.25 שעות נטו), שהן 85 שעות עבודה בחודש, בהיקף של 45% משרה (סעיף 26 לתצהיר שניידר).
28. שניידר העיד בנושא ניצול הפסקות, שמייזל ויהודה, כמו עובדים נוספים בנתבעת, בישלו במהלך יום העבודה ויצאו להפסקות צהריים. שניידר אף פירט את שמו של בית הקפה הסמוך אליו נהגו מייזל ויהודה לצאת במהלך יום העבודה ("לחמנינה"). שניידר העיד שהתובעות ניצלו יותר מ-45 דקות להפסקה (ר' עדותו בעמוד 68 שורות 22-30), אולם כאמור, הנתבעת בחישוביה ביקשה לקזז רק 45 דקות הפסקה.
שניידר הוסיף וציין כי בתקופות לחץ בעבודה, כגון מלחמה, התובעות היו מנועות מלצאת להפסקה, אולם הוא דאג לשאת בעלות ארוחות עבורן וכן שולמו לתובעות בונוסים אם הן נשארו לעבוד מעבר לשעות התקניות של המשמרת. בנוסף, במקרים בהם יהודה נדרשה להגיע למשרדים לפני תחילת המשמרת, היא תוגמלה בנוסף (עמוד 70 שורה 14 עד עמוד 71 שורה 6).
29. עדותו של שניידר בנושא ניצול הפסקות מצד התובעות ובנושא שעות עבודתן היתה עקבית, בהירה ומשכנעת. יודגש כי התרשמנו מהאופן שבו שניידר ביקש לדייק בתשובותיו וזאת בנוגע לכלל השאלות שהוצגו לו בחקירה הנגדית. ניכר היה שהוא מבקש להעיד עדות אמת.
שניידר הבהיר שמייזל ויהודה נהגו לצאת להפסקות קפה מחוץ למשרד וכי ניצלו פרק זמן של 45 דקות הפסקה בהן היו חופשיות לעשות כרצונן. שניידר הוסיף שהוא עצמו יצא עם התובעות להפסקה ומייזל אישרה עניין זה בעדותה. גם מייזל אישרה שניתנה לה הפסקה, אף שמבחירה אישית שלה היא לא יצאה משטח המשרד.
יהודה גם אישרה את עדותו של שניידר, לפיה היא הכינה לעצמה ארוחות במקום העבודה.
יוער שעדותה של יהודה היתה מופרזת והיא גם אינה מתיישבת עם הטענות המוצגות בתצהירה. בכל מקרה, גם מעדותה עולה כי היו משמרות בנות חמש שעות.
30. ערים אנו לכך שעסקינן בנתבעת המספקת שידורי חדשות וישנן תקופות עמוסות במהלכן התובעות לא ניצלו הפסקות (למשל מבצעים צבאיים, פיגועים וכדומה). עם זאת, מעדותו של שניידר שהיתה מהימנה ואף השתלבה עם עדויותיהן של מייזל ויהודה, עולה כי מדובר בחריגים וכי על פי רוב, התובעות ניצלו זמן הפסקה במהלך היום.
31. בנסיבות אלו, אנו מקבלים את טענת הנתבעת לפיה מייזל ויהודה ניצלו זמן הפסקה של 45 דקות ביום.
יוער שהתובעות מסרו דיווחי נוכחות יומיים, מבלי שפירטו את שעות העבודה שביצעו. לא מצאנו לזקוף עניין זה לחובת הנתבעת שכן במועדים הרלוונטיים התובעות לא הוגדרו כ"עובדות" מן המניין. כמו כן, אין כל מחלוקת לגבי משכה של משמרת, ומשטענתו של שניידר לעניין ניצול הפסקה הוכחה כדבעי, מקובלת עלינו גרסת הנתבעת בעניין היקף שעות העבודה של מייזל ויהודה.
32. הנתבעת העמידה את מספר שעות העבודה הממוצע של יהודה על 5 שעות במשמרת, בשים לב למשכן של משמרות בוקר וערב, בניכוי הפסקה.
כאמור, יהודה טענה שלא ניצלה הפסקה, אך טענה זו נדחתה. בנוסף, יהודה התובעת אישרה שעבדה במשמרות בוקר וערב וכי לאחר משמרת ערב היתה כוננית, עד לתחילת משמרת הבוקר. התובעת טענה כי סידור המשמרות נעשה במסגרת "Log List" "Day Log", אולם לא צירפה את כלל סידור המשמרות (סעיפים 12-16 לתצהיר יהודה ונספח 1 לתצהיר - דוגמאות ל"לוג ליסט"). עם זאת, כעולה מדיווחים שיהודה מסרה, היא ביצעה משמרות בוקר וערב לסירוגין (נספח 4 לתצהיר יהודה - דרישות שכר חודשיות בהן פורט סוג המשמרת - AM/PM). בנסיבות אלה ומאחר שיהודה אישרה שעבדה "לא פחות מחמש שעות", מקובלת עלינו טענת הנתבעת לפיה יש לחשב את מספר שעות העבודה הממוצע של יהודה כנגזרת של משמרות הבוקר והערב, תוך ניכוי זמן ההפסקה כנזכר לעיל, ולהעמיד את משכה של משמרת על חמש שעות.
33. אשר למספר ימי העבודה שמייזל ויהודה עבדו - התובעות הציגו את מרבית החשבוניות שהנפיקו לנתבעת, הגם שלא הציגו פירוט מסכם של מספר ימי העבודה שעבדו בפועל.
מייזל טענה בתצהירה כי תחילה עבדה 4 ימים בשבוע ובהמשך היקף עבודתה פחת והיא עבדה 15 ימי עבודה בממוצע בחודש. גרסה זו מתיישבת עם עדותו של שניידר ועל כן נקבע כי מייזל עבדה 15 ימים בחודש.
אשר לתחילת ההתקשרות – מהראיות עולה שבשנת 2009 מייזל עבדה 14.9 ימים בחודש בממוצע (נספח 9 לתצהיר מייזל, פירוט ימי עבודה לשנת 2009- 148 ימי עבודה בעשרה חודשים), בניגוד להיקף הנטען על ידה (4 ימים בשבוע).
לאור כל המפורט לעיל, הגענו לכלל מסקנה לפיה מייזל עבדה 15 ימי עבודה בחודש, 5.75 שעות במשמרת, העולים כדי 58% משרה, כטענת הנתבעת.
34. עד לחודש יולי 2007, שכרה של מייזל עמד על 200 דולר ארה"ב ליום בהתאם לשער היציג שהשתנה. ממוצע השער היציג בתקופה זו עמד על 3.646 ₪, היינו 730 ₪ למשמרת, שהם 100 ₪ לשעה.
החל מחודש אוגוסט 2007 שולמו למייזל 230 דולר ליום בהתאם לשער היציג.
בחודשים מרץ 2008 - דצמבר 2009 שער הדולר "קובע" על 4.2 ₪ (נספח ב' לתצהיר שניידר), שהם 966 ₪ ליום ו – 133.24 ₪ לשעה. סכומים אלה משקפים משכורת חודשית (בגין 15 ימי עבודה) בסך 14,490 ₪.
החל מחודש ינואר 2010 ועד לסיום עבודתה של מייזל, שער הדולר "קובע" על 3.8 ₪, שהם 874 ₪ ליום ו – 120.55 ₪ לשעה. סכומים אלה משקפים משכורת חודשית (בגין 15 ימי עבודה) בסך 13,110 ₪.