ז. ביום 3.10.13 קיבלו התובעות מכתבי זימון לשימוע, שנקבע ליום 7.10.13. בהתאם לאמור במכתב, בשל הצורך בצמצומים (קיצוץ של 20% מעלויות אנשי הצוות), הנתבעת תאלץ לסיים את היחסים החוזיים עם 8 עמיתים. זאת לאחר שכבר בעבר נעשה קיצוץ בתגמול ששולם לאנשי הצוות, בשיעור של 10% (נספח 18 לתצהיר ברקאי).
ח. ביום 7.10.13 נערך לתובעות שימוע (לכל תובעת בנפרד).
תוכן הדברים ששניידר מסר לתובעות בכל אחת מפגישות השימוע היה דומה. שניידר ציין בפני התובעות שעקב צמצומים לא ניתן להמשיך את ההתקשרות עמן וכי עבודתן תגיע לסיומה עד לסוף חודש נובמבר 2013. כמו כן, שניידר אמר לברקאי ויהודה שייתכן שבעתיד, בחלוף חצי שנה לסיום ההתקשרות, תשקל המשך ההתקשרות עמן (סיכום שיחה שערך שניידר - נספח ו' לתצהיר שניידר).
ט. בשיחת השימוע שנערכה לברקאי, השתתפה גם אחותה, הנותנת שירות לנתבעת במעמד "A12".
י. יהודה הקליטה את שיחת השימוע שקוימה איתה, אף שבתחילתה, שניידר הבהיר כי לאור יחסי האמון בין הצדדים, אין להקליט את שיחת השימוע (נספח 19 לתצהיר יהודה).
כעולה מתמליל השיחה שערכה יהודה, שניידר הבהיר ליהודה שלא היה מעוניין להיפרד משמונה עובדים, וכי הסיבה אינה קשורה לאיכות העבודה, אך הוא עושה כן מאחר שהרשת עמדה על הצורך בקיצוצים בשלוחות שבחו"ל ב – 20%. שניידר ציין כי כשלוש שנים קודם לכן פוטרו רק שתי עובדות. כמו כן מבחינת דעת הקהל, רשת שידור ציבורית אחרת (ZDF) פועלת עם חמישה אנשי צוות, כך שמתעוררת ביקורת לגבי הצורך של הנתבעת במספר גבוה יותר משמעותית של עובדים בשלוחה.
שניידר ציין שפיטר עובדים מכל המחלקות, להוציא מחלקת הצילום.
שניידר הבהיר כי הפיטורים נעשים משיקולי תקציב ולא מסיבות אישיות. בהקשר זה ציין שניידר כי אין לו דבר נגד התובעת, אבל הוא מעדיף להיפרד מהתובעת שאינה דוברת את השפה הגרמנית, בעוד שעובדות אחרות דוברות את השפה. יהודה ביקשה לברר האם תקבל פיצויים ושניידר השיב שהדבר אינו סביר, לאור הצורך בקיצוץ בהוצאות.
שניידר שב והוסיף כי סיום ההתקשרות נעשה משיקולים תקציביים ולא על רקע אישי, ואם יהיה צורך בעתיד בעובדים נוספים הוא יפנה ליהודה.
שניידר שאל את יהודה אם ברצונה לשאול משהו נוסף ויהודה השיבה בשלילה וציינה שיש לה עורך דין, ולאחר שקיבלה את הסיבות לפיטורים וכי תפנה אליו מאוחר יותר, אם יתעוררו נושאים אחרים.
דברים דומים הועלו בסיכום שהעלה שניידר בכתב ידו, לאחר ישיבות השימוע שנערכו ליהודה וברקאי.
יא. למחרת היום, נשלחו לתובעות מכתבי סיום התקשרות.
היחסים בין הצדדים נמשכו עד לסוף חודש נובמבר 2013, אך התובעות לא עבדו בפועל בתקופת ההודעה המוקדמת (חודש נובמבר, ר' מכתב פיטורים ליהודה, נספח ז' לתצהיר שניידר).
יב. הנתבעת ביקשה לשלם לתובעות סכומים לפנים משורת הדין, שחושבו כפיצויי פיטורים (ר' סעיף 4 לכתבי הוויתור שהועברו לתובעות, המתייחס לסעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963).
ביום 29.10.13 הועברה ליהודה הודעת דוא"ל ממזכירת הנתבעת, גב' גבי רגב, בה הוצג חישוב הסכום כפיצויי הפיטורים (הסכום חושב על ידי מר רמי כהן, מנהל החשבונות בנתבעת) - 114,633 ₪ בהתאם לשכר של 19,380 ₪ לחודש, 17 ימי עבודה בחודש (נספח 20 לתצהיר יהודה).
הודעה דומה נשלחה באותו יום גם למייזל. הסכום שחושב בעבורה הועמד על 89,869 ₪ (נספח 12 לתצהיר מייזל).
הודעה דומה נשלחה גם לברקאי ביום 5.11.13 (על ידי מנהל החשבונות מר רמי כהן) וסכום הפצויים שחושב הועמד על 106,168 ₪ (נספח 14 לתצהיר ברקאי).
יג. עם סיום ההתקשרות, בחודש נובמבר 2013, הנתבעת העבירה לתובעות כתבי ויתור, בסכומים שפורטו לעיל. התובעות סירבו לחתום על כתבי הוויתור ומסיבה זו הסכומים לא שולמו להן (נספח 21 לתצהיר יהודה, נספח 15 לתצהיר ברקאי, נספח 13 לתצהיר מייזל).
יד. ביום 31.3.14 פנו התובעות לנתבעת בדרישה לתשלום זכויותיהן כעובדות. בין הצדדים התקיימה חלופת מכתבים והם נועדו באמצעות באי כוחם (נספחים 22-24 לתצהיר יהודה, נספחים 14-16 לתצהיר מייזל, נספחים 16-18 לתצהיר ברקאי). משהצדדים לא הגעו להסכמות, הוגשה התביעה שלפנינו ביום 2.10.14.
3. להלן תמצית טענות הצדדים
א. לטענת התובעות הן היו עובדות הנתבעת. הן ביצעו בנתבעת תפקידי ליבה והשתלבו בנתבעת. התובעות לא ניהלו עסק עצמאי והנתבעת היתה מקור הכנסתן הבלעדי רוב התקופה.
התובעות תבעו תשלום פיצויי פיטורים, דמי חגים, פדיון חופשה והבראה, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, דמי מחלה ופיצוי בגין הפסד דמי אבטלה. ברקאי גם עתרה לתשלום גמול בגין עבודה ביום המנוחה השבועי.
בנוגע לפיטורים, נטען שהתובעות פוטרו לאור וותקן המתקדם ועל מנת להתחמק מתשלום פיצויי הפיטורים. בהקשר זה התובעות הופנו לדברים ששניידר מסר להן בשיחת השימוע, לפיהם יוכלו לשוב לשורות הנתבעת בחלוף חצי שנה וזאת על מנת שלא יצברו וותק מתמשך בנתבעת.
עוד נטען שהשימוע שקוים היה למעשה שיחת פיטורים, וההחלטה בדבר פיטוריהן היתה מוגמרת. לפיכך נתבעו גם פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, בגובה משכורות לכל אחת מהתובעות.