48. בחוות הדעת פורט שכרם של עובדים בשוק התקשורת בישראל.
לגבי תפקיד ארכיבאי - תפקיד שמייזל ביצעה - לוין הבהיר כי מאחר שאין נתונים לגבי עובד ארכיב בשוק התקשורת, הוא נעזר בנתוני השתכרות של ארכיבאי ברשויות המקומיות. להערכתו, מדובר בחישוב המיטיב עם התובעת שכן, ארכיבאי בתחום התקשורת מרוויח שכר הנופל מזה המשולם לעובד ברשויות המקומיות (סעיף 6.1 לחוות הדעת, עמוד 55 שורה 18).
לגבי עובד בתפקיד מפיק דסק/שטח – התפקיד שמילאה יהודה – לוין ציין שהשכר ברשות השידור ובגופים נוספים עומד על 14,000-18,000 ₪ וכי מהיכרותו עם הנתונים ידוע לו שהשכר בענף מתחיל מ- 7,900 ₪. בהתאם, השכר הממוצע למשרה מלאה הועמד על 14,983 ₪ (סעיף 6.2 לחוות הדעת)
לגבי מפיק סרטים תיעודיים וכתבות קצרות - התפקיד שמילאה ברקאי - צוין שהשכר הממוצע עומד על 14,000 - 16,000 ₪ למשרה מלאה ברשות השידור, בעוד שהשכר מתחיל מ-7,900 ₪. השכר הממוצע חושב עמד על 14,150 ₪ (סעיף 6.3 לחוות הדעת).
49. חוות דעתו של לוין היתה מפורטת ועדותו היתה קולחת וברורה. לוין הבהיר כי תחום השכר הוא נושא בו הוא עוסק והוא נהיר ומוכר לו היטב. לוין שימש כיועץ מקצועי לוועדה שבחנה את השכר המקובל ברשות השידור. לצד זה הוועדה נעזרה בחברת סקרים שבחנה את השכר המקובל בענף התקשורת ונעזרה בגורמים מקצועיים נוספים בתקשורת המסחרית.
הגם שניירות העבודה של הוועדה (לרבות תלושי שכר רלוונטיים) לא הוצגו בפנינו, לא מצאנו שלא לקבל את הנתונים שעמדו בפני הוועדה ואשר עברו תחת ידיו של לוין, שהעיד על תוכנם.
לוין הבהיר שהטווחים המקובלים בענף כפי שפורט בחוות הדעת, נוגעים למשרה מלאה, ומעבר לכך מדובר בסכומים המיטבים עם התובעות, שכן הם נוגעים לעובדים וותיקים שהועסקו ברשות השידור.
מאחר שהנתבעת היא גוף תקשורת שהוא תאגיד שידור ציבורי, מקובלת עלינו ההשוואה לשכר המשולם לעובדי רשות השידור והתאגיד.
יש להדגיש כי התובעות סיימו עבודתן בשנת 2013 והנתונים שנאספו בדוחות נוגעים לתקופה זו ואף מיטיבים, שכן סביר כי בתקופה בה התובעות החלו את עבודתן בנתבעת, השכר המקובל בענף התקשורת היה נמוך מזה שפורט בדוחות.
50. יש להוסיף שנתוני ההשתכרות שלוין הציג גבוהים מהנתונים המוצגים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מהם עולה כי עובדים בתחום האמנות, בידור ופנאי (הנכנסים בגדר תחום התקשורת) במלכ"רים ציבוריים (רשות השידור או תאגיד ציבורי עונים להגדרה זו), משתכרים בממוצע 8,268 ₪ (נכון לשנת 2015) או 8,568 ₪ (נכון לשנת 2017):
http://www.cbs.gov.il/shnaton69/st12_43x.pdf .
מדובר בסכומים הרלוונטיים לשנים המאוחרות לסיום עבודתן של התובעת, כך שסביר שבפועל, השכר שהתובעות קיבלו עלה על שכר של עובדים ישראליים לאורך מרבית תקופת עבודתן אצל הנתבעת.
51. מקור נוסף שיכול לשמש אסמכתא או מישור ייחוס נוסף לשיעור השכר בגופי תקשורת ציבוריים, הוא פסיקת בית דין זה. כך למשל, בעניין גורדון (סע"ש (ת"א) 42969-09-14 גורדון - מדינת ישראל משרד החינוך - הטלוויזיה החינוכיתף [פורסם בנבו], 27.12.17) נדונה תביעתה של מגישת טלוויזיה, כשההשוואה שנעשתה בעניינה היתה לשכר עורכת בוותק מתקדם של למעלה מ - 30 שנים, אשר עמד על 47.9 ₪ ברוטו לשעה (באותו מקרה השוואה לא נעשתה ביחס לעובד המבצע תפקיד זהה, אלא לגורם בכיר יחסית, למי שהיתה ממונה על העובדת).
עוד בהקשר זה - בעניין עמיר, שם נדון עניינה של עוזרת במאי, נקבע כי העובדת השתכרה שכר ממוצע של 10,314.33 ₪, בגין 14 ימי עבודה ונקבע שמדובר בתמורה העולה בהרבה על זו שהיתה משולמת לה לו נקלטה כעובדת מן המניין (7,500 ₪).
הנפסק בפסקי דין אלה מהווה אינדיקציה לסכומים המקובלים בענף התקשורת, והנתונים שנסקרו בפסיקה מתיישבים עם המסקנות שבחוות דעתו של לוין.
52. זאת ועוד, ברקאי העידה כי נכון למועד הדיון היא מועסקת על ידי חברת החדשות איי 24 (I24) ומשתכרת 12,000 ₪ ל-80% משרה, 4 ימים בשבוע (עמוד 32 שורות 24-31, עמוד 42 שורה 27 עד עמוד 43 שורה 5). נזכיר שברקאי הועסקה בנתבעת כ-10 ימים בחודש בלבד, כשבפועל תקופות ארוכות היא כלל לא עבדה, וחרף זאת שכרה שולם לה במלואו.
כמו כן, מייזל שעבדה לפני קליטתה בנתבעת כשכירה, בעיתון גרמני (במשרה חלקית), העידה כי שכרה נפל מזה ששולם לה בנתבעת (עמוד 21 שורות 18-26).
יהודה התחמקה ממענה ישיר, אולם מעדותה עולה כי אינה מכירה חברות בהן השכר היומי עומד על 300 דולר כפי ששולם לה בנתבעת, ואף לא 200 דולר ליום (עמוד 13 שורות 20-31).
53. לטענת התובעות, יש להשוות את תנאי העסקתן לתנאיהם של עובדים ברשתות זרות ולא לעובדים בחברות ישראליות (ר' עדות יהודה בעמוד 13 שורה 28 עד עמוד 14 שורה 5). עוד נטען שיש לדחות את טענות הנתבעת, מאחר שלא הוצגו נתונים הנוגעים לעובדי הנתבעת (עובדים קבועים או משתתפים חופשיים במעמד A12), שעבדו לצד התובעות.
איננו סבורים שיש ממש בטענות אלה.
כפי שצויין לעיל, לוין העיד כי נתוני ההשתכרות של עובדים ישראליים בחברות הפועלות בישראל נלקחו בחשבון, שכן נערך סקר שוק הנוגע לתחום התקשורת בישראל.
מעבר לכך, איננו סבורים כי יש להשוות את תנאי העסקתן של התובעות לתנאי העסקתם של עובדים גרמניים, המוסדרים על ידי הדין הגרמני. הדברים נכונים גם למשתתפים חופשיים במעמד A12. לדעתנו, נקודת ההתייחסות הרלוונטית של שכר התובעות צריכה להיות של עובדות ישראליות המועסקות בישראל.
לצורך הדוגמה, אין דומה שכרם של מתכנתים ישראליים העובדים בהודו, לשכרם של עובדים מקומיים, המועסקים לצדם.
הדבר גם מקובל במקרה של העסקת עובד בתקן "עמ"י" ואף בהעסקת עובד מקומי בחו"ל (ר' ע"ע (ארצי) 394/06 דרור – מדינת ישראל, [פורסם בנבו], 14.11.06), המשתכרים שכר שונה מזה של עובד ישראלי, שנשלח בשירות משרד החוץ, כאשר שכרו של העובד המוצב בחו"ל (בשונה מהעובד המתגורר בחו"ל) גבוה מזה של העובד בתקן עמ"י (דב"ע מה/ 3-83 מדינת ישראל – נווה, [פורסם בנבו], פד"ע יז 53 (1985)) וכולל התחשבות בעלויות המחיה בחו"ל (בדומה לעובדים הגרמניים שהועסקו בנתבעת).
54. לאור האמור לעיל, מקובלת עלינו עקרונית חוות דעתו של לוין. בהסתייגויות הבאות, הנוגעות לתובעות מס' 2-3 – יהודה וברקאי.
אשר למייזל - לוין הבהיר כי שכר ממוצע של 9,108 ₪ מהווה שכר השוואתי למשרה מלאה, לפי 48.97 ₪ לשעת עבודה ובתוספת רכיבים סוציאליים - פנסיה, פיצויים, הפרשות למוסד לביטוח לאומי, דמי חופשה, דמי חגים דמי מחלה, דמי הבראה, השכר השעתי עומד על 63.81 ₪. בהשוואה לתמורה ששולמה למייזל (120.55 ₪), הרי שזו עלתה בהרבה על השכר שהיה משולם לה לו הועסקה כ"עובדת" של הנתבעת.
אשר ליהודה - שכר ממוצע לעובד מקביל חושב על ידי לוין לפי 14,983 ₪ למשרה מלאה, בעוד שטווח השכר הרלוונטי נע בין 14,000 ₪ ל-18,000 ₪, קרי 16,000 ₪ בממוצע, שהם 86 ₪ לשעה למשרה מלאה (חישובו של לוין נעשה בהתאם לשכר שעתי של 80.56 ₪). בהתאם, ובתיקון לשכר שצוין בחוות הדעת, שכר כולל סוציאליות בתפקיד מקביל לתפקידה של יהודה עומד על 111.2 ש"ח לשעה.
כפי שצוין לעיל, בפועל, השכר השעתי האחרון ששולם ליהודה עמד על 228 ₪, כלומר יותר מפי שניים.
אשר לברקאי - שכרו של עובד מקביל חושב בחוות הדעת לפי 14,150 ₪ למשרה מלאה, בעוד שטווח השכר הרלוונטי נע בין 14,000 ₪ ל-16,000 ₪, קרי 15,000 ₪ בממוצע, שהם 80.6 ₪. מאחר שחישובו של לוין נעשה בהתאם לשכר שעתי של 76.1 ₪ שהם 98.65 ₪ לשכר שעתי כולל נלוות. עם זאת, לאור ההערה לגבי השכר הממוצע, יש להעמיד את השכר הממוצע המקביל (כולל נלוות) על 104.4 ₪ לשעה. כלומר, בגין משרה מלאה, מדובר ב – 19,418 ₪, בעוד שברקאי קיבלה בתקופת עבודתה האחרונה 11,400 ₪ בגין 10 ימי עבודה בחודש. גם במקרה זה, מדובר בשכר ששולם בפועל ואשר עולה משמעותית על השכר הממוצע לתפקיד.
55. לסיכום, לאור התמורה ששולמה לתובעות, שעלתה בהרבה על השכר שהיה משולם לתובעות לו הועסקו כעובדות מן המניין, יש לדחות את תביעת התובעות להפרשי זכויות סוציאליות (פדיון חופשה, פדיון הבראה, דמי גמולים לפנסיה, דמי חגים ופיצויי פיטורים). נוכח הפער שהוכח בין התמורה ששולמה לתובעת ובין השכר המקובל בתפקידים דומים, נדחית גם התביעה לדמי נסיעות.
בעניין זה יש להעיר שברקאי תבעה דמי נסיעות למרות שרוב עבודתה נעשתה מביתה והיא גם אישרה שהנתבעת שילמה לה החזרי נסיעות, בימי צילומים.
לגבי דמי מחלה, הסכומים שנתבעו עולים על הזכאות על פי הדין, ובכל מקרה רכיב זה חושב על ידי לוין.
אשר לגמול בגין עבודה ביום המנוחה השבועי שתבעה ברקאי, יש לציין כי לא הוצגה אסמכתא בנוגע לעבודה ביום השבת. מה גם שבחלק מהימים הצילומים נעשו במוצאי שבת (עצרת זיכרון לראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, הפגנות המחאה החברתית). מעבר לכך, אם התובעת בחרה לבצע עבודת עריכה מביתה, ביום השבת, אין להטיל על הנתבעת לשאת בעלות זו.
פיטורים שלא כדין
56. אין חולק כי ביום 3.10.13 זומנו שלוש התובעות לשימוע, לאור כוונת הנתבעת להביא לסיום ההתקשרות עמן.
במכתב הזימון לשמוע הובהר כי סיום העסקתן נשקל עקב הצורך בצמצום מצבת העובדים.
ביום 7.10.13 נערכו שיחות שימוע לתובעות ולמחרת היום הועברו לידיהן מכתבי סיום העסקה (נספח ז' לתצהיר שניידר).
57. לטענת התובעות, שיחת השימוע שנערכה היוותה למעשה שיחת פיטורים וכי ההחלטה על פיטוריהן היתה החלטה מוגמרת וסופית. כמו כן נטען כי פרק הזמן הקצר ממועד הזימון לשימוע ועד לשיחת הפיטורים היה קצר ולא איפשר להן להערך לשימוע כנדרש.
עוד נטען כי הן פוטרו בשל וותקן ועל מנת להתחמק מצבירת וותק לצורך תשלום פיצויי פיטורים. ברקאי ויהודה הצביעו על כך ששניידר הציע להן לשוב ולהיקלט בנתבעת בחלוף חצי שנה ממועד הפיטורים, על מנת שלא לצבור וותק לצורך תשלום פיצויי פיטורים.
58. עדותו של שניידר לגבי הנסיבות שהביאו להחלטה על הפסקת ההתקשרות עם התובעות היתה ברורה, מהימנה ועקבית. שניידר הבהיר כי התובעות פוטרו בשל צעדי צמצום, לאחר שנדרש לצמצם ב -15% מהוצאות השכר בשלוחה, ובמסגרת זו פוטרו 8 עובדים. לדבריו, על פי הדין הגרמני, לא ניתן לפטר עובד במעמד קבוע ומגבלה דומה חלה גם על משתתפים חופשיים במעמד A12 (ניתן לצמצם משרתם ב-10% לשיעורין, אך לא לפטרם על אתר).
שניידר ציין כי ביקש להסביר לתובעות באופן אישי את הסיבה העומדת בבסיס הפיטורים ואיפשר להן לטעון טענותיהן באופן מלא, אך הן לא טענו דבר שהיה בו כדי להניא אותו מפיטוריהן. שניידר הוסיף כי הציע לתובעות לשוב ולהקלט בנתבעת, רק כדי להמתיק את הגלולה, ובשל חוסר נעימות שחש כלפיהן. שניידר הוסיף כי הוא יזם פניה למנהל החשבונות על מנת שיחשב את פיצויי הפיטורים אותם ביקשה הנתבעת לשלם לתובעות, לפנים משורת הדין (סעיפים 66-79 לתצהיר שניידר).
59. אין יסוד לטענת התובעות לפיהן הן פוטרו בשל וותקן בנתבעת או שלא ניתנה להן הזדמנות לטעון כנגד ההחלטה על הפיטורים, והדברים עולים מעדותן בבית הדין.
כך למשל, יהודה לא ביקשה להיערך לשימוע ולקבל לידיה מסמכים מראש. יהודה אישרה שלא טענה דבר כנגד כוונת הנתבעת לפטרה שכן ידעה כי בכוונת הנתבעת לפטר שמונה עובדים. לדבריה, גם אם היה עולה בידיה לשכנע את הנתבעת כי אין לפטרה, היו מפטרים עובד אחר תחתיה, והיא לא היתה מעוניינת בכך (עמוד 16 שורה 25 עד עמוד 17 שורה 14).
חרף טענותיה של יהודה בעניין פיטוריה על רקע וותקה, היא אישרה כי העובדים שנותרו לעבוד בנתבעת היו ותיקים ממנה בהרבה ולחלופין עובדת בעלת וותק דומה לשלה (עמוד 17 שורה 23 עד עמוד 18 שורה 12).
גם מייזל אישרה כי בשימוע התאפשר לה לטעון את טענותיה באופן חופשי, אלא שהיא בחרה שלא לטעון דבר. מייזל הוסיפה כי לפני השימוע שניידר אמר לה שהיא תוכל לחזור בעוד חצי שנה. לדבריה כעבור מספר חודשים היא פנתה באמצעות עורך דין, אולם לא ניסתה לשוב לשורות הנתבעת בחלוף חצי שנה לסיום העסקתה (עמוד 20 שורות 7-31). מייזל טענה כי בשל הודעתו של שניידר לפיה היא תדרש להפסקה של חצי שנה, היא הניחה שפוטרה בשל וותקה, על אף שעובדים וותיקים ממנה נותרו לעבוד בנתבעת (עמוד 30 שורות 2-8).
ברקאי חזרה בה מטענתה לפיה וותקה היווה שיקול בפיטוריה. מעדותה עולה כי היא פוטרה מטעמים ענייניים. בנתבעת היו שלושה מפיקים, האחד דובר ערבית ועובדת נוספת וותיקה ממנה. בנסיבות אלה, מאחר שהיא המפיקה שנקלטה אחרונה לעבודה, היא זו שפוטרה מעבודתה (עמוד 43 שורה 18 עד עמוד 44 שורה 8).
ברקאי טענה לראשונה בעדותה בבית הדין, כי עובר לקבלת הזימון לשימוע, חברה התקשרה אליה והביעה צער על כך ששניידר מפטר אותה (עמוד 43 שורות 14-17). טענה זו לא נטענה בתצהירה של ברקאי והיא גם נמנעה מלציין את שם העובדת. בנסיבות אלה, נדחית גרסה מאוחרת זו.
60. הנה כי כן, גם מעדויות התובעות עולה כי הנתבעת היתה בהליך צמצומים. כפי שאף פורט במכתב הזימון לשימוע, התובעות פוטרו במסגרת הליך צמצומים נרחב יחסית, בו פוטרו שמונה אנשי צוות (8 מתוך 27 אנשי צוות- כ-30% מצוות העובדים).
הנתבעת פיטרה את התובעות שוותקן היה נמוך מוותקם של העובדים שנותרו לעבוד בנתבעת, כך שהטענה כי התובעות פוטרו בשל וותקן משוללת יסוד.
כמו כן, העובדה ששניידר ציין בפני התובעות כי לנתבעת אין די משאבים כדי לשלם לתובעות "קופת פיצויים", אין פירושה כי הן פוטרו בשל וותקן. למעשה, שניידר הסביר כי הנתבעת אינה מסוגלת לשאת בעלויות העסקת התובעות, לרבות רכיב הפיצויים.
גם אם הוצע לתובעות להיקלט בעתיד בנתבעת, אין פירוש הדבר כי נפל פגם בהליך הפיטורים. ניתן לראות גם מהתמליל שהגישה יהודה, כי שניידר התייחס לכך שיתכן כי בעתיד יקבל את התובעות לשורות הנתבעת, במקרה שתפרוץ מלחמה. כלומר, במצב של אירוע חריג שיצריך את גיוסן. בכל מקרה, העובדה שהוצע לתובעות "להשאיר דלת פתוחה" ונאמר להן כי בעתיד יישקל שיתוף פעולה עמן אינה פסולה ואין פירושה כי נפל פגם בהליך הפיטורים.
בנוסף, לתובעות התאפשר לטעון טענותיהן באופן חופשי אך הן לא עשו כן. הדבר מתיישב עם עדויותיהן, עם סיכום השיחה שערך שניידר ועם התמליל שנערך על ידי יהודה.