בחודשים מרץ 2008 - דצמבר 2009 שער הדולר "קובע" על 4.2 ₪ (נספח ב' לתצהיר שניידר), שהם 966 ₪ ליום ו – 133.24 ₪ לשעה. סכומים אלה משקפים משכורת חודשית (בגין 15 ימי עבודה) בסך 14,490 ₪.
החל מחודש ינואר 2010 ועד לסיום עבודתה של מייזל, שער הדולר "קובע" על 3.8 ₪, שהם 874 ₪ ליום ו – 120.55 ₪ לשעה. סכומים אלה משקפים משכורת חודשית (בגין 15 ימי עבודה) בסך 13,110 ₪.
35. על פי עדותה של יהודה, בתקופה 1.1.08 - 30.6.08, היא עבדה 22 ימי עבודה והדברים מתיישבים עם החשבוניות שצורפו לתצהירה (נספח 15 לתצהיר יהודה). על כן הטענה מתקבלת.
בהתאם, באותה תקופה יהודה הועסקה בהיקף של 59.1% משרה בהתאם לחישוב הבא: 22 ימי עבודה X 5 שעות עבודה ביום = 110 שעות בחודש; 186 שעות עבודה במשרה מלאה/ 110 שעות עבודה בחודש =59.1%.
36. החל מיום 1.7.08, יהודה העידה שעבדה כ – 17 ימי עבודה בחודש והנתבעת אישרה נתון זה. בהתאם לחישוב שהוצג לעיל, מדובר בעבודה בהיקף משרה חלקי של 45%.
37. בחודשים ינואר 2008- יוני 2009 עמד שכרה של יהודה על 250 דולר ארה"ב ליום בהתאם לשער יציג של 4.2 ₪. כלומר, 1,050 ₪ ליום עבודה, שהם 210 ₪ לשעת עבודה, המשקפים משכורת חודשית של 23,100 ₪.
החל מחודש יולי 2009 ועד 18.7.11, שכרה של יהודה עלה ל – 280 דולר ארה"ב ליום, שהם 1,176 ₪ ליום עבודה.
מחודש ינואר 2010 שער הדולר "קובע" על 3.8 ₪, היינו 1,064 ₪ ליום עבודה, שהם 212.8 ₪ לשעת עבודה.
החל מיום 19.7.11 ועד לסיום ההתקשרות, שכרה של יהודה עמד על 300 דולר ארה"ב ליום בהתאם לשער של 3.8 ₪, היינו 1,140 ₪ ליום עבודה, שהם 228 ₪ לשעת עבודה.
(פירוט שערי המרה - נספח ב' לתצהיר שניידר, ר' גם בסעיף 22 לתצהיר יהודה, העתק חשבוניות, כולל שומות מס נספחים 6-15 לתצהיר התובעת).
38. התובעת מס' 3, ברקאי - אין חולק שברקאי לא היתה עובדת יומית. למעשה, עבודתה היתה פרוייקטלית. מיום 26.7.06 ועד לחודש אוקטובר 2007 שולם לברקאי סך של 4,000 דולר ארה"ב לכל סרט שהפיקה. מחודש נובמבר 2007 שולם לה "שכר" חודשי קבוע של 4,000 דולר וכן שולמה לה תוספת של 400 דולר בגין כל עבודה נוספת (הכנת סרט או כתבה). לאחר כשנה בוטלה התוספת ושולמו לברקאי רק 4,000 דולר בחודש.
החל מיום 1.12.12 שכרה של ברקאי הועמד על 3,000 דולר לחודש, עבור 10 ימי עבודה ו-300 דולר עבור כל יום עבודה נוסף.
39. על פי גרסתה של ברקאי, השינויים בתמורה נעשו בשל בקשת שניידר לשנות את הגדרת תפקידה שלא יצאה אל הפועל, וכי הצדדים הסכימו על הפחתה בשכר בלבד (סעיפים 16-21 לתצהיר ברקאי).
לעומת זאת, על פי עדותו של שניידר, ההפחתה בשכר היתה לאור מספר ימי העבודה המצומצם בו ברקאי עבדה בפועל - כ-90 יום בשנה בממוצע (בשנים 2010-2011). שניידר הבהיר שהוא ניסה לשנות את אופי השירות שברקאי נתנה, אך ברקאי סירבה, למרות שהסכימה להפחתה בשכרה (סעיפים 43-44 לתצהיר שניידר). דברים אלה מתיישבים עם טענותיה של ברקאי בעניין זה (סעיף 21 לתצהיר ברקאי).
יוער שלמרות שברקאי טענה כי ההפחתה בשכר היתה עקב קשיים כלכליים, בבית הדין אישרה כי הדבר נעשה על רקע טענותיו של שניידר בעניין היקף עבודתה המצומצם (עמוד 38 שורה 24 עד עמוד 39 שורה 24).
40. כאמור, ברקאי לא דיווחה על שעות עבודה וגם לא על ימי עבודה. לטענת שניידר, ברקאי עבדה לכל היותר 10 ימי עבודה בחודש שהם 46% משרה ועבודתה היתה מעין "ריטיינר" (סעיפים 41 - 42, 45 לתצהיר שניידר).
שניידר אישר שברקאי לא דיווחה לו מה מספר שעות העבודה שנדרשו לה לצורך תחקיר והפקה, שכן חלק מהעבודה בוצעה מביתה, להוציא הגעה לימי צילומים וישיבות. על פי עדותו, כמי שערך תחקירים בעצמו במשך שנים רבות, הוא יכול להעריך את משך הזמן שנדרש לברקאי לביצוע המשימות ולדבריו אין בסיס לטענותיה בדבר שעות העבודה הרבות שנדרשו לה לצורך ביצוע עבודתה. שניידר שב באופן עקבי על האמור בתצהירו לפיו בתקופות עומס, ברקאי נדרשה לעבוד שעות רבות, אך לצד זה, ברקאי לא עבדה תקופות ארוכות וחרף זאת שכרה שולם לה במלואו (עמוד 69 שורות 2-24). ר' תמצית עדותו בדברים שלהלן (שם החל משורה 28 עד עמוד 70 שורה 2):