הנזק שנגרם מביצוע העבירה (סעיף 40ט(א)(4) לחוק העונשין) – בהקשר זה מתמקד הדיון בעיקר בשתי סוגיות, האחת, היקפן המוכח של העסקאות, והשניה, הנזק לקופת המדינה בנסיבות ביצוע העבירות על ידי יהלומנים, בסביבה פטורה ממע"מ ובעלת הסדרי שומה שונים.
אשר להיקף, טוען ב"כ הנאשם, כי סכומי העבירות שהוכחו קטנים בהרבה מאלה שיוחסו לנאשם בכתב האישום, וגם מאלה בהם הודה מגן. על כן, הנזק שגרם הנאשם לקופת המדינה קטן מזה שגרם מגן.
על כך אשיב כי קיימים פערים שלהיקפם אדרש, בין הנאשם למגן. למקורם של הפערים התייחסתי בהכרעת הדין וקבעתי כי אילו היו ננקטות פעולות חקירה נוספות, יתכן וניתן היה להוכיח יותר ממה שהוכח בפועל. אלא שאין להתעלם בהקשר זה מהסיבה העיקרית לחוסר בראיות, והיא פועלו של הנאשם לשם השמדתן, כאמור באישום השלישי. אפנה לדברים שאמר בית המשפט העליון בעניינו של אוחנה, בדבר הקשר בין מעשי השיבוש שעשה אוחנה, לבין הקושי להוכיח את ההיקפים הכספיים של העבירות במלואן, דברים היפים גם לענייננו:
"אכן, אין ודאות מלאה באשר לסכום המדויק של העבירות שביצע המערער במהלך התקופה הרלבנטית, אשר אין חולק כי נאמד בעשרות רבות של מיליוני דולרים. עמימות זו מקורה כמובן במערער עצמו, אשר פעל בתחכום רב ועשה כל שלאל ידו על מנת להסוות את העברות הכספים הבלתי-חוקיות שביצע לאורך השנים, תוך שהציגן כלפי כל הגורמים הרלבנטיים כתשלום עבור ייבוא לגיטימי של יהלומים ארצה, ואף פעל במרץ להשמיד ראיות אשר יש בהן כדי להצביע על סכומי העבירות המדויקים. עם זאת, וכפי שטוענת בצדק המדינה, בית משפט קמא הלך כברת דרך משמעותית לקראת המערער, ולשם "מניעת כל צל של ספק" בחר להעמיד את היקף העבירות שביצע המערער על החלק התחתון ביותר של טווח הסכומים האפשרי (ואף מתחתיו), חרף ראיות מהימנות אשר יש בכוחן כדי להוכיח שהסכומים היו גבוהים יותר. על אף ניסיונותיו המאומצים של המערער, לא מצאתי כי יש בטיעוניו כל נימוק המצדיק התערבות בקביעתו המבוססת של בית משפט קמא, לפיה היקף העבירות שביצע המערער בתקופה הרלבנטית עומד על כ- 100 מיליון דולר לפחות. עוד אעיר, בבחינת למעלה מן הצורך, כי היקף הסכומים שהבריח המערער לחו"ל מהווה אך נסיבה אחת מתוך שורה של נסיבות שזקף בית משפט קמא לחובת המערער במסגרת קביעת מתחם עונשו, ואף אם היה המערער מוכיח כי סכום העבירות נמוך במקצת מזה שנקבע, הרי שלא ברור כלל שהיה לדבר השפעה של ממש על עונשו".
(עניין אוחנה, פסקה 16).